דמי שימוש בני זוג — ע"מ 1165/04

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו · ע"מ (תל-אביב-יפו) 1165/04 · א' ז' נגד ע' ז'

[22.09.2005] · כב' השופטת יהודית שטופמן · בשם המערער: עו"ד טאוסיג · בשם המשיבה: עו"ד אלפנדרי

פסק דין

א. ערעור וערעור שכנגד (המערער והמשיב שכנגד יכונה להלן: "המערער" המשיבה והמערערת שכנגד תכונה להלן: "המשיבה") על פסק דינו החלקי מיום 1.3.04 של ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ע' מילר), אשר קיבל את תביעת המשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין חלקה בביתם המשותף של המערער והמשיבה ברמת השרון, בו מתגוררים המערער וילדי הצדדים. בית משפט קמא הגביל את המועד ממנו זכאית המשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים כאמור, מיום הגשת תביעתה לתשלום דמי שימוש ואילך. בד בבד, הורה בית משפט קמא על קיזוז דמי השימוש הראויים להם זכאי המערער מהמשיבה, המתגוררת בדירה השייכת לצדדים, בחלקים שווים.

ב. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: לפני גלגול נוסף של הסכסוך המתנהל בין הצדדים מאז שנת 1992. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1962. לבני הזוג נולדו, במהלך שנות נישואיהם, ששה ילדים, אשר כולם כיום בגירים. בשנת 1992 הגישה המשיבה מספר תביעות כנגד המערער, ובכללן: תביעות למזונות, תביעה למשמורת, תביעה לאסור על כניסת המערער לביתם המשותף של הצדדים ועוד. המערער הגיש, כנגד המשיבה, תביעות נגדיות. בית המשפט המחוזי, אשר דן בתקופה הרלוונטית בענייני המעמד האישי, קבע ביום 12.6.1994, מפי כב' השופט י' זפט, כי המשמורת הבלעדית על שני ילדיהם של הצדדים, שהיו עדיין קטינים באותה עת, תהא מסורה למערער, וכי הללו יתגוררו עם המערער בביתם של הצדדים ברמת השרון (להלן: "הבית ברמת השרון"). עוד נקבע בפסק הדין כי למערער תהא אפוטרופסות בלעדית לקטינים, וכן נאסר על המשיבה להתקרב כדי 500 מטר למקום מגורי הקטינים ובתי ספרם.

ביום 23.6.1994 הוגשה ע"י המערער בקשה למתן הוראות הנוגעות למקום מגורי הצדדים והקטינים. כב' השופט מ' אילן ס"נ (כתוארו אז) הבהיר, במעמד צד אחד, את משמעות פסק הדין וקבע כי במהותו הוא צו המניעה האוסר על המשיבה להכנס למקום מגורי הקטינים, ואוסר עליה להתקרב לבית הספר של הקטינים, כדי מרחק של 500 מטר. משמעות החלטה זו מבחינה מעשית, היתה, כי נאסר על המערערת להתקרב לבית ברמת השרון, בו התגוררו המשיב וילדי הצדדים. בשולי החלטתו ציין כב' השופט מ' אילן כי "רשמתי בפני שלרשות האישה עומדת דירת בני הזוג ברחוב ...", (להלן: "הדירה בתל אביב").

בשנת 1995 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין, בית המשפט דחה ביום 5.2.1995 את בקשת המשיבה. הצדדים התגוררו בנפרד במשך השנים. המערער וילדי בני הזוג התגוררו בבית ברמת השרון, בעוד המשיבה התגוררה בגפה בדירה בתל אביב.

ביום 9.4.2001 הגישה המשיבה תביעה כנגד המערער לבית המשפט לענייני משפחה, לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעושה המערער בחלקה של המשיבה בבית ברמת השרון. ביום 29.10.2001, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן לבית משפט קמא, בו הובהר כי ילדי בני הזוג אינם מתגוררים עוד בבית ברמת השרון. בית משפט קמא קבע כי בהתייחס לתקופה שעד למועד הגשת כתב התביעה, המשיבה היא שגרמה, במעשיה, לכך שהורחקה מהבית ברמת השרון. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי אין המשיבה זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי למשיבה זכות לדמי שימוש ראויים בגין חלקה בבית ברמת השרון, החל ממועד הגשת התביעה וכל עוד מתגורר המערער בבית. בית המשפט קמא קבע עוד שיש לקזז מסכום זה את דמי השימוש הראויים, אותם חבה המשיבה למערער, בגין חלקו של המערער בדירה בתל אביב.

בית משפט קמא הבהיר את קביעתו בקובעו: "העובדות מצביעות על כך כי פסק הדין של כב' השופט זפט וההבהרה שיצאה מאת כב' השופט אילן מנעו מהתובעת להתקרב אל ילדיה. אני דוחה את כל טענות התובעת בדבר אי חוקיות הצו שכן התובעת בחרה מטעמים השמורים עמה שלא לפעול בהתאם לתקנות לביטול הצו או לערער על פסק הדין. עם זאת בשום מקום לא נאסר עליה להכנס לבית המסוים נשוא הדיון. נכון כי בעת מתן פסק הדין, הבית נשוא הדיון שמש למגורי הקטינים אולם פסק הדין הורה לנתבע למצוא מקום מגורים עבורו ועבור ילדיו. אין ספק כי כל עוד הצו האוסר עליה להתקרב לילדים היה תקף, וכל זמן שהבית שימש למגורי הקטינים, היתה מניעה שהתובעת תעשה שימוש בבית. לכאורה אפשר היה להמשיך בקו מחשבה זה ולומר כי בכך שהנתבע לא פעל למציאת מקום מגורים אחר, מנע ממנה שימוש בבית אולם אני סבורה שלא כך. בדיקת העובדות מביאה אותי למסקנה כי במקרה שלפנינו יש לחלק את התקופה בה מתגורר הנתבע בבית לשתי תקופות. התקופה הראשונה החל מ 1994 ועד להגשת התביעה לשכ"ד ראוי באפריל 2001 והתקופה השניה החל מהגשת התביעה ועד לפינוי. לגבי התקופה הראשונה מדובר באב שקבל משמורת על שישה ילדים. בבעלות הצדדים היו שני נכסים, התובעת עברה להתגורר בדירה הקטנה והאב עם הילדים נשארו בבית הגדול. האחריות לילדים חלה על שני ההורים והתובעת לא ניסתה להתנער מאחריותה לפיכך בנסיבות המקרה, היה זה צעד הגיוני שהנתבע עם ילדיו ימשיכו להתגורר בבית הגדול ברמת השרון והנתבעת תעשה שימוש בדירה הקטנה בת"א גם בשל הנוחיות וגם כדי לא לטלטל את הילדים למקום מגורים חדש. תימוכין לעמדתי זו אני מוצאת בעובדה שהתובעת לא פנתה בתביעה לפרוק שיתוף במקרקעין, לא ערערה על הצו האוסר עליה להתקרב לבית בו מתגוררים הילדים ולא הגישה תביעה לשכר ראוי. התובעת למעשה הסכימה כי בנסיבות שנוצרו טובת הילדים שישארו בבית ולא יטולטלו למקום מגורים חדש. התובעת פעלה לטובת הקטינים ובאי נקיטת צעדים משך שנים הביעה את הסכמתה למגוריהם בבית עם האב. המסקנה מן האמור לעיל כי לתקופה מיום עזיבת התובעת את הבית ועד להגשת התביעה לשכר ראוי אין לחייב את הנתבע בשכ"ד ראוי עבור השימוש בבית. שונה עמדתי באשר לתקופה מיום הגשת התביעה לשכ"ד ראוי ועד לפינוי בפועל. אותה עת חמישה מתוך ששת הילדים הפכו בגירים והצו האוסר על האם להתקרב אליהם הפך להיות בלתי רלבנטי. לגבי הבן ... שהיה בן 17 בעת הגשת התביעה, הצו האוסר על האם להתקרב אליו גם כן לא היה רלבנטי שכן בוטל בספטמבר 2000. למעשה נשמט הבסיס לצו שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי. אני סבורה כי בנסיבות המקרה ולאחר שנים של פרידה, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים כה עכורה והנתבע מארח לעיתים את חברתו החדשה, קיימת מניעה ממשית ומתמשכת לחזרת התובעת לביתה וניתן להבין את המאמצים שעשה הנתבע ויעשה כדי שהתובעת לא תחזור שכן המגורים המשותפים אינם אפשריים. עם זאת בנסיבות כאלה התובעת זכאית לשכר ראוי עבור תקופה זו".

יצויין כי הצדדים לא התגרשו עד עצם היום הזה. כן יוער כי במסגרת תיק ע"מ 1073/02 שנוהל בפני בין אותם הצדדים, מצאתי, נכון לאותו מועד, כי המשיבה אינה מסכימה לפירוקו של השיתוף בנכסי הצדדים.

ג. טענות הצדדים

לפני שאדון בטענות הצדדים, הרלוונטיות לערעור ולערעור שכנגד, מן הראוי לציין, כי הצדדים (ומובהר כי המדובר בצדדים עצמם ולא בבאי כוחם) הוסיפו ופנו לבית המשפט, בפניות ובמסמכים, לאחר חלוף המועד להגשת הסיכומים המשלימים, כאמור בהחלטה מיום 7.7.05. אין בדעתי, כלל ועיקר, להתייחס לכל אותם בקשות, פניות ומסמכים, שהוגשו על ידי הצדדים שלא כדין, ואשר אין להם כל רלוונטיות לסוגיות שבמחלוקת.

טוען המערער כי טעה בית משפט קמא, בחייבו את המערער בתשלום דמי שימוש ראויים למשיבה, וזאת, לדעתו, בניגוד להלכה שנקבעה בענין ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, דינים עליון כ"ח 268, לפיה "היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים". (להלן: "הלכת זרקא")

כן טוען המערער כי חיובו בדמי שימוש ראויים, אם בכלל, צריך שיהא בצוותא חדא עם ילדי בני הזוג, שכן גם הם משתמשים בחדרים המוקצים להם, ומגוריו של המערער בבית, נובעים מדאגה לרווחתם וטובתם של הילדים. לכן, ומשנמנעה המשיבה מלתבוע את הילדים, הרי שיש לראות בכך משום ויתור המשיבה על תשלום דמי שכירות ראויים. זאת ועוד, טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בקביעתו לפיה אין לתבוע את ילדיהם של הצדדים בגין חלקם בדמי השימוש הראויים, מאחר שאינם שותפים בנכס, שכן ניתן לתבוע דמי שימוש ראויים מצד שלישי, גם מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף טוען המערער כי אין זה צודק לחייב את המערער בתשלום דמי שימוש ראויים, בנוסף לתמיכתו בילדי הצדדים במהלך השנים ודאגתו למדורם. זאת ועוד, טוען המערער כי המשיבה הסכימה לחלוקת המדור בין הצדדים, כך שהיא תתגורר בדירה בתל אביב, ואילו המערער יתגורר עם ילדיהם בבית ברמת השרון. הראיה לכך, לטענת המערער, היא כי המערערת לא הגישה מעולם תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין.

המשיבה מצידה, טוענת, בערעורה שכנגד, כי מעולם לא הסכימה לחלוקת המגורים. חלוקת המגורים נכפתה עליה בצווים שיצאו מלפני בית המשפט, ואשר המשיבה ניסתה, בכל האמצעים שעמדו לרשותה, לפעול לביטולם. המשיבה טוענת עוד כי ויתור על זכות על דרך ההתנהגות, צריך שיהא ברור, החלטי ובאורח שאינו משתמע לשתי פנים. המשיבה מצביעה על חוסר האיזון הברור הקיים בין דירת מגוריה שלה, שהיא דירה בת שני חדרים, בקומה רביעית ללא מעלית, בבית משותף בן 50 שנה, ובין מקום מגוריו של המערער, המתגורר בביתם של הצדדים בן שלושה מפלסים המשתרע על שטח נרחב.

המשיבה טוענת, כי לא יעלה על הדעת, שלא תהא זכאית לדמי שימוש עבור חלקה בבית, בו עושה המערער שימוש בלעדי, במיוחד לאחר שהגיעו ילדי הצדדים לגיל בגרות. טוענת המשיבה, כי היה על בית משפט קמא לפסוק לה דמי שימוש ראויים בגין כל התקופה שמיום הרחקתה מהבית, בניגוד לרצונה, מכח צו בית המשפט שניתן במעמד צד אחד, ולא להסתפק בחיובו של המערער בתשלום דמי שימוש ראויים, רק מיום הגשת התביעה ואילך. זאת ועוד, טוענת המשיבה, כי הלכת זרקא נקבעה טרם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב - 1992, אשר כבר נפסק כי משליך על פרשנותו של כל חוק קודם. לפיכך, טוענת המשיבה, יש לצמצם את תחולת הלכת זרקא, לאור הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולקבוע כי בנסיבות מעין אלו, בהן ביקשה המשיבה להנות מקניינה, אך זכותה זו נשללה ממנה בצו של בית המשפט - מן הראוי לחייב את המערער, בתשלומם של דמי שימוש ראויים.

ד. השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על הלכת זרקא

טענה מרכזית בטיעוני המשיבה עוסקת בשאלת תקפותה של הלכת זרקא, לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סע' 31 (א) (1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע: "31. (א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים — (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר".

סע' 33 לחוק המקרקעין, קובע כי: "33. שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

הלכת זרקא, קבעה, בקצירת האומר, כי הזכאות מכח סע' 33 לחוק המקרקעין מוגבלת למקרים בהם השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, ובאופן שנמנע מיתר השותפים שימוש באותם מקרקעין, בניגוד להוראות סע' 31 (א) (1). לפיכך, נקבע בהלכת זרקא, כי אם לא נמנע השימוש משאר השותפים, הרי שאין השותף המשתמש חייב בתשלום כלשהו לשאר השותפים, גם כאשר השותפים האחרים לא השתמשו במקרקעין בפועל.

על הלכה זו, נמתחה ביקורת בכתבי המלומדים, לאור מקורו של סע' 33 שתכליתו מימוש זכויות קניניות, במנותק משאלת "אשמה" שעניינה ביחסים החוזיים והנזקיים שבין הצדדים. ביקורת זו אף זכתה להתייחסותו של כב' השופט אנגלרד בענין ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פד"י נג (4) 769, 778א'. יחד עם זאת, הלכת זרקא עודנה חלה ומחייבת.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע, בסעיף 3, כי: "אין פוגעים בקנינו של אדם".

בענייננו, שבתי ועיינתי בסוגיה זו ונראה לי כי אין לקבל את טענת המשיבה, בכל האמור לגבי השפעת חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על תחולתה של הלכת זרקא. מקום בו קובע בית משפט כי שותף במקרקעין משותפים יורחק מהנכס בשל מעשיו, אינני סבורה שיש מקום לחייב את שאר השותפים בתשלום דמי שימוש ראויים. נראה לי כי גם תכליתם של דיני הקניין תומכים בגישה זו, שכן, מימושה של זכות, לרבות זכות במקרקעין, כפופה על פי דין ופסיקה עניפה לעקרונות הכלליים של חובת תום לב.

אין זה סביר שבית משפט יתן יד לפיצויו של שותף שמעשיו הוא, הניעו את בית המשפט להורות על הרחקתו מהנכס. יחד עם זאת, אכן, תקופת מניעת הפיצוי ראוי שתהא מוגבלת, אך ורק, לאותה תקופה בה מתקיימת המניעה שגרמה להרחקתו של השותף מהנכס. משעה שבטלה המניעה, הרי שחרף העובדה שהשותפים אינם מצליחים לקיים ביניהם חיי שיתוף, חייב כל שותף שהשתמש במקרקעין משותפים ליתר השותפים, שכר ראוי בגין השימוש, כל עוד ממשיך הוא להשתמש בנכס המשותף, ולא פורק השיתוף בין הצדדים.

ה. השלכות האמור לענייננו

באשר לערעורו של המערער: בענייננו, פתחה המשיבה בהליכים כנגד המערער לשם הרחקתו מהבית. בית המשפט שדן בענין, מצא לנכון להרחיק את המשיבה ממקום מגורי ילדיה, באופן שבנכס המשותף נותרו רק המשיב וילדי הצדדים, וזאת, בהתחשב בטובת הילדים ורווחתם. אין חולק כי הילדים בגרו, ומניעה זו לכניסתה של המערערת לנכס, חלפה ואיננה. לפיכך, נראה כי בדין איבחן בית משפט קמא בין שתי התקופות. התקופה הראשונה, עד מועד הגשת התביעה, המקבילה בכלליות לתקופה בה היו הילדים עדיין קטינים; והתקופה השניה, ממועד הגשת התביעה ואילך, המקבילה בכלליות למועד בו בגרו הילדים.

לא מצאתי כל ממש בטענה לפיה, מן הראוי לזקוף לחובת המשיבה את העובדה שלא תבעה את ילדיה בעילות חיצוניות לעילת התביעה מכח דיני הקנין. טענתו של המערער כי חיובו צריך שיהא בצוותא חדא עם ילדי בני הזוג, שכן הם משתמשים בחדריהם, וכן הטענה כי מגוריו של המערער בבית נובעים מדאגה לרווחתם של הילדים וטובתם, אינן יכולות להתקבל, בהתייחס לתקופת הזמן השניה, בה מגוריהם של הילדים בבית לא היה עוד כורח המציאות.

זאת ועוד, בעל דינה של המשיבה לתביעה לדמי שימוש ראויים מכח חוק המקרקעין - הוא המערער דווקא. זכותה של המשיבה, אכן, להגיש תביעה גם כנגד צדדים שלישיים מכח עילות אחרות, אולם, זכותה זו אינה פוגעת בזכותה מכח דיני הקנין. בעל הדין המגיש את תביעתו הוא המגדיר את מסגרת הסעד המבוקש, אשר לאחר הוכחת כל מרכיבי תביעתו, יכול לזכות בו. אם סבור היה המערער כי אם יחויב בתשלום דמי שימוש ראויים, יש להשית חלק מהחיוב על צדדים שלישיים, קרי ילדי הצדדים, היה סיפק בידו לנקוט בהליך של הודעת צד שלישי, שזוהי תכליתה. ובוודאי, שאין לראות בהימנעותה של המשיבה מהגשת תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט כנגד הילדים, כראיה לויתורה על תביעתה כנגד המערער, מכח דיני הקנין.

ובאשר לערעור שכנגד: מטעמים דומים, לא מצאתי לנכון לקבל את טענות המשיבה במסגרת ערעורה שכנגד. המשיבה הורחקה, כאמור, עקב מעשיה, מסביבת מגוריהם של ילדיה. לפיכך, אין היא זכאית לקבלת דמי שימוש ראויים מאת המשיב, אשר נותר לגור עם הילדים בבית, בהתייחס לתקופה בה היו הילדים קטינים. גם עיון בהלכת זרקא לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא הובילה לתוצאה שונה, מזו שהגיע אליה בית משפט קמא, בענייננו.

ו. סוף דבר

כמפורט בפסק הדין - דין הערעור והערעור שכנגד להדחות הדדית. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. המזכירות תשיב למערער את הפקדון שהופקד בתיק, לידי בא כוחו, עו"ד טאוסיג.

ניתנה היום י"ח באלול, תשס"ה (22 בספטמבר 2005)