צו עיקול על הדירה אינו מסכל את האפשרות לפירוק שיתוף

צו עיקול של בית הדין אינו שולל את זכויות הקניין של הבעל בדירה ואינו מסכל את האפשרות לפירוק השיתוף הקנייני בדירת המגורים.

משרד עורכי דין מסחרי רעות אליהו- עורך דין מקרקעין- עורך דין פירוק שותפות במקרקעין

בג"ץ 304/04‏ יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ס(2) 99

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[6.7.2005]

לפני הנשיא א' ברק והשופטות מ' נאור, ע' ארבל

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–          חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, סעיף 3.

–          חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, סעיף 25(ב).

–          חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, סעיפים 37(א), 40א.

–          חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969, סעיף 1.

חקיקת משנה שאוזכרה:

–          תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, פרק ד', סימן א', פרק ה'.

פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1]        ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205.

[2]        בג"ץ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד נ(1) 370.

[3]        בג"ץ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לט(3) 365.

[4]        בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673.

[5]        בג"ץ 1750/91 מסלתי נ' בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה, פ"ד מה(5) 360.

[6]        בג"ץ 3396/90 מ.ה. נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד מה(3) 311.

[7]        בג"ץ 2167/93 גולדשמיט נ' גולדשמיט (לא פורסם).

[8]        בג"ץ 5682/02 פלוני נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נז(3) 84.

[9]        בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221.

[10]     בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ(3) 321.

[11]     בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118.

[12]     ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817.

[13]     בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625.

[14]     ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477.

[15]     ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ – חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם,
פ"ד מב(1) 541.

[16]     רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337.

[17]     בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365.

[18]     ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי), פ"ד מח(3) 685.

[19]     בג"ץ 155/65 גורוביץ נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב, פ"ד יט(4) 16.

[20]     בג"ץ 2421/93 כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד מז(5) 550.

[21]     דנג"ץ 2392/96 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה (לא פורסם).

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[22]     י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995).

[23]     א' רוזןצבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב).

[24]     א' רוזןצבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תש"ן).

[25]     נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א).

[26]     מ' דויטש קניין (כרך א, תשנ"ז).

ספרים זרים שאוזכרו:

[27]     Declining Jurisdiction in Private International Law (Oxford, J.J. Fawcett ed., 1995).

[28]     Reform and Development of Private International Law – Essays in Honour of Sir Peter North (Oxford, New york, J. Fawcett ed., 2002).

[29]     M. Wolff Private International Law (Oxford, 2nd ed., 1950).

התנגדות לצו על תנאי מיום 4.4.2004. העתירה נדחתה. הצו על תנאי בוטל.

 

פסק דין

השופטת ע' ארבל

עניינה של העתירה שבפנינו במירוץ הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני. במוקדו של הדיון עיקול שהוטל על דירת מגורים על ידי בית הדין הרבני. האם הוצא צו העיקול בסמכות כדין אם לאו? זו השאלה שבפנינו.

"מירוץ הסמכויות" בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין הרבניים בנושאים שבסמכותם המקבילה אינו סוגיה חדשה במשפטנו. אחד מבני הזוג היריבים חותר להגיע אל בית הדין הרבני, השני אל בית המשפט לענייני משפחה. כל אחד מהם מבקש להשיג את בן הזוג ולזכות – כך הוא מאמין – ביתרון (ראו למשל: ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש (להלן – עניין ראש חודש [1]); בג"ץ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני בחיפה (להלן – ענייןאקנין [2])). כתיאורו של השופט מ' חשין בעניין אקנין (שם,
בעמ' 380):

"מתדיינים ייצאו ויבואו במבוכות ובפיתולים, ומחשבי קצין הם שיידעו מה דרך יבור לו אדם, שייכנס לפרד"ס וייצא ממנו בשלום. ענייננו שלנו הוא בפקעת מעין זו האחרונה: תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בניזוג ועמה תביעה למדור; והשתיים כרוכות ואחוזות זו בזו עד לבלי הפרד".

פירוק שיתוף ומדור – שתי סוגיות משפטיות הכרוכות זו בזו. עם זאת הסוגיות המשפטיות בהקשר זה משקפות אך היבט מסוים וצר של מציאות חיים, מציאות שבה רב הנסתר על הנגלה, מציאות שלעתים קשה היא ביותר, מציאות של בני זוג שהשקיעו שנים רבות וטובות בבניית ביתם, וכעת מאבדים שנים יקרות במריבה מרירה וכואבת על חלוקתו ופירוקו. בית המשפט מבקש לרדת לעומקו של הסכסוך, אולם יכולתו לפתור באופן מלא מצבים אלו בהכרעות משפטיות מצומצמת ומוגבלת למסגרת העובדתית שנחשפה בפניו ולסוגיות המשפטיות שעלו בהקשר זה.

העובדות

  1. המשיבה 3 (להלן – האישה) והעותר (להלן – הבעל) נישאו זה לזה ביום 5.10.1978, ולהם שלושה ילדים, שתי בנות ובן, היום בגירים.

בשנת 1989 נקלעו יחסי בני הזוג למשבר. האישה ביקשה להתגרש, והבעל סירב לסיים הקשר שביניהם. בסופו של דבר, הצדדים הגיעו לפשרה ועיגנו את ההסכמות ביניהם בהסכם (מיום 13.11.1989). הסכם זה אינו נוגע במישרין לענייננו, אך יש לציין שאחד מתנאי ההסכם היה כי הבעל יעביר את חלקו בדירת המגורים (להלן – הדירה) על שם הילדים. ההסכם לא אושר בבית המשפט, הבעל לא קיים התחייבותו כאמור, והאישה לא דרשה את קיומה.

  1. ההסכם הנזכר הביא לתקופת רגיעה בת שבע שנים, עד ששוב פרץ סכסוך בין בני הזוג. ביום 26.2.1996 הגישה האישה תביעה למזונות ומדור לילדים לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (להלן – בית המשפט או בית המשפט לענייני משפחה). בסמוך לאחר מכן הגיש הבעל תביעה "לשלום בית או לחלופין גירושין" לבית הדין הרבני בתלאביביפו (להלן – בית הדין).

ביום 18.11.1997 נתן בית המשפט לענייני משפחה (השופט ש' בוקובסקי) פסק דין המאשר את ההסכם בעניין המזונות והמדור. לפי ההסכם, הבעל התחייב להמשיך לשאת בתשלום המשכנתה ובתשלום הוצאות אחזקת המדור. כן התחייב הבעל בתשלום מזונות לילדים בסך של 2,500 ש"ח לחודש. הבעל התחייב גם למחוק את תביעתו בבית הדין. גם הליך זה אינו נוגע באופן ישיר לסוגיה שבפנינו, והוא מובא כאן כדי שהדיון הנוכחי יוצג בהקשר הרחב של מסכת האירועים שבמסגרת הסכסוך בין בני הזוג.

  1. לא עברו ימים רבים עד שיחסיהם של בני הזוג נקלעו שוב למשבר. בחודש אוקטובר 1997 עזב הבעל את בית המשפחה, ומאז בני הזוג גרים בנפרד. נטען כי בתקופה זו קשר הבעל מערכת יחסים עם אישה אחרת.

ביום 26.5.1998 הגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה. מנגד הגישה האישה ביום 19.10.1998 לבית הדין שתי תביעות, לשלום בית ולמדור. כן הגישה לבית הדין "בקשה דחופה למתן צו עיקול, צו מניעה ולקבלת צו

זמני למדור ייחודיספציפי". ביום 21.10.1998 הוציא בית הדין צו עיקול על דירת המגורים, וביום 21.1.1999 הוציא בית הדין צו למדור ספציפי, ובו נקבע:

"לאחר שמיעת הצדדים מחליט ביה"ד: כי לאשה זכות מגורים ספציפית בדירה הרשומה ע"ש שניהם ואוסרים על הבעל לעשות כל דבר העלול להפריע לאשה להתגורר במדור זה".

על החלטה זו לא הוגש ערעור.

  1. בעוד שתביעותיה של האישה התבררו בבית הדין בתקופה של חודשיים, הייתה ההתקדמות בתביעת הבעל בבית המשפט לענייני משפחה מהירה פחות. רק ביום 11.6.2002 (למעלה מארבע שנים אחרי שהתביעה הוגשה) נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה לפירוק השיתוף בדירה. בהחלטה נאמר:

"…אין בהגשת התביעה למדור בבית הדין הרבני ואין במתן הצו כי לאשה זכות ספציפית בדירה והאיסור על הבעל לעשות כל דבר העלול להפריע לאשה להתגורר בדירה, כדי למנוע מבית המשפט להחליט על פירוק השיתוף בדירה ולהסדיר נושא המדור בהתאם לסעיף 40א' לחוק המקרקעין…

…אכן על פי סעיף 40א לחוק המקרקעין יש לדאוג לסדור מדור חלופי לבנם הקטין של הצדדים ולבן הזוג המחזיק בו (האשה) לפני ביצוע פירוק השיתוף בדירה. דא עקא, אין מניעה ליתן היום צו לפירוק השיתוף בדירה. מטבע הדברים פינוי האשה והקטין מהדירה לא ייעשה מהיום למחר. לאחר שייחתם חוזה מכירה בו יצויין מועד הפינוי של האשה והקטין מהדירה אחזור ואדרש לנושא המדור של הקטין לבקשת האשה כך שנושא מדור הקטין יוסדר לפני הפינוי בפועל…

…עם זאת, לאור העיקול ע"י בית הדין הרבני על הדירה כאמור לעיל, לא ניתן לבצע את פירוק השיתוף בפועל כל עוד העיקול לא יוסר ע"י כב' בית הדין הרבני…".

על החלטה זו לא הוגש ערעור.

  1. בית המשפט קיבל אפוא את תביעתו של הבעל לפירוק שיתוף, אך הבהיר שלא יוכל לממש את ההחלטה עד להסרת העיקול על ידי בית הדין. הבעל פנה אפוא

לבית הדין האזורי בבקשה לביטול העיקול, אך ביום 8.10.2002 דחה בית הדין את הבקשה.

  1. על החלטה זו הגיש הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזה החליט, ביום 27.1.2003, להחזיר את העניין לבירור בבית הדין האזורי בהרכב מלא של שלושה דיינים. ביום 25.3.2003 דן בית הדין האזורי בבקשה בהרכב מלא ודחה את הבקשה, בקובעו:

"אחרי שמיעת ב"כ הצדדים וחיקור הדין בחומר שבתיק ביה"ד פוסק:

כיון שהאשה הגישה תביעה לשלום בית ולמדור ספציפי ונפסק להעתר לבקשה בהרכב מלא, ביה"ד התרשם שההפרעה לשלו"ב היא 'המאהבת' המושכת את הבעל לצידה.

ביה"ד דחה לאור הנ"ל בקשה לביטול העיקול על הדירה שהוצא ע"י ביה"ד בדיין יחיד, אך הוחזר מביה"ד לשוב ולדון, על כך בהרכב מלא, כיבדנו את החלטת ביה"ד וקיימנו דיון בהרכב מלא, והעלינו ופוסקים כי לא יבוטל העיקול ולתת 'פרס' למי שנתן עיניו באחרת".

  1. הבעל הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הגדול. ביום 7.10.2003 דחה בית הדין הגדול את הערעור, וקבע:

"…ביום כ"א באדר ב' ניתן פס"ד הקובע כי האשה זכאית לשלו"ב ומדור והגורם המונע שלו"ב הוא כניסת אשה זרה לחייו של הבעל.

המערער טוען כי הבעל הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף לפני תביעת האשה למדור. לפי טענות המערער עצמו הרי שהסמכות לדון במדור האשה במקרה כזה הוא לשתי הערכאות באופן שווה. פסק הדין הראשון שניתן ע"י ביה"ד הרבני קדם 3 שנים לפני פסה"ד שניתן בבית המשפט למשפחה!

בנוסף לכל הנ"ל, חשוב לציין. למערער אין בעיקרו של דבר זכות ערעור משום שהערעור נסוב בעצם על החלטה מיום ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99). העובדה שביום 11.6.02 ניתן פס"ד לפרוק שיתוף ע"י בימ"ש למשפחה היתה אפשרות סבירה בעת שניתנה ההחלטה של ביה"ד הרבני ביום ד' שבט תשנ"ט (21.1.99) ולכן היה על המערער להגיש ערעורו בסמוך להחלטה הנ"ל".

  1. כפי שעולה מהשתלשלות הדברים, בני הזוג מצויים בסכסוך מתמשך זה שנים רבות: לעתים זה פונה לבית הדין וזו לבית המשפט, ולעתים זו לבית הדין וזה לבית המשפט. הכול לפי שנראה להם על פי "צורכי השעה". לעתים תובעים הם שלום בית ולעתים גירושין, לעתים תובעים הם שלום בית ולחלופין גירושין. בפועל בני הזוג אינם זוכים לא לשלום בית ולא לגירושין. ה"סיבוב" האחרון בסכסוך כבר נמשך תקופה של שבע שנים, וגואל אין.

טענות העותר

  1. משדחה בית הדין הגדול את ערעורו, הגיש הבעל עתירה לבית משפט זה. לטענתו, חרג בית הדין מסמכותו בהטלת העיקול ובסירוב לבטלו, שכן העיקול שהטיל בית הדין רוקן מתוכן את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לפרק את השיתוף, סמכות שנקנתה כדין, שכן הוא הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף לבית המשפט ביום 26.5.1998, לפני המועד שבו הגישה האישה, ביום 19.10.1998, את תביעותיה לשלום בית ולמדור לבית הדין הרבני. כן טוען הבעל שהעיקול שהטיל בית הדין מפקיע הלכה למעשה את זכות הבעלות שלו בדירה. לטענתו, לא ייתכן כי זכות האישה למדור, שהיא זכות אישית הנגזרת מזכותה למזונות אישה, תפגע בזכותו הקניינית בדירה. הבעל גם טוען שבית הדין לא היה רשאי להטיל עיקול לצורך שלום בית, שכן שלום בית ניתן לעשות בכל בית, ואין צורך דווקא בבית המגורים הנוכחי.

דיון

  1. יש לבחון את העתירה משני היבטים: ההיבט האחד, המקדמי, מתייחס בעיקרו לשיהוי בהגשת העתירה; ההיבט השני, לגופו של עניין, עניינו בשאלה אם יש מקום להתערב בהחלטות בית הדין מושא העתירה.

אשר לעיתוי הגשת העתירה: עתירת הבעל מופנית כאמור נגד העיקול הרובץ גם עתה על הדירה, אך טענותיו כולן מופנות נגד סמכות בית הדין להטיל את העיקול הזמני מיום 21.10.1998 ולהותירו על כנו מכוח פסק הדין שניתן ביום 21.1.1999, פסק הדין שהכיר כאמור בזכות האישה למדור ספציפי. על החלטות אלו שניתנו זה זמן לא הגיש העותר בזמנו ערעור לבית הדין הגדול או עתירה לבית משפט זה. שתי דרכים אלו היו פתוחות בפני העותר, והוא בחר שלא לנצלן (ראו: בג"ץ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה [3]; בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה [4]; בג"ץ 1750/91 מסלתי נ' בית הדין הרבני האזורי פתחתקווה [5]). הבעל הגיש את בקשתו

לביטול העיקול רק שלוש שנים אחרי שהוטל. עובדה זו ציין בית הדין הגדול בהחלטתו לדחות את הבקשה, ובצדק. הזכות לערעור בבית הדין הגדול מוגבלת בזמן (ראו: תקנה קלח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל – תשנ"ג). גם הזכות לעתור לבית משפט זה מוגבלת, במובן זה שעל המבקש לעתור לא להשתהות בהגשת העתירה (ראו: בג"ץ 3396/90 מ.ה. נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה [6]; בג"ץ 2167/93 גולדשמיט נ' גולדשמיט [7] (ניתן ביום 15.12.1993)).

העותר לא נתן כל הסבר לשיהוי בן שלוש השנים. אכן, הדרישה שעתירה לבית הדין הגבוה לצדק תהיה נקייה מפגם השיהוי חשובה שבעתיים כאשר העתירה אינה מופנית נגד גוף ציבורי בלבד, אלא עשויה גם – ובעיקר – להשפיע על צדדים נוספים (ראו והשוו: בג"ץ 5682/02 פלוני נ' ראשממשלת ישראל [8], בעמ' 91-90; בג"ץ 1750/91 הנ"ל [5], בעמ' 362). בענייננו לא מצאתי הצדקה ואני אף רואה קושי בכך שהאישה תיאלץ כעת להתמודד עם טענות שהיה ניתן להעלותן כבר בשנת 1998. העתירה הוגשה כאמור בשיהוי רב. מאז פסק הדין של בית הדין הרבני ועד להגשת הבקשה ואחר כך העתירה, עבר זמן רב. בנסיבות אלה, כאשר עבר זמן כה רב ודבר לא נעשה, איני רואה מקום עתה להתערבותנו. אני סבורה אפוא כי דין העתירה להידחות ולו רק מהטעם של השיהוי.

  1. גם לגופו של עניין איני רואה מקום להתערב בהחלטות בית הדין. אמנם הבעל הגיש את תביעתו לבית המשפט לענייני משפחה לפני שהגישה האישה את תביעותיה לבית הדין, אך אין בכך כדי לשלול מבית הדין את הסמכות לדון בעניינה. כך נקבע בפסיקת בית משפט זה בעבר, וכך גם מתחייב מהגיון הדברים. אכן, כאשר "מירוץ הסמכויות" נוגע לעניין אחד, כי אז המועד הקובע לעניין הקניית סמכות הוא מועד הגשת התביעה ולא מועד מאוחר ממנו, כגון מועד מתן ההחלטה (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [22], בעמ' 17; בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול [9], בעמ' 234; בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה [10], בעמ' 329-328).

כך למשל לו הייתה האישה מגישה תביעה לגירושין וכורכת בתביעתה את ענייני הרכוש, כי אז היה מקום לטענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בענייני הרכוש מאחר שבית המשפט לענייני משפחה כבר קנה סמכות במועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף (בג"ץ 5507/95 הנ"ל [10]). כך הוא הדין גם כאשר מוגשת תחילה תביעה לבית הדין: לו הייתה האישה מקדימה ומגישה תביעה לגירושין וכורכת בתביעתה את ענייני הרכוש, כי אז הייתה נשללת מבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה מאוחרת של פירוק שיתוף (ראו: סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין),
תשי"ג-1953; סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, וזאת

כידוע בכפיפות לתנאים שפותחו בפסיקה לעניין הכריכה. ראו בג"ץ 8497/00 פייגפלמן נ' פלמן [11]).

  1. אך לא כך אירע בענייננו. אין מדובר ב"מירוץ סמכויות" במובן הצר, שכן התביעות ה"מתחרות" עוסקות בעניינים שונים: הבעל הגיש תביעה בעניין רכוש, והאישה הגישה תביעות בעניין שלום בית ומדור, שהוא עניין של מזונות אישה (ראו: א' רוזןצבי יחסי ממון בין בני זוג [23], בעמ' 168; עניין אקנין [2], בעמ' 376, 387-386). שתי הסוגיות כמובן אינן זרות זו לזו, ובמסגרת שתי התביעות – לפירוק שיתוף ולמדור – תתעורר בדרך כלל שאלת עתידו של בית המגורים של המשפחה. בשאלה זו גם בית המשפט וגם בית הדין נדרשים לנסיבות כולן ובוחנים את שאלת עתידו של בית המגורים בהתחשב במערך נרחב של שיקולים, חלקם מדיני הקניין, חלקם מדיני המשפחה (ראו א' רוזןצבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (להלן – רוזןצבי דיני המשפחה [24]), בעמ' 470-459). יפים לכאן דבריו של השופט א' גולדברג (עניין ראש חודש [1], בעמ' 211):

"…אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבניזוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בליינתק, ואין מסמכותו הישירה של ביתמשפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדות לפניו אחת משתי דרכים, ובאחת מהן ילך עלפי שיקולדעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה".

אכן, הן בית הדין והן בית המשפט שוקלים את האינטרסים השונים של הצדדים, את הזכויות הקנייניות של בני הזוג, את צורכיהם ואת צורכי ילדיהם לקורת גג ואת השלכות ההכרעה – על בני המשפחה כיחידים ועל התא המשפחתי ככלל.

ברם נקודות החפיפה בין סוגיית הרכוש וסוגיית המדור נוגעות אך לשיקולים הכלליים שאליהם נדרשות הערכאות המחליטות, או להשלכות המעשיות של החלטותיהן, אך אין הן נוגעות למהות השאלות העומדות על הפרק – פירוק שיתוף (שאלת הרכוש) או מדור (שאלת המזונות ושלום הבית). לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות להצדיק חסימת זכותו של בן הזוג השני לבחור בערכאה שבה הוא חפץ לממש זכויותיו.

  1. מסקנה זו מתחייבת גם מבדיקת המקור הרעיוני של ההלכה שלפיה הסמכות לדון נתונה לערכאה שאליה הוגשה התביעה באותו עניין תחילה. הדעה הרווחת היא כי הלכה זו מקורה בדוקטרינה של lis alibi pendens, שלפיה בית המשפט יימנע מלדון בעניין התלוי ועומד בבית משפט אחר )ראו ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר (להלן – פרשת ורבר [12]), בעמ' 832-831. אך השוו בג"ץ 8754/00 רון נ' ביתהדין הרבני הגדול [13], בעמ' 666). היקף הדוקטרינה בהקשר של מירוץ הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הדתיים תואר על ידי השופט זמיר בפרשת ורבר [12], בעמ' 831:

"דוקטרינה זו, כפי שהיא נתפסת במשפט הישראלי, אינה שוללת את הסמכות של ביתהמשפט, אלא רק מהווה מרכיב בשיקולהדעת שלו: ביתהמשפט נוטה, עלפי שיקולהדעת שלו, שלא לדון בעניין התלוי ועומד בביתמשפט אחר. אולם, בעניין של חלוקת הסמכויות בין בתיהמשפט האזרחיים לבין בתיהדין הדתיים ההלכה שונה: הכלל איננו כלל של שיקולדעת, אלא הוא כלל השולל שיקולדעת. כלומר, קיומו של הליך משפטי בביתמשפט אזרחי, בעניין המסור לסמכות מקבילה של ביתמשפט אזרחי וביתדין דתי, מחייב את ביתהדין הדתי להימנע מלדון במקביל באותו עניין. ראו בג"ץ 170/56 ד' רחמני נ' י' רחמני ואח', בעמ' 250; ע"א 15/64, 138 א' מוזס נ' י' א' מוזס וערעור שכנגד, בעמ' 159; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר ואח', בעמ' 762; ע"א 680/84 א' שני נ' י' שני, בעמ' 448-447".

הדוקטרינה של lis alibi pendens מוכרת הן בשיטות משפט אנגליותאמריקניות והן בשיטות משפט קונטיננטליות )ראו:Declining Jurisdiction in Private International Law [27]; Reform and Development of Private International LawEssays in Honour of Sir Peter North [28], at pp. 310-334; M. Wolff Private International Law [29], at pp. 245-246 ). היקפה של הדוקטרינה שונה משיטה לשיטה. סוגיה חשובה בתיחום היקף תחולתה של הדוקטרינה היא הגדרת היסוד של "אותו עניין". יש שיטות שבהן יסוד זה קיבל הגדרה מצומצמת, יש שיטות שבהן ההגדרה רחבה יותר. סוגיה זו קשורה לשאלה נוספת שעניינה היקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט להימנע מלדון בעניין התלוי ועומד בפני בית משפט אחר. כפי שראינו, בשיטתנו ובהקשר של חלוקת הסמכויות בין בית הדין הרבני ובין בית המשפט האזרחי, אין מדובר בשאלה של שיקול דעת, אלא בשאלה של סמכות. בית משפט או בית דין שאליו מוגשת התביעה המאוחרת מנוע מלדון בה. אכן, הגישה המצמצמת את שיקול הדעת – או את סמכותו – של בית המשפט לדון בעניין שמבחינה עקרונית מצוי בסמכותו, מלווה בדרך כלל בהגדרה מצמצמת של היסוד "אותו עניין" (השוו Wolff

supra [29]). שלילת סמכות מבית המשפט או מבית הדין היא תוצאה מרחיקת לכת. היא פוגעת ביכולתם של בעלי הדין לבחור את הערכאה שבה הם חפצים לברר את זכויותיהם. תוצאה זו מחייבת אפוא אימוץ הגדרה מצמצמת ליסוד של "אותו עניין".

  1. בהקשר זה יש להוסיף כי גם בתוך מערכת בתי המשפט האזרחיים עשויים להתעורר מצבים שתביעות באותו עניין מוגשות לשני בתי משפט שונים. במצב כזה נעשה שימוש בדוקטרינה של lis alibi pendens. בהגדרת "אותו עניין" נקבע כי יש לעכב הליכים רק כאשר בשני ההליכים עומדות לדיון סוגיות זהות מבחינה מהותית (ראו ע"א 9/75 אלעוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל (להלן – עניין אלעוקבי [14])). בענייננו הסוגיות המהותיות אינן כאמור זהות. הבעל הגיש תביעה בעניין רכוש, והאישה הגישה תביעות בעניין שלום בית ומדור, שהוא עניין של מזונות אישה. אכן, בענייננו לא חלה דוקרטינה lis alibi pendens, שעניינה בשיקול הדעת, אלא חל הכלל שלפיו פתיחת ההליך בערכאה האחת – דתי או אזרחי – שוללת את סמכותה של הערכאה המקבילה. אולם, כפי שראינו, הדברים הם בבחינת קל וחומר. העובדה כי מדובר בשלילת סמכות – שהיא תוצאה מרחיקת לכת – מחייבת כאמור אימוץ הגדרה מצמצמת של "אותו עניין".
  2. אכן, ספק אם היה די בחפיפה החלקית הקיימת בין הסוגיות של רכוש ומדור כדי לחסום – מבחינה תאורטית ומטעמי השתק עילה – את זכותו של אותו בן זוג שהגיש את התביעה הראשונה להגיש תביעה נוספת בנושא השני. הסעדים המבוקשים – פירוק שיתוף ומדור – אינם זהים, העילות המשפטיות אינן זהות, העובדות המבססות את התביעות אינן בהכרח קשורות, והתביעות אינן באות להגן על אותן זכויות ועל אותם אינטרסים (השוו נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (להלן – זלצמן [25]), בעמ' 54-50). שאלה זו – העוסקת בפיצול ההתדיינות מבחינת הזמן – אינה זהה לשאלה שלפנינו – העוסקת בפיצול ההתדיינות מבחינת המקום, אך דומה כי חלק מן השיקולים העומדים ביסוד שתי השאלות זהים (השוו: עניין עלעוקבי [14]; ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ – חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם [15], בעמ' 547).
  3. אמנם פיצול ההתדיינות אינו, ככלל, תופעה רצויה. המשפט משתמש בכלים שונים למנוע פיצול התדיינות בהקשר הכללי (ראו תקנות סדר הדין האזרחי,
    תשמ"ד-1984, פרק ד', סימן א' ופרק ה') ובתחום המשפחה בפרט (ראו רוזןצבי דיני המשפחה [24], בעמ' 29). המחוקק נתן את דעתו על בעיה זו, ואמנם חוק בית המשפט לעניני משפחה נועד, במידה רבה, להביא לפתרון הבעיה ככל שהדבר נוגע למערכת האזרחית (ראו רע"א 6558/99 חבס נ' חבס [16]).

פיצול התדיינויות פוגע הן בצדדים להליך והן בתפקודה היעיל של המערכת השיפוטית. פיצול התדיינויות עשוי אף להביא להכרעות סותרות ולפגיעה באמון הציבור במערכות. ברם כנגד שיקולים אלו עומדים גם שיקולים נוספים, ובעיקר זכותו של מגיש התביעה לבחור את העיתוי ואת המסגרת הרצויים לו לבירור זכויותיו ולמימושן. באיזון העדין בין שיקולים אלו, ובייחוד כאשר מדובר בתחום המשפחה ובמירוץ הסמכויות בין המערכת השיפוטית האזרחית למערכת השיפוטית הדתית, חשוב לקבוע מבחן ברור וחד. מכאן ההלכה הקובעת כי מדובר בשאלה של סמכות, ולא בשאלה של שיקול הדעת. מכאן ההיגיון בדרישה לזהות הסוגיה, ולא די בקירבה עניינית כלשהי.

  1. ואמנם, בית משפט זה קבע בעניין אקנין [2] כי הגשת תביעה לבית הדין בעניין המדור אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בעניין פירוק השיתוף (עניין אקנין [2], בעמ' 376-375). הוא הדין כאמור כאשר התביעה המוגשת תחילה היא לבית הדין הרבני. "נמצא, כי במקרה כזה מחזיקות שתי ערכאות בסמכות שוות מעמד, זו שלה הסמכות לדון בנושא המדור כנושא לעצמו, וזו שבסמכותה לדון בנושא המדור במסגרת פרוק השיתוף" (שם, בעמ' 377).
  2. עם זאת עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית הדין בעניין המדור, על בית המשפט הדן בעניין פירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו. כך נקבע בעניין ראש חודש [1] (בעמ' 213-212). כך נקבע גם בעניין אקנין [2]
    (בעמ' 376), וכך גם אירע בענייננו. בית המשפט לענייני משפחה החליט כי במישור העקרוני הבעל זכאי לפירוק השיתוף, אך בד בבד החליט שלא יהיה ניתן לבצע את הפירוק עד שבית הדין יחליט להסיר את העיקול. בכך יישם בית המשפט לענייני משפחה את העיקרון החשוב של כיבוד הדדי בין ערכאות. עיקרון זה עומד כאבן יסוד בשיטה כשלנו שבה קיימות שתי ערכאות שיפוטיות מקבילות העוסקות בענייני משפחה. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר [17], בעמ' 398:

"כיבוד הדדי זה אינו עניין של נימוסים תקינים והנהגה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית".

איני רואה אפוא מקום לקבל את טענת הבעל כי בית הדין חרג מסמכותו בהחלטתו כי האישה זכאית למדור ספציפי, וזאת אף על פי שתביעת האישה הוגשה אחרי תביעתו של הבעל. אנו רואים עצמנו מצווים לכבד את ההחלטה של בית הדין הרבני שניתנה במסגרת סמכותו ועל פי שיקול דעתו. האפשרות שהיינו מגיעים למסקנה שונה אינה מעלה ואינה מורידה ואינה מקנה לנו עילה להתערב בהחלטת בית הדין.

  1. טענה נוספת שהעותר מעלה מכוונת נגד השימוש שנעשה בבתי הדין בצווי עיקול במסגרת תביעה למדור. לדבריו, בית הדין אינו רשאי להפקיע את זכותו הקניינית בדירה לצורכי זכותה האישית של האישה למזונות. גם טענה זו כבר נדונה בעניין אקנין [2], ונזכרו בעניינה גישות שונות, אך איני רואה מקום לשנות מההלכה שנקבעה שם. אכן, בתי המשפט לענייני משפחה אינם נוהגים לפסוק "מדור ספציפי" במסגרת תביעה למדור ולמזונות, ברם אין בית משפט זה מתערב בדרך שבה בית הדין הרבני מפרש את הדין היהודי.

לגופה של טענה זו ראוי להזכיר כי גם המחוקק סייג את הזכות לפירוק שיתוף בחובה למדור. סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מסייג את זכותו של בן זוג לפירוק השיתוף של הבית המשפחתי כדי להבטיח מדור לילדים ולבן הזוג המחזיק בהם. אמנם, סייג זה שבחוק המקרקעין מצומצם ממקבילו בדין היהודי, אך הרעיון הכללי המונח ביסוד שני ההסדרים זהה: הזכות לדרוש פירוק בהקשר המשפחתי אינה מוחלטת, היא מסויגת. לרציונל זה נימוקים פנימיים וחיצוניים גם יחד.

  1. מבחינה פנימית, הזכות הכמעט מוחלטת לדרוש פירוק שיתוף (סעיף 37(א)לחוק המקרקעין) נובעת ממדיניות הרואה ככלל את השיתוף בנכסים כדבר שלילי. כדברי פרופ' מ' דויטש: "הדין מבקש לעודד ככל הניתן את פירוק השיתוף, ובכך להוביל לידי חיסולו של מצב השיתוף, אשר נתפס כמצב בלתי רצוי, לאור ההכבדה שהוא יוצר על ניצול ראוי של הנכס" (מ' דויטש קניין (כרך א) [26], בעמ' 595). טעם זה אינו קיים כאשר מדובר בשיתוף נכסים במשפחה. המשפחה היא מוסד רצוי וחשוב ביותר. חלק טבעי של חיי המשפחה הוא שיתוף נכסים. ההכרה בכך היא שהולידה את "חזקת השיתוף". אכן, דירת המגורים היא "…גולת הכותרת של חזקת השיתוף…" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי) [18], בעמ' 690).
  2. מבחינה חיצונית, קיימים שיקולים נגד פירוק השיתוף בדירת המגורים של המשפחה, שיקולים שאינם קיימים בהקשרים אחרים. פירוק השיתוף בדירה מביא בדרך כלל למכירתה. לילדים ולבן הזוג האחר הדירה היא מרכז חייהם. לצד הצורך למצוא

דיור חלופי מתאים ולהתמודד עם משמעויות המשבר המשפחתי, בני המשפחה צריכים להתמודד גם עם ההתרחקות מסביבה מוכרת, משכנים ומחברים, מכל תבנית נוף החיים. פירוק הבית הופך על פי רוב את פירוק המשפחה לבלתי הפיך.

  1. ברם שיקולים אלו אינם כמובן חזות הכול. לעתים פירוק המשפחה בלתי נמנע. הנכס העיקרי של המשפחה הוא על פי רוב הדירה. ברי כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקבל את חלקו ברכוש המשותף כדי לאפשר לו להמשיך בחייו ולפתוח דף חדש. אין זה הוגן שאחד מבני הזוג יוכל להמשיך לשבת בדירה השייכת לשניהם, ואילו האחר יצטרך להיטלטל ממקום למקום, ללא קורת גג קבועה, לעתים במשך שנים.

בית משפט או בית דין המכריע בעתידה של דירת המגורים צריך לשקול את השיקולים הנזכרים כולם, ואל לו להידרש רק לזכות הקניינית של בן הזוג המבקש פירוק. מסיבה זו איני רואה לקבל את טענתו הנוספת של העותר כי בית הדין אינו מוסמך להביא בחשבון את הסיכוי להשיג שלום בית בבואו להכריע בשאלת המדור והעיקול. ללא בית לא ניתן להשיג שלום בית. אכן, בעניין זה קיימות גישות שונות (ראו רוזןצבי דיני המשפחה [24], בעמ' 465-464). כשלעצמי, איני שוללת – אם כי אין נדרשת הכרעה בעניין – את הגישה הסוברת כי סמכות זו נלווית – במישור העקרוני ולצורכי המקרים המתאימים – לסמכות בית הדין לדון בתביעה לשלום בית. למשל: כאשר בית הדין קובע כי התביעה לשלום בית הוגשה בכנות, כי קיים סיכוי אמיתי לאחות את הקרע בין בני הזוג, וכי לצורך כך יש להקפיא את המצב ולמנוע את מכירת בית המשפחה כדי להשיג רגיעה (השוו סעיף 1 לחוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969). ברם איני רואה צורך להרחיב בסוגיה זו, שכן כאמור האישה הגישה תביעה הן לשלום בית והן למדור ספציפי מכוח זכותה למזונות. על סמכות בית הדין להטיל עיקול בהקשר האחרון אין כאמור עוררין (ראו בג"ץ 155/65 גורוביץ נ' ביתהדין הרבני האזורי, תלאביב [19], בעמ' 19-18). שאלת סמכותו של בית הדין להטיל עיקול במסגרת תביעה לשלום בית אינה נדרשת אפוא להכרעה בענייננו.

  1. במאמר מוסגר אציין כי סוגיית סמכותו של בית הדין לדון בעתיד דירת המגורים במסגרת תביעה לשלום בית קרובה – בבחינת "צדו השני של המטבע" – לסוגיה אשר עמדה לדיון בבג"ץ 2421/93 כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה (להלן – פרשת כהנא [20]) – סמכותו של בית הדין לדון בעתיד דירת המגורים במסגרת תביעה לגירושין. באותו עניין הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני ולא כרך בה את נושא הרכוש. בית הדין פסק כי בני הזוג חייבים להתגרש, ולצורך כך – להפריד את מגוריהם. בית הדין גם קבע חלופות שונות להפרדת המגורים כדי להבטיח כי בן הזוג

שיעזוב את המגורים יקבל סכום כסף שיקל עליו למצוא מגורים אחרים. השאלה המשפטית שעמדה לדיון בפרשת כהנא [20] הייתה סמכותו של בית הדין לקבוע הסדרים בעניין הפרדת המגורים אף על פי שנושא הרכוש לא נכרך בתביעת הגירושין. בשאלה זו נחלקו השופט טל והשופטת דורנר (ואליה הצטרף השופט א' גולדברג). לדעת השופט טל, נושא הפרדת המגורים כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. לפיכך בית הדין מוסמך לדון בנושא (שם [20], בעמ' 558-557):

"נמצא שביתדין המחייב צדדים להתגרש, לא יהיה בדבריו כלום עד שתובטח הפרדת המגורים של בני הזוג לפני הגירושין. עניין זה של הפרדת המגורים כרוך בקשר אמיץ וחזק מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. וזו השאלה האמיתית העומדת לפני בית הדין כאשר דירת המגורים היא משותפת, ולא הצד הרכושי וחלוקתו (אלא אם כן נכרך הצד הרכושי גם הוא עלידי בעל הדין). שאלה זו של הפרדת המגורים כרוכה מעצם טבעה וטיבה בגירושין, והיא ללא ספק בסמכות בית הדין, כפי שנאמר בפסק הדין בעניין ברוק…".

לעומת זאת השופטת דורנר הייתה בדעה כי אין לקבוע כי הגשת תביעת גירושין – ללא כריכת הרכוש – מקנה מניה וביה סמכות לבית הדין לדון בדרך הפרדת המגורים. הנימוק העיקרי לגישת השופטת דורנר נגע לצורך לצמצם, ככל שניתן, פיצול ההתדיינות בנושא הרכוש (שם, בעמ' 566):

"לדעתי, הקניית סמכות לבית הדין הרבני לדון בפריט מסוים מתוך כלל רכוש בני הזוג (וכפי שעולה מתיק לו/791 הנ"ל פריט זה עשוי להיות גם בית עסק המנוהל במשותף) איננה הסדר ראוי, מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד.

הרחבת הסמכות עלולה לגרום להכבדה נוספת על בעלי הדין; הם יצטרכו להיזקק בנושא חלוקת רכושם למספר ערכאות, ובכך תסוכל המטרה שביסוד הכריכה, והיא לאפשר לבני הזוג להגיע להסדר שלם של העניינים הקשורים לגירושין…

התקלה המהותית הצפויה היא קשה אף יותר. באין תמונה מלאה בדבר נכסיו של כל אחד מבני הזוג, ההכרעה בדרך חלוקת הדירה – וכאמור, הפרדת מגורים אינה אפשרית ללא חלוקה – יכולה לקפח אחד מבני הזוג".

אכן, נושא הזיקה בין שלום בית לשלמות המגורים דומה מבחינות מסוימות לזיקה בין הגירושין להפרדת המגורים, ברם קיים גם שוני בין המצבים: השמירה על שלמות המגורים מחייבת מניעת פירוקם, לעומת זאת הפרדת המגורים אינה מחייבת פירוקם, אם כי לא פעם הוא כורח המציאות. קיים שוני נוסף בין הסוגיות: ניתוק הנושא של חלוקת הדירה (במסגרת הגירושין) מיתר ענייני הרכוש עלול להביא, כדבר השופטת דורנר, לחלוקה בלתי הוגנת ולקיפוח בלתי הפיך של אחד מבני הזוג. לעומת זאת השמירה על שלמות המגורים (במסגרת שלום בית) משמרת את המצב הקיים במשך תקופת הביניים אחרי שפרץ סכסוך בין בני הזוג, אך לפני שבית הדין קובע כי לא ניתן להביאם לידי פיוס.

ברם איני רואה כאמור צורך להרחיב בסוגיה זו, שכן בנסיבות המקרה שלפנינו הגישה האישה תביעה הן לשלום בית והן למדור ספציפי מכוח זכותה למזונות. על סמכות בית הדין להטיל עיקול בהקשר האחרון אין כאמור עוררין.

  1. מהטעמים המפורטים כולם אני מציעה לדחות את העתירה. עם זאת אציין כי סעדים הניתנים במסגרת תביעה למדור ולשלום בית הם מטבעם כפופים לשינוי נסיבות. כך על פי המשפט הכללי (זלצמן [25], בעמ' 281) וכך גם על פי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל – תשנ"ג (תקנה קכט). על פי המסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה כי במועד הטלת העיקול בשנת 1998 היו שניים מילדי בני הזוג קטינים. היום הם בגירים ודומה כי שינוי זה עשוי להיות רלוונטי לעניין העיקול. כן עולה כי הבעל עזב את בית המגורים תקופה קצרה יחסית (שנה) לפני ההתדיינות בבית הדין. מאז עברו כמעט שבע שנים. לטענת העותר, במועד שנתן בית הדין את החלטתו בעניין המדור ובעניין שלום בית, ביקש בית הדין להשיג את האחרון באמצעות הראשון. אם כך, ייתכן שבית הדין ירצה לברר אם היום, אחרי שבע שנים של פרדה, עדיין קיים סיכוי סביר לשלום בית, סיכוי המצדיק המשך העיקול, או שמא התשתית להוצאת העיקול איננה קיימת עוד.

עם זאת אחזור ואומר את אשר אמרתי בפתח הדברים: יכולתו של בית הדין או של בית המשפט לפתור סכסוך מעין זה שלפנינו מצומצמת אך למסגרת העובדתית שבפניו ובגדרי הסוגיה המשפטית שהתעוררה. פתרון הסוגיה שהועמדה בפני בית המשפט רחוק הוא לעתים מפתרון הסכסוך או ההתקדמות אל עבר פתרון. עם זאת יש לקוות כי עם עבור הזמן והשתנות הנסיבות יתרצו בני הזוג וישכילו, במבט צופה פני עתיד להם ולילדיהם בפרט, לאפשר כל אחד לזולתו להשתחרר מהפקעת הכורכת אותם יחדיו ולפתוח בחיים חדשים.

אם תישמע דעתי הייתי מציעה לחבריי כאמור לדחות את העתירה, ללא חיוב בהוצאות.

השופטת מ' נאור

  1. בהחלטת ההרכב מיום 9.8.2004 ציינו כי העתירה תידון בדרך של סיכומים בכתב וביקשנו מהצדדים להתייחס בסיכומיהם גם להלכת אקנין (בג"ץ 5969/94 הנ"ל [2]). הודענו כי אנו שוקלים הרחבת ההרכב.
  2. לאחר קריאת פסק דינה של חברתי השופטת ארבל שבתי ושקלתי אם להציע לחבריי להרחיב את ההרכב כאמור בהחלטת הנזכרת כך שיוכרעו חילוקי הדעות שהתעוררו בפרשת אקנין [2]. בפרשת אקנין [2] עצמה ניתנה רשות לדיון נוסף, אך בסופו של דבר הוכרעה המחלוקת בדרך של פשרה (ראו דנג"ץ 2392/96 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה [21], פסק דינו של חברי הנשיא ברק). שקלתי בדבר והגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את העתירה בלי להרחיב את ההרכב ובלי להכריע בחילוקי הדעות שבפרשת אקנין [2].
  3. העותר טען בעיקרי הטיעון המקוריים בעתירה זו כי בית הדין הרבני אינו מוסמך להפקיע את זכות הקניין של הבעל בדירה. טענה זו לא נטענה לא בבית הדין הרבני האזורי ולא בבית הדין הרבני הגדול. נראה כי העותר מצדד, לפחות כמשתמע, בפסק דינו של השופט מ' חשין שהיה בדעת מיעוט בפרשת אקנין [2]. ואולם, לשיטת השופט מ' חשין אף שבית הדין אינו יכול להפקיע את זכות הבעלות של הבעל בדירה, על הבעל להציע מדור ראוי. וכך אמר:

"אכן, פסק הדין [של בית הדין הרבני – מ' נ'] שניתן אינו יכול לעמוד כמות שהוא, ולו מן הטעם שיש בו כדי להפקיע את זכות הבעלות של הבעל בדירה. ואולם, בה בעת לא שמענו על מדור חלופי ראוי שהציע הבעל לאישה, תוך הבטחת קיומו של המדור למשך תקופה ראויה. ובאומרנו 'תקופה ראויה', כוונתנו היא לתקופת שנים ראויה (למשל: כעשר שנים). משלא שמענו על מדור חלופי ראוי, פשוט הוא בעינינו שהאישה רשאית וזכאית להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג עד אם יעלה הבעל הצעה ראויה ובתמימוש.

בתתנו דעתנו לכל אלה, ניתן – וראוי – הוא כי נפרש את פסקדינו של בית הדין הרבני כפסק זמני – בנסיבות הקיימות – עד אם תעלה הצעה למדור חלופי ראוי, לרבות הבטחתו של אותו מדור לתקופת זמן ראויה".

  1. כפי שהראתה חברתי השופטת ארבל העותר השתהה בתקיפת ההחלטה המקורית בעניין הטלת העיקול. לימים, ביום 10.1.2002, הגיש העותר בקשה לביטול העיקול, וכך נאמר בה:

"1. כב' בית הדין הרבני הטיל עקול על זכיותיו של המבקש בדירה וזאת להבטחת מדור ספיציפי לאשה.

  1. המבקש הגיש תביעה לפירוק השיתוף של הדירה בבי"מ לעניני משפחה.

השופט ברקובסקי קיבל את התביעה ונתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים.

  1. כמו"כ קבע ביהמ"ש כי לצורך פירוק השיתוף יש לבטל את העיקול שהוטל ע"י כתרה"ק.
  2. ואכן, ביה"ד מתבקש לבטל את העיקול שהוטל על דירת הצדדים לשם הבטחת מדור ספיציפי.

מצ"ב עותק מפסה"ד" (ההדגשה שלי – מ' נ').

העילה לבקשה לביטול העיקול הייתה אפוא פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. מהנמקת הבקשה עולה כי ההחלטה בדבר פירוק השיתוף מחייבת לטענתו של העותר את ביטול העיקול.

  1. כפי שתיארה חברתי, ב8.10.2002 נדחתה הבקשה לביטול העיקול בהחלטה של דן יחיד בבית הדין הרבני האזורי; בית הדין הרבני הגדול הורה לבית הדין האזורי לזמן את הצדדים להרכב מלא ולפסוק; ב25.3.2003 קבע הרכב של בית הדין הרבני האזורי בפסק דין כי ההפרעה לשלום בית היא "המאהבת" המושכת את הבעל הצדה, וכי העיקול לא יבוטל בבחינת "'פרס' למי שנתן עיניו באחרת".

בית הדין הרבני הגדול דחה ערעור נוסף, בקובעו:

"לפני ביה"ד האזורי הוגשה תביעה למדור האשה ולקביעת מדורה היחודי. בעקבות התביעה ניתן צו ביום ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99) הקובע כי לאשה זכות מגורים יחודית בדירה הרשומה ע"ש בני הזוג ואוסרים על הבעל לעשות כל דבר העלול להפריע לאשה להתגורר במדור זה.

ביום 1.10.02 הוגשה בקשה לבטול העקול שהוטל להבטחת הזכויות הנ"ל.

ביום ח' בחשון תשס"ג (8.10.02) נדחתה הבקשה ע"י דיין יחיד. בעקבות הוראת ביה"ד הגדול חזר ביה"ד ודן בבקשת בטול העקול בהרכב מלא. ביום כ"א באדר ב' ניתן פס"ד הקובע כי האשה זכאית לשלו"ב ומדור והגורם המונע שלו"ב הוא כניסת אשה זרה לחייו של הבעל.

המערער טוען כי הבעל הגיש את תביעתו לפרוק שתוף לפי [צ"ל: לפני – מ' נ'] תביעת האשה למדור. לפי טענות המערער עצמו הרי שהסמכות לדון במדור האשה במקרה כזה הוא לשתי הערכאות באופן שווה. פסק הדין הראשון שניתן ע"י ביה"ד הרבני קדם 3 שנים לפני פסה"ד שניתן בבית המשפט למשפחה!

בנוסף לכל הנ"ל, חשוב לציין, למערער אין בעקרו של דבר זכות ערעור משום שהערעור נסוב בעצם על ההחלטה מיום ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99). העובדה שביום 11.6.02 ניתן פס"ד לפרוק שיתוף ע"י בימ"ש למשפחה היתה אפשרות סבירה בעת שניתנה ההחלטה של ביה"ד הרבני ביום ד' שבט תשנ"ט (21.1.99) ולכן היה על המערער להגיש ערעורו בסמוך להחלטה הנ"ל.

לאור הנ"ל, ביה"ד דוחה את הערעור".

לאחר דחיית הערעור הוגשה העתירה שלפנינו.

  1. חברתי ציינה בפסק דינה, ובצדק, כי החלטה בעניין מדור ניתנת לשינוי עם שינוי הנסיבות. היא מזכירה לדוגמה את השנים שחלפו מאז ההחלטה המקורית, את הפירוד ואת העובדה שכל ילדי בני הזוג אינם קטינים עוד. כל אחד מהצדדים מעלה בסיכומיו לפנינו נסיבות עובדתיות שונות שיש בהן, על פי טענתו, להצדיק את השארת העיקול על כנו או להורות על ביטולו – הכול לפי העמדות השונות. הועלו טענות בעניין הכספים שיש לצד זה או אחר, בעניין מקום מגורי הבעל, שווייה של הדירה, שלטענת האישה הוא מועט ביותר ועוד ועוד.

בכל העניינים הללו אין לפנינו תשתית עובדתית מוכחת. מקובלים עליי דברי חברתי כי הבעל זכאי להגיש, עם שינוי הנסיבות, בקשה לעיון חוזר בעניין העיקול לבית הדין הרבני האזורי. פסק דינו של בית הדין הרבני בעניין העיקול איננו בגדר פסק דין סופי המכריע בזכויות הצדדים. משמעותו איננה שהאישה תוכל לשבת כל ימי חייה בדירה. במסגרת בקשה לדיון חוזר יוכל הבעל להעלות את הטענה בעניין הפקעת הקניין (שככל שהדברים עולים מהחומר שלפנינו לא הועלתה בפני בית הדין) ואת השאלה אם גם כיום ראוי שדווקא הדירה הספציפית תהיה המדור הראוי לאישה. הבעל יטען מה שיטען, האישה תשיב כאשר תשיב, ובית הדין ייתן פסק דין חדש.

  1. אכן, בכך, וכפי שציינה חברתי, לא הבאנו את הסכסוך לכלל פתרון. כפי שהראיתי גם לשיטת המיעוט בפרשת אקנין [2] על הבעל להציע מדור חלופי הולם לאישה. גם לא הכרענו סופית בעניין חילוקי הדעות בפרשת אקנין [2]. שעתה של שאלה זו בוודאי תגיע אף היא.
  2. מטעמים אלה מסכימה אני כי יש לדחות את העתירה בלא צו להוצאות.

הנשיא א' ברק

גם לדעתי דין העתירה להידחות. מסכים אני עם חברתי השופטת ארבל כי בית הדין הרבני לא חרג מסמכותו עת נדרש לתביעת המשיבה 3 למדור ספציפי, חרף העובדה שתביעתה הוגשה אחרי תביעת העותר לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה. כן מסכים אני כי אין עילה להתערב בהחלטות בית הדין הרבני בעניין העיקול על דירת המגורים. אבקש להעיר כי ענייננו שונה מפרשת אקנין (בג"ץ 5969/94 הנ"ל [2]). באותה פרשה קבע בית הדין הרבני כי הזכות למדור מעניקה לאישה "שעבוד" בדירה. במקרה דנן אך נקט בית הדין באמצעי דיוני של עיקול לשם אכיפת הזכות למדור ספציפי העומדת למשיבה 3 כלפי העותר. בהטילו עיקול לא יצר בית הדין "זכות קניין" או "מעין זכות קניין" מעבר לזכויות המוקנות למשיבה 3 במשפט האזרחי. אכן, הזכות למדור היא זכות אישית הקנויה לאישה כלפי בעלה, והעיקול הוא אך אמצעי דיוני (זמני) לשם אכיפתה. ואמנם בהליכים משפטיים שונים נעשה תדיר שימוש באמצעי דיוני זה לשם אכיפת זכויות אישיות, הגם שלעתים יש בו כדי לפגוע במידה מסוימת בזכויות קנייניות של הנתבע. יש לזכור עוד כי, כפי שציינו חברותיי, הזכות למדור כפופה לשינוי הנסיבות. שינוי זה עשוי להביא להסרת העיקול. מכל מקום, החלטותיו

של בית הדין אינן שוללות את זכויות הקניין של העותר בדירה ואינן מסכלות את האפשרות לפירוק השיתוף הקנייני בדירת המגורים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל.

ניתן היום, כ"ט בסיוון תשס"ה (6.7.2005).

 

 

הדיון נסב אודות שאלת מרוץ הסמכויות בין ביהמ"ש לענייני משפחה לבין ביה"ד הרבני, לאור צו עיקול על דירת מגורים שהוציא ביה"ד. לטענת העותר, העיקול שהטיל ביה"ד רוקן מתוכן את סמכותו של ביהמ"ש לפרק את השיתוף בדירת המגורים. כמו-כן, הוא טען כי לא יתכן כי זכות האשה למדור תפגע בזכותו הקניינית בדירה.

בג"ץ 304/04‏ יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ס(2) 99

לפרטים נוספים התקשרו עכשיו: 074-7047104 

לנושאים נוספים בענייני מקרקעין ראה:

עורך דין מקרקעין
עורך דין הסכמי מכר מקרקעין
פירוק שותפות במקרקעין 
בתים משותפים 
פינוי בינוי 
תמ"א 38
עסקת מכר מקרקעין- זכרון דברים
רישום בפנקסי המקרקעין

 

זקוק למידע נוסף בנושא פירוק שיתוף במקרקעין?
לייעוץ ראשוני חינם בענייני מקרקעין מעורכי הדין פנה אלינו בטל'. 074-7047174 או צור עמנו קשר ונשמח לעזור. 

עורך דין אזרחי •  עורך דין מקרקעין •  עורך דין פירוק שיתוף במקרקעין • עורך דין מסחרי