חזקת שיתוף- דירה שנרכשה לפני הנישואין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 806/93
בפני: כבוד הנשיא מ. שמגר · כבוד השופט א. גולדברג · כבוד השופט מ. חשין
המערערת: יהודית הדרי | נגד | המשיב: שלום הדרי (דרחי)
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 31.12.92 בתיק ה"פ 525/89 שניתן על ידי כבוד השופט א. שטרוזמן
בשם המערערת: עו"ד צילה צפת | בשם המשיב: עו"ד ארנון לוי

פסק דין [688] — הנשיא:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את תביעתה של המערערת להצהיר על שיתופה בזכויות הבעלות בדירה שברחוב יוספטל 101 בת-ים, הידועה כחלקה 4/46 בגוש 7156 (להלן: "הדירה").

2. אלה העובדות העיקריות הצריכות לעניין: המדובר בהתדיינות חוזרת בין שני בני זוג בנוגע לזכויותיהם בדירת המריבה. בפסק דין שניתן בין אותם צדדים ביום 14.1.91 (בתיק ה"פ (ת"א) 525/89) קיבלה הערכאה הראשונה את תביעת המערערת לשיתוף ברכוש בכל הנוגע לזכויות במכונית ובחשבונות בנקים שונים ודחתה את תביעתה להצהיר על שיתופה בבעלות בנוגע לדירה (להלן: "פסק הדין הראשון"). על פסק הדין האמור הוגש ערעור (ע"א 716/91). בפסק דיננו בערעור אמרנו: "בבואו להתייחס לנסיבות המקרה שלפנינו ניתן היה להסיק מדברי בית המשפט המחוזי שדעתו נוטה למסקנה שחזקת השיתוף נסתרה; כדבריו, המשיב מעולם לא התכוון ולא גמר בדעתו לשתף את רעייתו בבעלות על דירת המגורים. דא עקא, שלא מצאנו בפסק הדין ממצאים עובדתיים, ברורים ומוגדרים, בהם ניתן לראות את התשתית העובדתית אשר עליה ביסס בית המשפט את מסקנתו האמורה. החלטנו על כן, אחרי שהעניין הושאר לשיקול דעתנו על ידי בעלי הדין, כי התיק יוחזר לערכאה הראשונה כדי שתתן דעתה לכך שיש צורך בקביעת ממצאים כאמור לעיל". בפסק דינו המשלים, מושא ערעור זה, שב בית משפט קמא וקבע, כי "ברור לי שהמשיב מעולם לא התכוון ולא גמר בדעתו לשתף את רעייתו בבעלות על הדירה".

3. המדובר בבני זוג שנישאו בחודש נובמבר 1964. בעת הנישואין היה המשיב (נגר במקצועו) כבן 35 שנים, והמערערת (אחות במקצועה) כבת 25 שנים. בני הזוג נישאו לאחר היכרות של מספר חודשים: אחרי חמישה חודשים לגירסת המשיב, ואחרי שמונה חודשים לגירסת המערערת. המשיב רכש את הדירה בחודש דצמבר 1963, ואת מפתחותיה קיבלו בני הזוג בסמוך למועד טקס הנישואין. המדובר בדירה שנרכשה מחברת "עמידר", מחיר הדירה - על פי מסמכי "עמידר" - היה 22,500 לירות. בהודעה מיום 13.5.64, הנושאת את הכותרת "גמר חשבון רכישה" נרשמו זיכויי המשיב על חשבון החוב. סכום של 6,000 לירות בטור הזיכויים נרשם כ"תמורת הלוואת משכנתא" - רישום זה מצביע על כך, שהמשיב התכוון ליטול הלוואה אשר תובטח במשכנתא לפרעון החוב. מוסכם על הכל כי הלוואה כאמור לא ניטלה מעולם. טענת המערערת היא, כי סכום של 6,000 לירות, אשר היווה את כל חסכונותיה באותה עת, הועבר על ידה למשיב לצורך סיוע ברכישת הדירה, ושחרר אותו מן הצורך ליטול הלוואה. בפסק הדין הראשון קבע בית המשפט, כי הוא "מוכן להניח שהמבקשת (המערערת) סייעה למשיב בכסף כדי שיוכל להשלים את מימון רכישת הדירה", בפסק דינו המשלים חזר בית משפט קמא על ההנחה האמורה, אולם הוסיף כי "העזרה הכספית שניתנה, אם ניתנה, על ידי המבקשת, היתה בסכום נמוך המקובל בין ידידים ובין בני זוג לפני נישואים, ואין בכך כדי להקנות לה זכויות בדירה". בית משפט קמא סקר את הראיות הנוספות שהובאו בפניו (פסקי בורר המתייחסים לעבודתו של המשיב כנגר; כתב הגנה שהגיש המשיב בתגובה לתביעת מזונות שהגישה המערערת; ותיק "עמידר" בנוגע לדירה), אך לא מצא בהן תימוכין נוספים לעמדת המערערת. סיכומו של דבר, עמדת הערכאה הראשונה היתה, כי "לא הובאו... ראיות חדשות ולא ראיות נוספות שיש בהן כדי לשנות את מסקנתי שחזקת השיתוף נסתרה".

4. דרך הבחינה השיטתית מחייבת הבחנה בין שני שלבים - תחילה יש לברר האם קמה בכלל חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית - מוטל נטל השכנוע על בן הזוג המבקש שיתוף, להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית - מוטל נטל השכנוע על כתפי בן הזוג השולל את השיתוף. עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את החזקה. אם יכשל ולא יעמוד בנטל - דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף.

5. בנסיבות העניין שבפנינו קיימים לטעמי נתונים משכנעים, המוליכים למסקנה בדבר החלתה של חזקת השיתוף על הדירה. ראשית, הנכס במחלוקת הוא דירת המגורים של בני הזוג. דירת מגורים מהווה, כידוע, את גולת הכותרת של חזקת השיתוף. דירת המגורים מסווגת כאחד מ"נכסי המשפחה" והיא הבולטת שביניהם, להבדיל מ"נכסים עיסקיים". שנית, בני הזוג בענייננו נשואים כשלושים שנה, היינו פרק זמן ארוך. רוב מניין התקופה התנהלו חיי בני הזוג על מי מנוחות. שלישית, הנישואין - לגבי שני בני הזוג - היו נישואין ראשונים. שלושה צאצאים הביאו בני הזוג לעולם. רביעית, בן הזוג הטוען לשיתוף נטל חלק מרכזי במשק הבית המשותף, הן במישור הניהול השוטף של הבית והן במאמץ הכלכלי של פרנסת המשפחה. המערערת עסקה במשך שנים רבות במקצועה - אחות בבית חולים. מחומר הראיות עולה, כי שכרה לא נפל משכר המשיב. תרומתה הכלכלית היתה ממשית. קופת בני הזוג היתה משותפת. חמישית, הנושא של תרומת המערערת לרכישת הנכס לא התבהר עד תום. מכל מקום, נראה לכאורה שהמערערת אכן העלתה את חלקה ברכישת הדירה. המשיב לא עמד בנטל הראייתי המוטל עליו - הוא לא הצליח להעמיד הנמקה סבירה ומשכנעת לדרך בה הושלמו הכספים החסרים.

6. רשימת השיקולים הנזכרת למעלה אינה רשימה כוללת וממצה. אולם, השיקולים שנימנו מהווים אבני דרך בולטות במערכת היחסים אשר נפרשה לעינינו. כל השיקולים הללו מובילים למסקנה, כי חזקת השיתוף קמה בנסיבות שלפנינו. עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו - כל אלה גוברים על העובדה - הניצבת לעצמה - כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג. בנסיבות כגון אלה שבפנינו, היינו נסיבות של נשואים ארוכים במשך עשרות שנים בהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודת חוץ, מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים. חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה, למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר.

7. הדרך המובהקת לסתירת חזקת השיתוף היא על פי הסכם ממון. אין עוררין כי לא היה בעובדותיו של תיק זה כל הסכם כאמור (הנישואין קדמו לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973). ברישום מעיקרו על שם אחד מבני הזוג (בענייננו, המשיב) אין - כשלעצמו - כדי לעגן את טענת ההפרדה הרכושית. ההלכה הברורה במשפטנו היא, כי עצם רישום הדירה על שם אחד מבני הזוג בלבד אינו מועיל לסתירת חזקת השיתוף. בענייננו, לא הוכח כי הרישום הנפרד בדירת המגורים נעשה במטרה מפורשת וברורה של יצירת הפרדה ברכוש. נהפוך הוא - מטרת בני הזוג היתה לרכוש דירת מגורים משותפת.

8. המשפט האזרחי מתחשב בציפיותיהם הסבירות של הצדדים. הציפיה הסבירה של המערערת היתה, כי הדירה תסווג כדירה בבעלות משותפת; הרי, היא נטלה חלק מרכזי במימון הוצאות המשפחה, ובהן גם החזקתה, טיפוחה ושמירתה של הדירה שבמחלוקת. המערערת לא שמרה לעצמה כספים בקרנות נפרדות. אילו היתה סבורה שהדירה אינה משותפת, חזקה עליה כי היתה דואגת לעצמה לקורת גג נאותה לקראת ימים עתידיים.

9. אוסיף כי אין צורך לתור אחרי הסכם בכתב כדי להשתית עליו את חזקת השיתוף. כל הרבותא בחזקה היא שאינה נזקקת לרישום וחולפת מעליו. הלכת השיתוף אינה מבוססת על כוונה ספציפית-קונקרטית של בני זוג, אלא היא ביטוי ל"מדיניות משפטית בנוגע לרצוי ולמקובל בין בני זוג בדרך כלל במציאות החיים המודרניים בישראל" (רוזן-צבי). אין כאן הקניה רצונית אלא הקניה מכוח הדין, מכוח ההלכה הפסוקה.

10. סיכומו של דבר, הייתי מקבל את הערעור ומצווה על רישום המערערת כבעלת מחצית מזכויות הבעלות בדירה. המשיב יישא בהוצאותיה של המערערת בסכום של 5,000 ש"ח.

השופט א. גולדברג:

מאחר שהתפישות החברתיות הן שעומדות ביסוד הילכת השיתוף, פשיטא כי הדגש להסכם המשתמע בין בני הזוג מונח במאמץ המשותף שלהם בתקופת נשואיהם, ליצירת הקניין. על כן, לגבי נכס שהיה שייך כל כולו לאחד מבני-הזוג ערב הנישואין, לא חלה חזקת השיתוף, בהעדר ראיה לסתור. הטוען לשיתוף עליו הראיה לקיומו. ואולם, במקרה דנן היו אלה הנישואין הראשונים של כל אחד מבני הזוג. מתצהירו ומעדותו של בא כוח המערערת עולה, כי מטרת בני הזוג היתה לרכוש דירת מגורים משותפת. כן עולה, לכאורה, כי המערערת נטלה חלק ברכישת הדירה, במוסרה לידי המשיב, לפני נישואיהם, את חסכונותיה, כדי שישקיע אותם בדירה. גירסת המשיב כי שילם את מלוא מחיר הדירה טרם שהכיר את המערערת, מופרכת מן המסמכים שבתיק "עמידר" (מוצגים ט׳ ו-י׳), המעידים כי יתרת המחיר שולמה ב-13.10.64. כל הנסיבות האלה גם יחד מביאות גם אותי למסקנה אליה הגיע חברי הנשיא כי דין הערעור להתקבל.

השופט מ. חשין:

הילכת השיתוף עשויה לתפוש - על דרך העקרון - גם בנכסים שבן-זוג הביא עימו מביתו (או קיבל במתנה או בירושה תוך חיי הנישואין). דעתנו היא, כי במהלכם של נישואין - ביחוד כך בנישואין "הרמוניים", אך גם בחיים משותפים תוך "מאמץ משותף" - עשויה חזקת אי-שיתוף להתמסמס ולהתפוגג, ולאחר שנים של נישואין עשויה אותה חזקה להיעלם ותחתיה תצמח חזקת שיתוף דווקא. לא הרחקנו לכת ולא דימינו נכסים "פרטיים" לנכסים שנוצרו במאמץ-משותף. "נכסי מאמץ-משותף" כפופים בראשיתם ומעיקרם למשטר של חזקת-שיתוף; אלש כמותם, נכסים "פרטיים" כפופים הם בראשיתם ומעיקרם למשטר של אי-שיתוף. ואולם גם לגבי נכסים אלה ה"פרטיים" ניתן להוכיח אחרת; למשל — בשים לב לסוג הנכסים, כגון דירת בני-הזוג. הוא שאמרנו בפרשת עבאדה: מתוך שבני-הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, "נטמעו" נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים — נטמעו והיו לאחדים. כך סברתי אז. כך סובר אני אף כיום. אני מסכים לפסק-דינו של חברי הנשיא.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ"ז אב התשנ"ד (4.8.94).