פירוק שיתוף בגירושין – מכירה או חלוקה בעין? בע"מ 25961-11-25

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בע"מ 25961-11-25

לפני: כבוד השופט אלכס שטיין

המבקש: פלוני · נגד · המשיבה: פלונית

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ו' פלאוט, ס"נ, צ' ויצמן וא' ברנד) שניתן ביום 30.9.2025 בעמ"ש 63182-06-24

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ו' פלאוט, ס"נ, צ' ויצמן וא' ברנד) אשר ניתן ביום 30.9.2025 בעמ"ש 63182-06-24, בגדרו נדחה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה (השופטת נ' גדיש) אשר ניתנה ביום 20.5.2024 בתלה"מ 62497-05-23, במסגרתה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי פירוק השיתוף במקרקעין המצויים בבעלותם המשותפת של בעלי הדין (להלן: המקרקעין או נכס המקרקעין) יבוצע בדרך של מכירה וחלוקת התמורה.

2. ההכרעה כאמור נתנה מענה לשאלה הבאה: האם פירוק השיתוף בנכס המקרקעין ייעשה במתווה של חלוקה בעין, ברירת המחדל של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, או שמא בהתאמה לדיני המשפחה שעניינם, לגבי בני זוג שנישאו אחרי 1.1.1974, איזון משאבי הנישואין וחלוקת שוויים שווה-בשווה, כאמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), ובכל הקשור לזוגות שנישאו לפני 1.1.1974, הלכת השיתוף אשר נקבעה בפסיקה ואשר זכתה לכינוי "ב.ב.ב." - בעקבות פסקי הדין שניתנו בענייניהם של ברגר, בריקר ובראלי (ראו: ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393 (1969)).

3. שאלה זו יכלה לעלות לדיון כשאלה עקרונית אילולא רישום הבעלות במקרקעין שווה-בשווה על שמותיהם של המבקש, מזה, ושל המשיבה, מזה. אחרי שידעתי על רישום זה, אשר שכלל זכות קניינית בת-קיימא בנכס המקרקעין לכל אחד מבני הזוג, הכרעה רוחבית בשאלה זו אינה נדרשת. זאת, מאחר שבני הזוג נישאו זה לזו לפני 1.1.1974, ולפיכך אינם חוסים תחת משטרו של חוק יחסי ממון, ומאחר שכל אחד מהם אוחז בזכות קניינית מוגמרת בנכס המקרקעין ולפיכך אינו זקוק להגנתה של הלכת השיתוף.

4. בתי המשפט דלמטה הוציאו, אפוא, מתחת לידיהם הכרעה פרטיקולרית שאינה חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין במסגרת שיקול הדעת בכל הנוגע לפירוק שיתוף במקרקעין, אשר הופקד בידיהם כאמור בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין. חלוקת התמורה השוויונית שתתקבל בעקבות מכירת המקרקעין, עליה הורה בית המשפט לענייני משפחה, אינה עולה כדי עיוות דין. המחלוקת באשר לאופן פירוק השותפות במקרקעין בין בעלי הדין, כפי שנפתרה על ידי הערכאות דלמטה, על-כן אינה ראויה לבירור נוסף "בגלגול שלישי" (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

5. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

6. בנקודה זו, יכולתי לסיים את החלטתי בדחיית הבקשה. אולם, מאחר שמדובר בסוגיה משפטית חשובה שראוי ליתן עליה את הדעת לא רק בהיבט הפרטני, אלא גם במישור הרוחבי-עקרוני, מצאתי לנכון ליתן התייחסות לפסיקת הערכאות דלמטה לגופם של דברים.

7. אקדים ואומר שערכאות אלה - בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי - קיבלו החלטות נכונות אשר עולות בקנה אחד עם הדין הכללי המורה כיצד יש לפרק שותפות במקרקעין בין בני זוג מתגרשים כשדרכיהם נפרדות. דבריי שיבואו להלן הם בגדר הבעת דעה של דן יחיד שאינה מתיימרת למצות את הדיון בסוגיה המשפטית הכללית ולקבוע בעניינה הלכה מחייבת.

רקע עובדתי והליכים קודמים

8. המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר, שהגיעו לגבורות, והתגרשו בגט פיטורין במסגרת הליכי גירושין (ראו: תלה"מ 62497-05-23 ותלה"מ 2738-01-24). הליכים אלו עסקו במספר סוגיות בין בני הזוג, ובסיומם אוזנו הזכויות בין הצדדים. בענייננו-שלנו, המחלוקת המרכזית נוגעת להחלטה על האופן בו תחולקנה זכויות הקניין המשותפות של הצדדים בנכס המקרקעין מושא ההליך. על נכס זה עומדים שני בתים בגדלים שונים, ובאחד מהם התגוררו הצדדים במהלך נישואיהם. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כאמור, כי פירוק השיתוף יבוצע בדרך של מכירת הנכס למרבה במחיר וכי התמורה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. לצורך כך, בית המשפט מינה את באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים לביצוע המכר במשותף. בכך דחה בית המשפט לענייני משפחה את עתירת המבקש לפירוק השיתוף בנכס בדרך של חלוקה בעין. נימוקי בית המשפט התבססו על חוות דעת שמאית מטעם בית משפט, ממנה עלה כי מדובר בחלקה אחת אשר לצורך חלוקתה בעין נדרשת עריכת פרצלציה; עוד מצא בית המשפט כי לאחר חלוקה בעין יידרשו תשלומי איזון מורכבים. לפיכך, קבע בית המשפט כי חלוקה כזו תעכב את פירוק השיתוף וכי בנסיבות העניין יש לסיים את ההליך "באופן היעיל והקצר ביותר" - דהיינו: באמצעות מכירה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

9. ביום 30.9.2025 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 63182-06-24, אשר דחה את ערעורו של המבקש ואישר את דרך פירוק השיתוף בנכס בהתאם למתווה שקבע בית המשפט לענייני משפחה. בתוך כך, בית המשפט המחוזי הדגיש כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה בעין במצבם הנוכחי באופן מיידי וכי הליך פרצלציה דורש אישורים מרשות מקרקעי ישראל ולשכת רישום המקרקעין - הליך הצפוי להימשך חודשים ארוכים וכרוך בעלויות לא מבוטלות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש להעדיף את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט על פני "טיעון בעלמא" שהוצג על ידי המבקש בקשר לאפשרות החלוקה בעין. יתרה מכך: בית המשפט המחוזי הדגיש את גילם המתקדם של בעלי הדין ואת הצורך לאפשר להם ליהנות מרכושם מהר ככל שניתן. כמו כן, צוינה רמת החיכוך הגבוהה בין הצדדים כהצדקה לפירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירה למרבה במחיר וחלוקת התמורה שווה-בשווה.

10. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. כפי שכבר ציינתי, בקשה זו דינה להידחות על הסף, ועל כן אעיר את הערותיי בנוגע לסוגיה המשפטית הכללית מבלי לפרט את טענות הצדדים. די אם אומר כי המבקש חפץ בחלוקה בעין של נכס המקרקעין (partition in kind), ואילו המשיבה סבורה כי מן הראוי לפרק את השותפות על ידי מכירת הנכס וחלוקת התמורה שווה-בשווה (partition by sale), כפי שקבעו הערכאות דלמטה.

כיצד ראוי לפרק שותפות במקרקעין בין בני זוג מתגרשים?

11. כפי שכבר צוין על ידי, סעיף 39(א) לחוק המקרקעין קובע כי ברירת המחדל בפירוק השותפות במקרקעין היא חלוקת הנכס בעין. סבורני כי דין כללי זה צריך להידחות על ידי דיני המשפחה, בהיותם דין ספציפי - כפי שנאמר: lex specialis derogat legi generali ("דין ספציפי דוחה דין כללי") (ראו, מני רבים: ע"א 9817/17 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' רייך, פסקאות 8-7 לפסק דיני ואסמכתאות שם (21.2.2021)).

12. אפתח בחוק יחסי ממון, שתכליתו היא להסדיר את הממד הכלכלי של הקשר הזוגי, קרי: יחסי הממון בין בני זוג. הוראות חוק זה חלות על מי שנישאו החל מיום 1.1.1974, והן ניתנות להתנאה באמצעות הסכם ממון בכפוף לתנאים והאישורים הנדרשים כאמור בסעיפים 2-1 לחוק (ראו: בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני, פסקה 20 (30.6.2025)). סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע כי תתקיים הפרדה קניינית בין נכסי בני הזוג, כך ש"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". כמו כן, נקבע בחוק מנגנון של "איזון משאבים", לפיו עם התרת הנישואין או פקיעתם, "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" (ההדגשה הוספה - א.ש.), למעט נכסים חיצוניים (סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון). מנגנון איזון המשאבים שבחוק מקנה לכל אחד מבני הזוג זכות כלפי משנהו אשר מאזנת את השווי הכספי של כלל נכסי הנישואין באופן שוויוני (בית המשפט רשאי לאזן את שווי הנכסים כאמור בחלוקה שאינה מחצה-על-מחצה בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כאמור בסעיף 8(2) לחוק).

13. אופן איזון המשאבים אגב פירוק נישואין, נשלט, כאמור, על ידי סעיף 5(א) לחוק, הקובע כך: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם." (ההדגשה הוספה - א.ש.).

14. לפי לשון הסעיף, "מחצית שוויים" משמעותה זכות אובליגטורית-כספית, להבדיל מזכות קניינית-רכושית (ראו, מני רבים: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995), פסקאות 8-7 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר). מימושה של הזכות הכספית כאמור מתבצע באמצעות הערכה מקיפה וכוללת של כלל המשאבים שבני הזוג צברו במהלך נישואיהם. משאבים אלו, בכללותם, עומדים לחלוקה בין בני הזוג - שכן, "איזון שייערך בשלבים, ובנפרד לגבי פרטים קנייניים נבחרים (להבדיל מכלל הנכסים), עלול להביא להיפוכה של התוצאה המבוקשת, היינו לאי-איזון בכלל הנכסים" (ראו: ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584, 586 (1991)). כדי להביא לאיזון מחצית שווים של כלל הנכסים, נערך חשבון כולל, שבסופו כל אחד מבני הזוג יקבל מחצית משווי הנכסים שנצברו במהלך הנישואין. במסגרת זו, בית המשפט יכול להורות על העברות כספים וכן על כך שבן זוג אחד יקנה את חלקו של בן הזוג האחר ברכוש המשותף (ראו: סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון; דברי ההסבר להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשכ"ט-1969, ה"ח 849, עמ' 332)).

15. באשר לתיבה "כלל נכסי בני הזוג", משמעותה כי כל הנכסים השייכים לבני הזוג יאוזנו. לנכס מקרקעין שבבעלותם המשותפת של בני הזוג לא ניתן שום מעמד מיוחד בחוק יחסי ממון. לפיכך, גם נכס זה יש לאזן בדרך הרגילה במסגרתו של איזון המשאבים הכולל בפקיעת הנישואין. הווה אומר: כלל נכסי הזוג, וביניהם נכסי מקרקעין, יאוזנו כך שכל אחד מבני הזוג יהיה זכאי לקבל מחצית משוויים; דהיינו - כסף, להבדיל מנכס בעין.

16. מסקנה זו מתבקשת גם מעיון בסעיף 5א(א)(1)(ב) לחוק יחסי ממון. סעיף זה קובע כי בתנאים מסוימים ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים בטרם פקיעת הנישואין בגדרו של הליך מיוחד, "לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שהוגשה לפי חוק המקרקעין" (ההדגשה הוספה - א.ש.). הווה אומר: ככל שבני הזוג מבקשים לפרק שיתוף בנכס מקרקעין טרם פקיעת הנישואין, פירוק זה יבוצע לפי הוראות חוק המקרקעין - כך קובע חוק יחסי ממון. ואולם, ככל שבני הזוג מבקשים לפרק שותפות במקרקעין אגב פירוד ופירוק הנישואין, פירוק זה יבוצע לפי הוראותיו של חוק יחסי ממון, שכן מדובר בדין ספציפי הגובר על הדין הכללי שבחוק המקרקעין.

17. אִמרו מעתה: בגדרו של חוק יחסי ממון, פירוק השותפות שבין בני זוג בנכס מקרקעין אשר נעשה אגב פירוד ופירוק הנישואין ייעשה בדרך של מכירת הנכס וחלוקת התמורה שווה-בשווה. דין מיוחד זה דוחה את הדין הכללי שבסעיף 39(א) לחוק המקרקעין, אשר קובע חלוקה בעין כברירת המחדל בפירוק השותפות שאינה תוצאה של הקשר הזוגי. הרציונל שעומד מאחורי הבחנה זו יידון בהמשך דבריי.

18. אעבור כעת להלכת השיתוף אשר ממשיכה לחול על יחסי הממון בין בני זוג שנישאו זה לזו לפני 1.1.1974. כפי שאראה להלן, ההסדר שבחוק יחסי ממון, שכאמור מזכה כל אחד מבני הזוג, אגב גירושין ופירוד, במחצית שוויים של הנכסים המשותפים - קרי: בכספים, ולא בנכסים - הוא הסדר שמשקף, ברמה העקרונית, את תוצאות ההלכה של הלכת השיתוף.

19. הלכה זו התבססה על המאפיינים הייחודיים של מערכת יחסים זוגית אשר מתקיימת אצל בני זוג נשואים ובני זוג ידועים בציבור. בתי המשפט הפעילו הלכה זו, באופן שיטתי ואחיד, כהלכה אשר מחייבת את חלוקת כלל נכסיהם המשותפים של בני הזוג בהתאם לעקרונות של איזון שוויוני והשאת תמורה. עקרונות בסיסיים אלה חייבו את מכירת הנכסים למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין בני הזוג שווה-בשווה, בכפוף למקרים חריגים (ראו: רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165, פסקה 9 (2006)). נראה, כי עקרונות אלה הנחו את המחוקק להעתיקם לחוק יחסי ממון - זאת, הן בשל היותם עקרונות נכונים ומוצדקים והן על-מנת שלא ליצור הבחנות בלתי נחוצות בין המשטרים המשפטיים אשר חלים על זוגות שנישאו לפני שנת 1974 ועל אלה שנישאו אחרי 1.1.1974. אוסיף ואומר כי בית משפט זה אף קבע במפורש כי אין בנמצא סיבה שתצדיק משטר רכושי שונה בהלכת השיתוף, מצד אחד, ובאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, מהצד השני (ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 697 (1994)).

20. לאור האמור, ונוכח העובדה שהלכת השיתוף הכירה באיזון הכספי רק ברמה עקרונית, מבלי לקבעוֹ באופן פורמאלי ככלל מחייב, סבורני כי נעשה נכון אם נראה בעיקרון האיזון הכספי - אשר, כאמור, חל על זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 - ברירת מחדל. מברירת מחדל זאת ניתן יהיה לסטות, ולהעמיד תחתיה חלוקה בעין של נכס המקרקעין המשותף של בני הזוג, במקרים מיוחדים בלבד - למשל: כאשר חלוקה בעין מיטיבה עם שני בני הזוג (בנסיבות בהן יחסיהם העכורים מונעים מהם הגעה להסדר כלכלי מיטבי).

21. כאן המקום לפרט את יתרונותיו של האיזון הכספי. פירוק השיתוף בין בני זוג הוא בגדר מעשה-חלוקה כוללני אשר נעשה ביחס לכלל נכסיהם המשותפים - זאת, להבדיל משותפים במקרקעין שלא מקיימים ביניהם חיי שיתוף זוגיים, אלא שותפות מוגבלת אשר מתקיימת ביחס לנכס אחד או לכמה נכסים מוגדרים. מטעם זה, כל אימת שמדובר בבני זוג שדרכיהם נפרדות, אין מנוס מאיסוף כלל הנכסים המשותפים שנצברו במהלך נישואיהם, ממכירתם של כל הנכסים הללו למרבה במחיר ומחלוקת התמורה שווה-בשווה בכפוף למקרים מיוחדים, זוהי הדרך המיטבית להבטיח לבני הזוג המתגרשים חלוקה שוויונית של נכסי הנישואין.

22. תכלית נוספת של פירוק השיתוף בין בני זוג מתגרשים היא יצירת פירוד והיעדר תלות מרביים ביניהם - זאת, כדי לאפשר לכל אחד מבני הזוג חיים עצמאיים החסינים, ככל שניתן, מהתערבותו ומהשפעותיו של בן הזוג האחר. כאשר מדובר בנכס מקרקעין, חלוקה בעין עלולה לסכל תכלית זו - שכן היא מותירה את בני הזוג במצב של שכנוּת בין נכס לנכס, באופן שמנציח ביניהם תלות הדדית ומשאיר פתח להתנכלויות מסוגים שונים (למשל: באמצעות העלאת התנגדויות והוצאת צווי מניעה ביחס לפעולות בניה על המקרקעין). בהקשר זה, אפנה אל הפסיקה אשר קובעת - ביחס לשותפות רגילה - כי כאשר בית המשפט מתרשם שפירוק השיתוף בנכס נחוץ כדי להפריד בין השותפים "הצהובים זה לזה" - עליו להביא זאת בחשבון בבואו להחליט על אופן הפירוק (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625, 638 (1998) (להלן: עניין רידלביץ)).

23. מכירת נכס המקרקעין וחלוקת התמורה מאפשרות פירוד אמיתי ומוחלט באופן המנתק כל תלות בין בני הזוג לשעבר. אכן, גם לאחר חלוקת הנכס בעין, יכול כל אחד מבני הזוג למכור את חלקו לאדם שלישי, אך אפשרות זו אינה מועילה בהרבה. זאת, מאחר שהמצב של "חייב למכור" בהכרח מוריד את מחיר הנכס, בנוסף להגדלת עלויות העסקה. זאת ועוד: פרצלציה וחלוקה בעין של נכס מקרקעין מובילה לריבוי בעלים ומייקרת את האחדת החלקות מחדש שעשויה להיות רווחית יותר. למעלה מכך, חלוקה בעין מעלה את עלויות ההתדיינות בבתי משפט הממומנת באופן ניכר על ידי החברה. על כן, תוצאה זו חותרת תחת העיקרון הכלכלי והמשפטי של השאת התמורה (ראו והשוו: ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' נ' פיין, פ"ד ל(1) 454, 457 (1975); ע"א 47/78 חלקה 3 בגוש 6541 בע"מ נ' ראובן זליג בן אפרים, פ"ד לב(3) 723, 727 (1978); ע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' הרב אנגלנדר, ו-51 אח', פ"ד כז(1) 334, 336 (1973)); ע"א 1546/16 ביסאן נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח וקק"ל, פסקה 56 לפסק דיני (16.9.2020).

24. לא זו אף זו: מבחינה כלכלית, השארת האפשרות העתידית לחלק את נכס המקרקעין באמצעות פרצלציה בידי קונה הנכס, שיציע עבורו מחיר מרבי, הינה עדיפה בהרבה על-פני חלוקתו הפיזית של הנכס בין בני הזוג הניצים (ראו: steven shavell, foundations of economic analysis of law 28-30 (2004)).

25. מכלול השיקולים דלעיל מובילים למסקנה חד-משמעית כי פירוק שיתוף במקרקעין אגב גירושין ופירוד בין בני זוג נשלט על ידי עיקרון האיזון הכספי אשר מעוגן בחוק יחסי ממון ואשר לפיו נהגו בתי המשפט גם לפני חוק זה ביחס לשותפות בזכויות קניין שבאו לעולם מכוח הלכת השיתוף (ה-ב.ב.ב.). לפיכך, יש לבצע את פירוק השיתוף במקרקעי בני הזוג המתגרשים בדרך של מכירת המקרקעין למרבה במחיר וחלוקת התמורה שווה-בשווה. מעיקרון זה, שכמובן כפוף להסכמים פרטניים בין בני הזוג המתגרשים, לא ניתן לסטות כל אימת שמדובר באיזון משאבים בין בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון. בכל הקשור לבני זוג שנישאו זה לזו לפני 1.1.1974, ושחוק יחסי ממון אינו חל עליהם, עיקרון האיזון הכספי הוא, כאמור, בגדר ברירת מחדל ממנה ניתן לסטות במקרים מיוחדים.

26. בבואו להפעיל עיקרון זה, מן הראוי הוא שבית המשפט לענייני משפחה ימנה שמאי מטעמו לצורך קביעת טווח מחירים אובייקטיבי לנכס המקרקעין. מכירת הנכס צריכה להתבצע בהליך תחרותי, בראש ובראשונה בין בני הזוג, ובמידת הצורך, בשיתוף מתחרים חיצוניים - הכל כפי שיחליט בית המשפט לענייני משפחה לאור נסיבות המקרה שהובא לפניו על-מנת להביא להשאת התמורה הכספית ממכירת הנכס (ראו: thomas w. mitchell, reforming property law to address devastating land loss, 66 ala. l. rev. 1, 56-58 (2014)).

מדוע עיקרון האיזון הכספי אינו חל על כלל פירוקי שותפות במקרקעין?

27. לאור יתרונותיו של עיקרון האיזון הכספי, עולה השאלה הבאה: מה עומד מאחורי סעיף 39(א) לחוק המקרקעין - הדין הכללי, לפיו ברירת המחדל בפירוק שותפות בנכס מקרקעין היא חלוקת הנכס בעין? המענה לשאלה זו הוא שאמנם "בקרקעות - אין אונאה" (ויקרא כה, יד), אך יש בהן, בוודאי לא מעט רגשות. במחוזותינו, מקרקעין הם משאב ייחודי ומוגבל, ובעלי המקרקעין נקשרים אליהם, לעתים קרובות, בקשר רגשי (ראו: יהושע ויסמן דיני קניין: חלק כללי 115 (תשנ"ג)). חוק המקרקעין מתייחס לקשר רגשי זה בכבוד, ומכאן האמור בסעיף 39(א) לחוק המקרקעין (ראו: עניין רידלביץ, עמוד 645). בדומה לנכס מקרקעין, לכבוד זה יש גבולות: סעיף 40(א) לחוק המקרקעין קובע כי "במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון".

28. כך או אחרת, לעיקרון האיזון הכספי, אשר חל בהליכי גירושין ופירוד בין בני זוג, יש הצדקה מוצקה משל עצמו והיקף תחולה ברור ומוגדר; ואין זה המקרה הראשון בו דיני משפחה גוברים על דיני הקניין הכלליים (ראו: עניין בריקר, בעמ' 600; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, 863 (2001); אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 259-258 (1987); וכן שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 140 (2016)).

מה דין המקרקעין שבני הזוג המתגרשים מחזיקים בהם בבעלות משותפת, הרשומה במרשם המקרקעין, מכוח הדין הכללי, ולא מכוח הלכת השיתוף?

29. לעתים קרובות, בני זוג רוכשים לעצמם זכויות קניין בנכס מקרקעין להחזקה משותפת שווה-בשווה, כפי שקרה במקרה שלפניי.

30. סבורני כי בנסיבות כאלה, אם פירוק השותפות בנכס נעשה ללא קשר לפירוד ולגירושין בין בני הזוג, יש לנהל את פירוק השותפות בהתאם לחוק המקרקעין ולברירת המחדל של חלוקה בעין, אשר נקבעה בסעיף 39(א) לאותו חוק (בכפוף לאפשרות שבית המשפט יורה על מכירת המקרקעין וחלוקת התמורה בין בני הזוג בגדרו של סעיף 40(א) לחוק).

31. מאידך, ככל שמדובר בפירוק השותפות שנכרך להליכי הפירוד והגירושין בין בני הזוג, מן הראוי לפעול לפי דיני המשפחה המעמידים, כברירת מחדל, את עיקרון האיזון הכספי. במקרים כאלה, כאשר, למשל, מדובר בפירוק השיתוף בדירת מגוריהם של בני הזוג - עיקרון האיזון הכספי הוא דרך המלך. ואולם, אם בני הזוג שותפים בנכס מקרקעין למטרת השקעה או למטרה מסחרית אחרת, וחלוקת הנכס בעין מיטיבה עם שניהם, מן הראוי הוא שבית המשפט יורה על פירוק השותפות בדרך של חלוקה בעין - כל זה, על רקע האפשרות שבן זוג אחד ירכוש את חלקו של בן הזוג האחר במחיר תחרותי הולם.

32. למען הסר ספק, אוסיף ואבהיר כי ההערות שהערתי אינן מתייחסות לזכויות מדור כאלה או אחרות, אשר יכול שתחולנה על דירת מגוריהם של בני זוג. כל אימת שזכויות כאלה קיימות אצל מאן דהוא מכוח דין או הסכם, ברי הוא כי יש לכבדן.

33. סוף דבר הוא שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט' באדר התשפ"ו (26 בפברואר 2026).

אלכס שטיין, שופט