עיכוב ביצוע פירוק שיתוף ומדור

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2626/90 בפני: כבוד הנשיא מ. שמגר כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט י. מלץ המערער: אברהם ראש חודש נגד המשיבה: מירה ראש חודש ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 25.2.90 בתיק בר"ע 5116/89 שניתן על ידי כבוד השופט יהושוע גרוס בשם המערער: עו"ד יצחק הלוי בשם המשיבה: עו"ד ח. לוינגר פסק דין [207] השופט א. גולדברג: 1. המערער עתר לבית משפט השלום לפירוק השיתוף בדירה השייכת לו ולאשתו, היא המשיבה. בכתב הגנתה טענה המשיבה כי המערער "חייב ליתן לה מדור ולפיכך לא יהיה זה צודק לפרק השיתוף כאשר פירוק כזה ימנע ממנה המדור כנ"ל". ביום 4.10.88 נתנה השופטת המלומדת בבית משפט השלום (ד' פלפל), החלטה, בזו הלשון: "הריני נותנת בזאת צו לפרק את המקרקעין הידועים כחלקה 30 בגוש 6142 דירה ברחוב אחד העם 58 ברמת-גן הרשומה על שם שני בני הזוג כשהיא פנויה, ובדרך שנמכרות דירות בהוצאה לפועל. עו"ד הלוי ממונה בזאת למפרק הדירה מטעם בית המשפט. ניתן יהיה לבצע בעין הפירוק לאחר שיוכח לי שהובטחו זכויות המדור של הנתבעת. התיק יידחה למטרה זו לתאריך 1.1.89...". מאז קיים בית המשפט ארבע ישיבות נוספות שכל מטרתן להבטיח למשיבה מדור הולם לאחר ביצוע הפירוק, ובהן נדונו הצעות שונות, שנדחו כולן על ידי המשיבה. בישיבה החמישית שהתקיימה ביום 11.4.89, הציג בא כוח המשיבה החלטה שנתן בית הדין הרבני האזורי ביום 10.4.89, ולפיה: "בית הדין מחליט לקבוע תאריך לדיון בענין זכותה של האשה למדור ושאר התביעות שבתיק ביום כ"ד סיון תשמ"ט שעה 9.00 27.6.89. ובנתיים מחליט בית הדין: שזכותה של האשה ל משיך לגור בדירה ברח' אחד העם 58 רמת גן שהיא דירת הצדדים". החלטת ביניים זו ניתנה בתביעת המשיבה למזונות ולמדור, אשר הוגשה על ידה לבית הדין הרבני. זאת לאחר שבית המשפט המחוזי, לפניו הגישה המשיבה תביעה דומה, קיבל ביום 9.1.89 את טענת בא כוח המערער, כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין הרבני, לפניו מתבררות תביעות אחרות בין הצדדים (ובכללן תביעת מזונות של המשיבה). 2. [208] משהוגשה לבית משפט השלום החלטתו של בית הדין הרבני, הביעה השופטת המלומדת את מורת רוחה מהחלטה זו, שכן: "לא ייתכן שבית הדין הרבני יחליט על מגורים ספציפיים חצי שנה לאחר שיש החלטה בת תוקף של בית משפט זה שצריך לפנות את הדירה. אני רואה בזה התערבות מפורשת בהליכים של בית המשפט אם עובדות אלה היו ידועות לבית הדין הרבני. לגופו של ענין הלכה ידועה היא בבתי המשפט של המדינה, שחובת המדור של הבעל לאשתו לא צמודה לארבעה קירות מסויימים. החובה היא לתת מדור הולם. לא יתכן שאדם שרכושו הוא דירת מגורים, יהיה מנוע לעתים כל ימי חייו אם הנשואים לא הסתיימו לממש את רכושו מכיון שזה ייועד כמדור ספציפי. ואפילו אם רואים בעין את סיום הנישואין לא יתכן לכבול אותו ולמנוע ממנו מימוש זכויות קניניות שיש לו". כיוון שכך, החליטה השופטת המלומדת להמשיך ולדון, במסגרת פירוק השיתוף בדירה, גם בעניין מדורה של המשיבה, על אף החלטתו של בית הדין הרבני. לעניין זה קבעה כי: "התובע יצא ידי חובתו אם יציע לנתבעת תוך 30 יום מהיום רשימה של כתובות לפי ההנחיות הקודמות שעולות מהחלטות בית משפט זה. במידה ותוך תקופה זו לא תבחר הנתבעת באחת ההצעות כי אז הוא יצא ידי חובתו, לענין המדור, באם ישלם לה מידי חודש בחודשו סכום של 300 דולר בהם תוכל להתגורר היכן שרוצה. התיק נדחה על מנת שהצדדים יודיעו לבית המשפט איך מתקדמים הליכי הפירוק לתאריך 16.5.89 שעה 8.30 לאחר שיובהר לי שבמועד זה הדירה התפנתה ובמידה ועוה"ד לא ישתפו פעולה כי אז אמנה כונס לצורך המכירה". 3. המשיבה ביקשה רשות מבית המשפט המחוזי לערער לפניו על החלטתו של בית משפט השלום, ובקשתה נדונה כערעור עצמו. בפסק דינו מציין בית המשפט המחוזי כי הסמכות ליתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים היתה מסורה לבית משפט השלום. אולם "מאידך גיסא הערכאה המוסמכת לדון ולהכריע בסוגית המדור היתה בית הדין הרבני, שאליו הועברו כל התביעות בעקבות כפירת המשיב (המערער - א.ג.) בסמכותו של בית המשפט המחוזי". מכאן שקיימת, לכאורה, התנגדות בין בית משפט השלום, המוסמך לדון בזכויות הקניניות של הצדדים, לבין בית הדין הרבני, שבסמכותו לדון בענייני המעמד האישי שלהם. אולם, אומר בית המשפט המחוזי, "אין מקום להתנגשות אשר כזו ויש לנטרלה, שכן ענין לנו בשתי מלכויות שלכל אחת מהן תחומה שלה, ואין אחת נוגעת בתחום רעותה". וכך נימק בית המשפט המחוזי את עמדתו: "בבוא בית משפט השלום ליתן צו לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג, זכאי ורשאי הוא לעכב את ביצוע הפירוק עד להסדרת סוגיית המדור... ואולם, עיכוב [209] ההכרעה כאמצעי נילווה להבטחת זכות המדור, אין פירושו כי בית משפט השלום, העוסק, כאמור, בתחום הקנייני, קונה לעצמו בכך את הסמכות לדון בסוגיית המדור לגופה ובכך לפלוש לתחום המעמד האישי שאינו תחומו. זאת ועוד - לא הרי תחום המעמד האישי, שבמסגרתו נידונה ומוכרעת זכות המדור של האשה, כהרי התחום הקנייני, העוסק בזכויות הקנייניות של בעלי הדין, בין אם זרים הם בין אם בני זוג הם. כל תחום והערכאה המוסמכת לדון ולהכריע בו, ואין ערכאה אחת רשאית וזכאית לפלוש לתחומה ולממלכתה של השניה וליטול לעצמה סמכות לדון ולהכריע בענין המצוי בתחום סמכותה הבלעדית של האחרת... כאן אין אנו עוסקים במלחמת סמכויות באותו תחום, אלא בשני תחומים שונים ומוגדרים היטב... מכאן לענייננו - עיון בצו פירוק השיתוף שניתן על ידי בית המשפט קמא ובפעולות שנקט לאחר מכן בכל הנוגע להסדר עניניני המדור של המבקשת (המשיבה - א.ג.), מלמדנו כי השופטת המלומדת לא הסתפקה רק בעיכוב ביצוע הפירוק כסעד נילווה להבטחת מדורה של המבקשת, אלא נטלה לעצמה סמכות לדון ולהכריע בסוגיית המדור לגופה כל זאת למרות שהסמכות הבלעדית לדון בזכות המדור נתונה היתה לבית הדין הרבני. בנסיבות אלה, כאשר בית הדין הרבני הפעיל את סמכותו כחוק והעניק למבקשת סעדים זמניים להבטחת מדורה, לא היה מקום לטרונייתה של השופטת הנכבדה, שלא בידיה, אלא בידי בית הדין הרבני הופקד הדיון בסוגיית המדור, וממילא לא היתה כאן פלישה לתחומה... במקרה זה קיים מזה צו פירוק שיתוף בדירה שניתן על ידי בית המשפט המוסמך, ומזה צו ביניים לגבי זכות המדור של המבקשת, שאף הוא ניתן על ידי בית הדין המוסמך לדון בסוגיית המדור. שני צווים אלה צריכים לחול בכפיפה אחת על אף הקושי שבדבר. כשם שבית הדין הרבני לא היה רשאי להעביר תחת שבט בקורתו אל הצו של בית משפט השלום, שפעל בגדר סמכותו הבלעדית, כך לא היה בית משפט השלום רשאי למתוח בקורת על קביעתו של בית הדין הרבני... הטענה הרצינית ביותר היא כי בית הדין הרבני הוא שפלש לתחום סמכותו של בית משפט השלום, שכן בהחלטתו האמורה השמיט למעשה את הבסיס מתחת לפסק פירוק השיתוף שהוציא בית משפט השלום מתחת ידיו. על כך יצא גם עיקר קיצפה של השופטת הנכבדה. כבר נאמר לעיל כי פעמים שהחלטה בתחום המעמד האישי עשויה לפגוע בזכויות קנייניות, ואין המקרה דנן יוצא דופן בכך. זאת ועוד - כאשר בית המשפט קמא דחה את ביצוע הפירוק עד להבטחת זכות המדור של המבקשת, אין פגיעה בקביעותיו ובסמכותו כאשר בית הדין המוסמך לענין המדור אכן דן בסוגיה זו וקובע אמצעי ביניים להבטחת הזכות. הדחיה עד להסדרת זכות המדור, אין משמעה, כאמור, כי בית משפט השלום הוא שידון בענין המדור, שאינו בסמכותו. חרף החלטת בית הדין הרבני, לא חלף צו פירוק השיתוף של בית משפט השלום מן העולם. צו זה שריר וקיים, ורק ביצועו נדחה לפי שעה בשל קביעת בית הדין הרבני. מובן כי [210] ברגע שתשונה קביעה זו, ניתן יהא להמשיך בביצוע צו הפירוק. יתר על כן - ניתן להמשיך בביצוע הפירוק גם כאשר החלטת בית הדין הרבני עומדת בתוקפה. במקרה כזה יבוצע הפירוק בכפוף לזכות האשה לגור בדירה על פי החלטת בית הדין הרבני, כאשר זכות זו אינה זכות קניינית, אלא זכות מדור העשויה להשתנות. דוקא מאחר וזכות המדור של האשה היא זכות אישית, הנעדרת סממנים חפציים ואינה מזכה את האשה בזכויות קנייניות כלשהן... אין לומר כי החלטת בית הדין הרבני מרוקנת מתוכן את צו פירוק השיתוף של בית משפט השלום המורה על מכירת הדירה כפנויה (קרי פנויה מזכויות קנייניות דווקא)... כאשר שאלת המדור מועלת לדיון בטרם בוצע צו פירוק השיתוף, וזאת במסגרת הדין האישי ובפני בית הדין המוסמך, לא ניתן להתעלם כליל מהחלטות בית הדין בסוגייה זו, אפילו יש בהן פגיעה בזכויות הקנייניות". לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה, וביטל את החלטתו של בית משפט השלום. במקומה של החלטה זו קבע כי הדירה תמכר בכפוף לזכותה של המשיבה- "להמשיך ולהתגורר בדירה, על פי החלטת בית הדין הרבני ובמסגרת החלטה זו וכל עוד החלטה זו תעמוד בתוקפה. כמובן שבמקרה של ביטול או שינוי החלטה זו של בית הדין הרבני, תמכר הדירה כפנויה ובלא כל זכות מגורים כלשהי של המבקשת (המשיבה - א.ג.) בדירה". 4. המערער ביקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל פי החלטת בית משפט זה (השופט ד. לוין) ניתנה הרשות המבוקשת, לשם דיון בשאלה: "האם כאשר מתקיימים הליכים לפירוק שיתוף בדירה בבית משפט השלום, ועל פי התהליך האמור, הדירה צריכה להמכר כפנויה תוך הבטחת מדור חילופי למי שמתגורר בדירה, יכול במקביל בית הדין הרבני, בתביעת אישות שכרוכה בה שאלת המדור, להחליט כי הדירה שבקשר אליה מתקיימים הליכי הפירוק, תיוחד דווקא כמדור לבן הזוג, או לבת הזוג". 5. פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט1969-. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, "במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו" (ע"א 288/71 מרדכי נ' מדרכי, פ"ד כ"ו(1) 393, 398). ועל אף שדין אחד לפירוק השיתוף במקרקעין, הן לעניין החוק המהותי לפיו יכריע בית המשפט בבקשת הפירוק, והן לעניין סמכותו הייחודית של בית משפט השלום לדון בבקשה על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, אין בית המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), [211] להתעלם מפן נוסף של ההליך שבפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בל יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדת לפניו אחת משתי דרכים, בה ילך על פי שיקול דעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה. הדרך האחת היא לעכב את ביצועה של ההחלטה לפירוק השיתוף, עד שיוכרע נושא המדור על ידי הערכאה המוסמכת. דרך זו מוצאת את ביטויה בדברי הנשיא שמגר בע"א 736/85 (לזר נ' לזר, פ"ד ל"ט (4) 668, 669) כי: "פירוק השיתוף אינו חייב להביא להחלטה בדבר פינויו על אתר של בעל דין כלשהו, כי אחרי שתוכרע השאלה בדבר היקף הבעלות של כל אחד מבעלי הדין, יוכל בית המשפט, למשל, לעכב, לפי שיקול דעתו, את הביצוע עד להכרעה בעניין לפני בית הדין הרבני". אכן, כדברי הנשיא שמגר בר"ע 101/86 (קדמאני נ' אבו-אלחאג', פ"ד מ (1) 613, 616) "אין בקיומם של הליכים מקבילים, כשלעצמם, כדי לעכב את הליכי הפירוק. עניין עיכוב הביצוע הוא נושא שיכול להישקל רק על רקע הנסיבות העובדתיות". אולם מוסיף הוא כי "מבחינה זו יש, כמובן, הבדל בין דירה המשותפת לשני בני-זוג, כאשר הפירוק עלול להביא לשלילת המדור לבין פירוק השיתוף של מסגרת עסקית". אם יחליט בית משפט השלום לעכב את הביצוע עד שתחליט הערכאה המוסמכת בעניין המדור, ממילא תמנע התנגשות בין שתי החלטות סותרות של שתי ערכאות. אולם, כאמור, אין בית משפט השלום מחוייב לעכב את ביצוע הפירוק. יש שלא יהיו נסיבות אשר יצדיקו את עיכוב הביצוע, אפילו כבר מתקיים אותה שעה הליך בעניין המדור, בערכאה המוסמכת, ועל אחת כמה וכמה כשתביעה בעניין זה טרם הוגשה. או אז עומדת לפני בית משפט השלום הדרך השניה, והיא להחליט במסגרת ההליך שלפניו גם בעניין המדור. זאת מכוח סמכותו של בית משפט השלום, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, לדון בעניין זה, כשאלה שהתעוררה דרך אגב בהליך פירוק השיתוף, שהכרעתה דרושה לבירור הליך זה, ולהכריע בשאלה זו לצורך אותו עניין, "אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר" (ראה א. רוזן-צבי, "דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול". פפירוס, בית ההוצאה באוניברסיטת תל-אביב, בעמ' 461). בכך לא נוטל בית משפט השלום לעצמו סמכות לא לו, כדעת בית המשפט המחוזי, אלא פוסק הוא במסגרת הסמכות האגבית המסורה בידו. כשם שלא ניתן לומר כי "ענין לנו בשתי מלכויות שלכל אחת מהן תחומה שלה, ואין האחת נוגעת בתחום רעותה". במקרה זה נוגעות ומשיקות "שתי המלכויות" אחת לרעותה, כשלאחת הסמכות הראשה לדון בעניין המדור, ולאחרת הסמכות הנגררת. כפי שמציין פרופ' רוזן-צבי בספרו הנ"ל (בעמ' 456): [212] "מקור הסמכות אינו משנה את העובדה, שמדובר בבני זוג שמוקנות להם זכויות ומוטלות עליהם חבויות מכוח דיני המשפחה, ובמסגרתם. את מסגרת הסמכות, כמו גם את מקור הכוח הקנייני, יש למלא תוכן במסגרת המשפטית הכוללת של שיטת המשפט הישראלי. המסגרת הכוללת מאגדת בתוכה לא רק את דיני הקניין, אלא גם את דיני המשפחה. מערכות הדינים משתלבות זו בזו, וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ובלתי אפשרית. הפעלת סמכויות על בסיס הוראות חוק בתי המשפט ובמסגרת דיני הקניין מחייבת התחשבות גם בדיני המשפחה". מכאן שבדין החליט בית משפט השלום כי פירוק השיתוף בדירה יבוצע רק לאחר שיובטחו זכויות המדור של המשיבה, וקיים דיונים להשגת מטרה זו, עד שהגיע להחלטתו האחרונה, שיש בה להבטיח למשיבה מדור הולם לאחר מכירת הנכס. מה עוד שהמשיבה העמידה לדיון בכתב הגנתה את הטענה בדבר זכותה למדור בהקשר לפירוק השיתוף, בכך ש"לא יהיה זה צודק לפרק השיתוף כאשר פירוק כזה ימנע ממנה המדור כנ"ל", ומה לה כי תלין על שבית המשפט נדרש לסוגיה זו אגב החלטתו בדבר פירוק השיתוף? 6. משהחליט בית משפט השלום בעניין המדור על פי סמכותו (האגבית), הרי שלא היה מקום לבטל את החלטתו, רק מן הטעם שהחלטה זו אינה מתיישבת עם החלטתו של בית הדין הרבני. שהרי ישב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור על ההחלטה, ובמסגרת דיונית זו לא היה עליו ליישב בין ההחלטות, אלא לברר אם החלטתו של בית משפט השלום לגופה היתה כדין, וכאמור, כזו היתה ההחלטה. אולם מעבר לפן הפורמלי לקבלת הערעור שלפנינו, קיים גם טעם ענייני שיש בו להביא לאותה מסקנה. החלטתו של בית משפט השלום אשר ניתנה, כאמור, בסמכות, הפכה להיות מעשה בית דין לצורך פירוק השיתוף בדירה. בכך לא נשללת אמנם הסמכות עצמה מבית הדין הרבני לדון, במסגרת המעמד האישי של הצדדים, בתביעת האשה לפניו לחיוב בעלה במזונותיה ובמדורה. אולם סמכות זו לא מעניקה לבית הדין הרבני את הכוח לשנות את ההחלטה שנתן בית משפט השלום בעניין המדור, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה. דא עקא, כי שלא כבעניין מקיטן נ' מקיטן (ע"א 54/65 פד"י י"ט(2) 651), בו יכלה החלטתו של בית המשפט המחוזי (בתביעת מזונות של האשה) לדור בכפיפה אחת עם החלטתו המאוחרת של בית הדין (בתביעת הבעל לשלום בית), על אף היות ההחלטות נוגדות זו לזו בשאלת היות האשה מורדת, כיוון שחצריהן של שתי ההחלטות "נפרדות הן אלו מאלו" (שם, בעמ' 669), אין החלטה למכור את דירת בני הזוג כשהיא פנויה, יכולה לעלות בקנה אחד עם החלטה כי אחד מבני הזוג ימשיך לגור בה. בכגון דא, מן הראוי הוא כי יופעל עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כשראוי לזכור כי בסופו של דבר אין השוני בין ההחלטות נוגע למהות ולמקור חיובו של הבעל לספק לאשתו מדור ראוי, אלא לדרך יישומה של חובה זו. על פי העקרון האמור אין מקום לקיים הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת, "וכאשר ערכאה אחת מבין שתי ערכאות אלה דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו" (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד ל"ח(1) 365, 397). וכפי [213] שהוסבר שם (בעמ' 398) מפי השופט (כתוארו אז) אלון, "כיבוד הדדי זה אינו עניין של נימוסים תקינים והנהגה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית" (וראה בג"צ 669/82 בן צבי נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד ל"ח (2) 716, 719). מכאן כי החלטתו של בית משפט השלום, אשר היה הראשון שנתן בסמכות את החלטתו בעניין המדור (בג"צ 706/80 סופר נ' בית הדין הרבני, פ"ד ל"ה(3) 13, 17), ראויה היתה שתכובד על ידי בית הדין הרבני, אם אמנם ידע עליה. אולם בכל מקרה תוקף החלטת הביניים שנתן בית הדין הרבני הוגבל על ידו לתקופה של כחודשיים בלבד, משמע שהחלטתו היא זמנית בלבד, ואין בה להצביע על התנגשות בין החלטתו לעתיד ובין החלטת בית משפט השלום. שכן מקובלת גם על בית הדין הרבני זכותה של האישה למדור, ואת מגוריה בדירת בני הזוג, ראה כמגורים זמניים בלבד, כאמור. 7. הייתי, על כן, מקבל את הערעור וקובע כי שתי ההחלטות שרירות וקיימות, גם יחד. המשיבה תחוייב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך 4000 ש"ח. הנשיא מ. שמגר: אני מסכים. השופט י. מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. ניתן היום, ז' באייר תשנ"ב (10.5.92).