פירוק שיתוף בדירה של בני זוג כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין

פירוק שיתוף בדירה של בני זוג כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין

עורך דין פירוק שותפות במקרקעין- עורך דין מקרקעין- משרד עורכי דין מסחרי רעות אליהו

בבית המשפט העליון בפני כב׳ השופט א׳ רובינשטיין  
בע״מ 9881/05 פלוני נ׳ פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 22.9.05 (השופטת שטופמן), בתיק ע"מ 1165/04

 

ספרות:

דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998)

י' ויסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף (תשס"ז-1997)

חקיקה שאוזכרה:

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: סע'  33

חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: סע'  2

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973

 

תאור ההלכה: 

בכפוף לאספקטים מסוימים הקשורים לדיני המשפחה, כגון חובת המדור, פירוק שיתוף בדירה של בני זוג כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

פסק דין 

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 22.9.05 (השופטת שטופמן) בתיק ע"מ 1165/04, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מיום 1.3.04 (השופטת מילר) בתיק תמ"ש 55634/00. לאחר קבלת תגובת המשיבה וסיכומים שצירפה, ומשנחה דתי כי לא תיפגע זכותה כבעל דין, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה.

 

ב.         בשנת 1962 נישאו הצדדים, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים. בשנת 1992 התגלע משבר בחיי הנישואין, ובשנת 1994 העניק בית המשפט למבקש אפוטרופסות בלעדית ומשמורת ייחודית על כל הילדים. במקביל הוצא צו הרחקה שאסר על המשיבה להתקרב למקום מגורי ילדיה, וזאת מחשש לשלומם ובריאותם הנפשית. בעקבות החלטה זו עברה המשיבה לגור בדירה שבבעלות הצדדים בתל אביב, והמבקש המשיך לגור עם הילדים בבית המשפחה ברמת השרון. ביום 9.4.01 הגישה המבקשת תביעה לדמי שימוש ראויים בעבור השימוש שעשה המבקש בבית המגורים המשותף ברמת השרון, זאת כיון שבית זה גדול ומרווח מדירת המגורים בתל אביב. ביום 1.3.04 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה באופן חלקי, בקבעו שעל המבקש לשלם את דמי השכירות הראויים מיום הגשת התביעה ואילך. נקבע כי עד למועד הגשת התביעה היו כל הילדים – חלקם קטינים – במשמורת בלעדית של המשיב, והיה זה אך הוגן שהמשיב יקבל חזקה בלעדית בבית המגורים. כן נקבע כי ביחס לאותה תקופה חל צו ההרחקה. מאידך גיסא, נקבע כי במועד הגשת התביעה היו חמישה מתוך הילדים בגירים, וצו ההרחקה הפך בלתי רלבנטי, ולפיכך נקבע שעל המשיב לשלם דמי שכירות ראויים עבור תקופה זו. ערעור שהגיש המשיב על פסק הדין נדחה ביום 22.9.05. פסק הדין ניתח בהרחבה את  הלכת זרקא (ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס  (לא פורסם)), וקבע כי מקום בו הורחק אחד השותפים מהנכס בצו בית משפט אין הוא זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים. נקבע כי מדובר באיזון ראוי, העומד גם באמות המידה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיקבע את גובה דמי השימוש בהתחשב בשיקולים שמאיים, ובעובדה שגם ילדי בני הזוג גרו בבית. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו. בתגובתה לבקשה חזרה המשיבה על קביעותיהם של בתי המשפט הקודמים, ואף הדגישה את ההגנה החוקתית שזכתה לה זכות הקניין.

ג.          כאמור, לאחר העיון בבקשה ובתגובת המשיבה, החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור כאמור. שוב מזמן לנו הפרש הזמנים בין "הפירוד המהותי" לבין מתן הגט הכרעות קשות (ראו לאחרונה בע"מ 9471/05 פלונית נ' פלוני  (טרם פורסם) – הקדמת איזון המשאבים; בע"מ 7664/05 פלונית נ' פלוני  (טרם פורסם) – פסיקת מזונות רטרואקטיביים), ובכלל זאת – כבענייננו – סוגיית דמי השימוש הראויים בדירת המגורים (ראו בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני  (טרם פורסם); בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית  (טרם פורסם)). פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים – אפילו מרצונו – אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל"שכר ראוי עבור השימוש". דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויותיו. כפי שנאמר בבע"מ 9126/05:

"אין בעובדה שאחד מבני הזוג עוזב את בית המגורים המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם". המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה".

 

המקרה שלפנינו מצדיק הבהרה מסוימת בשאלה מתי ככלל אין לפסוק דמי שימוש ראויים, ומסיבה זו מצאתי לנכון לקבל את הבקשה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123).

  

דמי שימוש כאשר אחד מבני הזוג מורחק מדירת המגורים בצו הרחקה

 

ד.         התביעה לדמי שימוש ראויים מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, שלפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש"; וכדברי השופט אנגלרד, "מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט" (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778; ראו גם ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה תשנ"ח), 432).

 

ה.         (1) בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס  (לא פורסם) קבע בית משפט זה כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר

השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים" (השופט מלץ). בהתאם להלכת זרקאנפסק – במקרה זה וברבים אחרים – כי בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. "אמת נכון הדבר, כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו" (ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל  (לא פורסם) – השופט גל).

 

(2) אכן, נמתחה ביקורת על הלכת זרקא, אף היא מצד דיני עשיית עושר ולא במשפט: "מדוע לא ישלם בעל משותף עבור שימוש שעשה בחלקיהם של הבעלים האחרים של הנכס, ואפילו היה השימוש מותר לו? פטור מתשלום יהא בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט" (י' ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 238; ראו גם: ע"א 891/95 הנזכר;ע"א 7346/00 מנשה נ' אהרוני  (לא פורסם); ח' דגן, קניין על פרשת דרכים(תשס"ה), 323; מ' דויטש, קניין (תשנ"ז, כרך א) 543; ברם השוו ח' דגן, "דיני עשיית עושר: בין יהדות לליברליזם", בתוך משפט והיסטוריה  (תשנ"ט) 165. גם המבקרים התייחסו לכך שהדעת "אינה נוחה מכך ששותף יכול חד צדדית, על ידי יציאתו הרצונית מן הנכס, להטיל על השותף הנותר חיוב לתשלום, שלא היה מוטל עליו אלמלא עזב את הנכס… הדרך המעשית לטיפול בשינוי קבע של המצב היא על ידי פירוק השיתוף" (דויטש, שם). כפי שציין בית המשפט המחוזי, על אף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט.

 

ו.          כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית משפט, אין כל ספק שהשימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ולא בשל השימוש שעושה בן הזוג השני. בנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים (ראו בע"מ 9126/05הנזכר; ע"מ (תל אביב) 1054/04 פלונית נ' פלוני  (לא פורסם)). יתכן כי גם לפי הגישה הביקורתית ניתן לראות בהתנהגות המחייבת הרחקה ויתור של בן הזוג המורחק על זכויותיו בדירה, או חוסר תום לב שאינו מאפשר את תביעתן (דויטש, שם): אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו – בהתנהגותו הפסולה – מבקש לסכל את הפקתם. כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק שיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס,  ועל כך להלן.

 

ז.          במקרה דנא קיבל בית המשפט המחוזי ביום 22.9.05 את תביעת המשיבה לדמי שימוש ראויים החל מיום הגשת התביעה (9.4.01). פסיקה זו שבה ואישרה את אשר קבע בית המשפט לענייני משפחה כיום 1.3.04 (תמ"ש 55634/00). בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה נקבע: "שונה עמדתי באשר לתקופה מיום הגשת התביעה… אותה עת חמישה מתוך ששת

הילדים הפכו בגירים והצו האוסר על האם להתקרב אליהם הפך להיות בלתי רלבנטי. לגבי הבן (פלוני) שהיה בן 17 בעת הגשת התביעה, הצו האוסר על האם להתקרב אליו גם כן לא היה רלבנטי שכן בוטל בספטמבר 2000. למעשה נשמט הבסיס לצו שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי" (עמ' 8). ברם, דומה כי לא היתה לנגד עיניו של בית המשפט לענייני משפחה, ויתכן שאף לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, החלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי מכבר, ביום 12.11.02, ובה נדחתה בקשת המשיבה לבטל את צו ההרחקה:

"הלכה היא כי לא יתן בית המשפט צו מניעה אלא בזהירות ובמשורה… בענייננו, הורה בית המשפט על צו המניעה כדי להגן על הילדים ולמנוע הטרדתם. לטענת המערערת, כאמור משגדלו הילדים.. יש לבטל את צו המניעה… טענה זו של המערערת אין בה ממש… סיטואציה זו מורכבת ובעייתית, ובית המשפט אינו יכול לאפשר אותה. צו המניעה הוטל למניעת הטרדתם של הילדים, ואינני סבורה כי עילה זו עברה מן העולם גם משבגרו הילדים" (ע"מ 1073/02).

 

בנסיבות אלה ברור כי גם בתקופה שאחרי הגשת התביעה באפריל 2001 עמד בתוקפו צו ההרחקה, ולא רק שעמד בתוקפו, אלא שבנובמבר 2002 חזר ו"אושרר", במובן האמור. בנסיבות אלה מוקשה ההבחנה ככזאת בין התקופה שקדמה להגשת התביעה לתקופה שאחריה. ככלל, על שותף החפץ לתבוע דמי שימוש ראויים בכגון אלה, לבקש מבית המשפט להסיר את הצו המונע הימנו שימוש בנכס. חרף זאת, התלבטתי בשאלה האם במועד כלשהו שלאחר נובמבר 2002 ניתן לראות את הצו כבלתי רלבנטי ואת המניעה כמוסרת. נקודת ציון אחת יכלה להיות התבגרותו של הבן הצעיר, ב-2002. אלא שכאן עומדת לנגד עיני פסיקתו האמורה של בית המשפט המחוזי מנובמבר 2002. האם יש מועד רלבנטי אחר? שאלה נוספת היא, האם מגוריהם בנכס של חלק מן הילדים, שחרף האמור בפסק הדין קמא, נראה כי נמשכו, מהווים גורם שיש להביאו בחשבון לעניין השכר הראוי. זאת, כיוון שמטבע הקיום המשפחתי והאנושי, הורים במשפחה "רגילה" מאפשרים לילדיהם הבוגרים לדור עמם לאורך שנים, בימי בחרותם למצער, בהיותם חיילים, סטודנטים וצעירים בראשית הדרך. אין חובה משפטית לכך, אך זהו אתוס מוסרי- חברתי מקובל ביותר, ונשאלת השאלה האין להביאו בחשבון, למצער לימי השירות הצבאי, בעת עריכת השמאות, אם ייקבעו דמי שכר ראוי. כמובן מחייבים הדברים בדיקה עובדתית. דברים אלה מתיישבים לדעתי עם המגמה שהתבטאה בפסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461, וראו במיוחד דבריו בעמ' 480 באשר לחובות הורים (שם במזונות) כלפי ילדים גם לאחר גיל הבגרות, במהלך השירות הצבאי הסדיר, וזאת כמדיניות משפטית המשקפת מציאות ישראלית; ראו גם החלטת השופטת פרוקצ'יה בבע"מ 5267/04 סוניס נ' סוניס  (טרם פורסמה) והחלטת השופט

גרינברגר בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש (י-ם) 22601/03 מ.ר. נ' ד.פ.ר. (טרם פורסם). לולא דמסתפינא, וכיוון שהנושא אינו לפתחנו כאן לא ארחיב (לרבות לא בענייני דין צדקה), הייתי אומר כי המציאות הישראלית עשויה להציב שאלות, ולא בכל מקרה אלא במקרים המתאימים, באשר למחויבויות אפשריות חלקיות של הורים לילדיהם לגבי תקופה שלאחר השירות הצבאי, כגון בעת לימודים גבוהים; אך כאמור איני בא לקבוע מסמרות בכך.

 

ח.         אוסיף במכלול השיקולים, כי יתכנו מצבים בהם ניתן צו הרחקה שלא באשמת בן הזוג המורחק, במקרים כאלה בידי בית המשפט לענייני משפחה לשקול ספציפית כיצד לפרש את משמעות מתן הצו לפי המקובל. ועוד, שלילת דמי שימוש ראויים ממי שבגין מעשיו הורחק מהנכס המשותף יכולה עקרונית להסתמך גם על סעיף 2 סיפא לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 הפוטר מחובת השבה בנסיבות בהן "ההשבה בלתי צודקת" (ראו 5393/03 פרג' נ' מיטל  (טרם פורסם)). כך טען המערער בפני בית המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון מיום 7.7.05), אך בנסיבות כאמור, אין צורך להתייחס לסוגיית תחולת סעיף 2 לחוק עשיית עושר על סעיף 33 לחוק המקרקעין (ראו  ע"א 891/95 הנזכר). אלא שמטבע הדברים על בית המשפט לדקדק מאוד בהערכתן של הנסיבות, כדי שייעשה צדק והאיזונים יישמרו. הקפדה זו חשובה במיוחד כשבתיקי משפחה עסקינן, שבהם חלק מן הקשיים נובע מרגשות קשים בין הצדדים.

 

ט.         (1) עניין נוסף שראוי להזכירו, ואף לו השלכות רוחב, הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט (בזוג שחל עליו חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973), בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק שיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים.

 

(2) במקרה שלפנינו הגישה המשיבה תביעה לפירוק שיתוף כבר בשנת 1992. מהחומר שצירפו הצדדים אין לדעת האם הוכרעה התביעה. ברם, בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מיום 21.3.02 (תמ"ש 55634/00 – השופטת מילר) נקבע "הועלתה במהלך הדיון הצעה על ידי ב"כ הבעל, לפרק את השיתוף בשתי הדירות ולחלק את התמורה בין שני בני הזוג בחלקים שווים. האשה דחתה הצעה זו" (עמ' 10). על קביעה זו חזר גם בית המשפט המחוזי בפסק דין שניתן ביום 12.11.02 "עוד מן הראוי לציין, כי המערערת (המשיבה כאן – א"ר) מתנגדת לפירוק השיתוף בבית המגורים" (ע"מ 1073/02 – השופטת שטופמן). יש לשקלל דבר זה לנושא דמי שימוש. מסקנה זו נובעת גם מעקרון תום הלב החל על כל הפעלת זכות במקרקעין (ראו ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' זיידה, פ"ד לז(4) 737).

(3) כבר בשנת 1998 קיבל בית הדין האזורי את תביעת המבקש, וקבע כי "על האשה להיענות לתביעת הבעל ולהתגרש", בית הדין חזר על קביעה זו שוב בשנת 2000. ביום 13.3.02 הטיל בית הדין הרבני הגדול סנקציות על המשיבה, והן אושרו בהחלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 13.11.03. קיימת עדיפות ברורה בכגון דא לפירוק השיתוף. בכפוף לאספקטים מסוימים הקשורים לדיני המשפחה, כגון חובת המדור – סוגיה שאינה מתעוררת במקרה שלפנינו, פירוק שיתוף בדירה של בני זוג

 

כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק שיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, "במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו" (ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כ"ו(1) 398 ,393)" (ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205 ,210).

 

פרספקטיבה קניינית זו עולה בקנה אחד גם עם התוצאה הרצויה מבחינת דיני המשפחה: מרגע שנפסק שעל הצדדים להתגרש, המסרב לגירושין ידו על התחתונה; במיוחד נכונים הדברים בזוג עליו חל חוק יחסי ממון.

 

י.       הערעור מתקבל איפוא במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לדיון בשאלות מה השלכותיה של המשך ההרחקה כפי שנקבעה בשעתו על שאלת השכר הראוי, מה השלכתם של השיקולים האחרים שנמנו, האם מגיע שכר ראוי בנסיבות כאלה, ואם כן – אילו הנחיות יינתנו לעורך השומה. בשולי הדברים אבקש להעיר כדלקמן: הצדדים נפרדו זה מזה בשנת 1992, ובמשך יותר מעשור הם מתדיינים בעשרות הליכים משפטיים שונים; טוב יעשו אם יביאו את כל הפרשה לכלל הכרעה סופית בדמות גט ופירוק השיתוף.

 

ניתן היום, י"א  בניסן תשס"ו (9.4.06)

 

אליקים רובינשטיין

ש ו פ ט

לפרטים נוספים התקשרו עכשיו: 074-7047104 

לנושאים נוספים בענייני מקרקעין ראה:

עורך דין מקרקעין
עורך דין הסכמי מכר מקרקעין
פירוק שותפות במקרקעין 
בתים משותפים 
פינוי בינוי 
תמ"א 38
עסקת מכר מקרקעין- זכרון דברים
רישום בפנקסי המקרקעין

 

זקוק למידע נוסף בנושא פירוק שיתוף במקרקעין?
לייעוץ ראשוני חינם בענייני מקרקעין מעורכי הדין פנה אלינו בטל'. 074-7047174 או צור עמנו קשר ונשמח לעזור. 

עורך דין אזרחי •  עורך דין מקרקעין •  עורך דין פירוק שיתוף במקרקעין • עורך דין מסחרי