כל אחד מבני הזוג יכול להביא לפירוק השיתוף בדירת המגורים בכל עת

כל אחד מבני הזוג יכול להביא לפירוק השיתוף בדירת המגורים בכל עת מכוח סעיף 37 לחוק המקרקעין

עורך דין פירוק שותפות במקרקעין– עורך דין מקרקעין- משרד עורכי דין מסחרי רעות אליהו

עא 1915/91‏ ‎ ‎אסתר יעקובי‎ ‎נ' עזרא יעקובי, פ"ד מט(3) 529

ערעור אזרחי מס' 1915/91

ערעור אזרחי מס' 2084/91

ערעור אזרחי מס' 3208/91

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[13.8.95]

לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים א' מצא, ט' שטרסברג-כהן, צ' א' טל, ד' דורנר

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.

חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969

תקנות סדרי דין (אישור הסכם ממון בין בני זוג), תשל"ד-1973.

חוק המיטלטלין, תשל"א-1971.

חוק המתנה, תשכ"ח-1968.

פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975.

חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969.

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ש' ברנר) מיום 8.3.91 2בת"א 223/88 ומיום 9.5.91 2בת"א 298/90 (הנשיא ו' זיילר). הערעור בע"א 1915/91נתקבל ברוב דעות נגד דעתם החולקת של השופטים צ' א' טל ו-א' מצא; הערעור בע"א 2084/91 נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט א' מצא. התיקים הוחזרו לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון. הערעור בע"א 3208/91 נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט א' מצא.

תיאור ההלכה: 

כל אחד מבני הזוג יכול להביא לפירוק השיתוף בדירת המגורים בכל עת מכוח סעיף 37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 בלא שיובא בחשבון אופייה המיוחד של מערכת היחסים בין בני-זוג. הפירוק כפוף לזכות המדור של האישה.

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר:

.1דיון שאוחד על-ידינו בערעורים על שני פסקי-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים: ת"א 223/88 מיום 28.3.91(כבוד השופט ש' ברנר), שדחה את תביעתה של המערערת בע"א 1915/91 להכריז על זכויותיה במחצית רכושם של בני הזוג ואת תביעתו של המערער בע"א 2084/91 לפרק את השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג, ו-ת"א 298/90מיום 29.5.91, שבו הצהיר בית המשפט (כבוד הנשיא ו' זיילר) על זכויותיה של המשיבה בע"א 3208/91 במחצית הזכויות בדירת בני הזוג, ועל זכויותיה במחצית המיטלטלין שבדירה. ערעורים אלה מעוררים שאלות חשובות מתחום המעמד האישי, שעיקרן – פירוש סעיפים 4 ו- 5לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973(להלן – חוק יחסי ממון), הקובע הסדרי ממון החלים על בני-זוג שנישאו לאחר .1.1.74בשני המקרים הנ"ל תבעה האישה הצהרה על זכויותיה למחצית הרכוש שבידי בני הזוג ופירוק השיתוף ברכוש המשותף. בשני המקרים דן בית המשפט קמא בשאלת היחס בין חוק יחסי ממון לבין חזקת השיתוף, אם כי במקרה שנדון בע"א 3208/91הזדקק בית המשפט לנושא זה רק אגב אורחא. השאלות המשפטיות המתעוררות בשני המקרים זהות, ועל-כן הוחלט לאחד את הדיון בערעורים.

השאלה הראשונה אשר אליה נתייחס היא תחולתה של חזקת השיתוף בצד חוק יחסי ממון. המענה לשאלה זו משולב בפרשנותו של סעיף 4 לחוק. נדון בשאלה אם הסדרו של סעיף 4 הוא בבחינת הסדר ממצה ובלעדי המוציא תחולתו של כל הסדר ממוני אחר, כולל את תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים שבידי בני-זוג על בני-זוג שנישאו לאחר התאריך הקובע; שאלה שנייה עניינה פירוש סעיף 5 לחוק יחסי ממון, והיא האם ניתן להקדים את מועד חלוקת הרכוש בין בני-זוג על-פי הסדר איזון המשאבים, למועד המוקדם לגירושין, על-אף לשונו של סעיף .5 סכסוכם של בני הזוג המתדיינים בע"א 1915/91הנ"ל מעורר שאלה נוספת (עניינו של הערעור בע"א 2084/91), והיא סמכותו של בית-משפט לדחות תביעה של בן-זוג לפירוק שיתוף בדירת המגורים של בני הזוג, בנימוק שמדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום-לב.

נעבור עתה אל הרקע העובדתי ואל פסקי הדין של בית המשפט קמא, בשני העניינים.

בני הזוג יעקובי – ע"א 1915/91 וע"א 2084/91

.2בני הזוג יעקובי נישאו ביום .10.12.75לבני הזוג ילדה קטינה. שני בני הזוג עבדו במהלך הנישואין (למעט תקופה של כשנה שבה לא עבדה האישה לאחר הולדת הבת). לבעל שני ילדים מנישואין קודמים. נישואיהם של בני הזוג עלו על שרטון.

לבני הזוג רכוש, הכולל, בנוסף על דירת המגורים של בני הזוג הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים והמיטלטלין המצויים בה, גם שתי דירות נוספות, כלי רכב,

חשבונות בנק, מזומנים וציוד עסקי. אחת מן הדירות רשומה על שמה של אחותו של הבעל, ועל-כן צורפה זו כצד נוסף בערעורים.

האישה פנתה בתביעה לבית המשפט קמא וביקשה כי יצהיר על כל הרכש המוזכר לעיל כרכוש משותף של בני הזוג, יצווה על רישומו בהתאם, ויפרק את הרכוש המשותף על-ידי מכירתם של המקרקעין כפנויים (למעט דירת המגורים של בני הזוג). התובעת הדגישה כי תביעתה היא לסעדים כאמור על כלל נכסיהם של בני הזוג. הבעל מצדו עתר לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירתם של בני הזוג בלבד וזאת על דרך מכירתה כפנויה, אך התנגד ליתר תביעותיה של האישה מטעמים עובדתיים ומשפטיים. הוא טען כי ניתן להכריע בעניין הדירה בנפרד ובמנותק משאר ענייני הרכוש שבין בני הזוג. בית המשפט קמא דחה את תביעתה של האישה מחוסר עילה ומחוסר סמכות: בני הזוג נישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. מאחר שסעיף 5 קובע כי חלוקת הרכוש תיעשה רק לאחר פקיעת הנישואין, הרי שכל עוד אלו לא הופקעו, נעדר בית המשפט סמכות להורות על חלוקת רכושם של בני הזוג.

בית המשפט קמא דחה גם את הבסיס החלופי שהציעה המערערת להענקת הסעד, ושעל פיו חזקת השיתוף מוסיפה לחול בצד חוק יחסי ממון והיא מוסיפה להסדיר גם את יחסי הממון של בני-זוג שנישאו לאחר .1.1.74לתוצאה זו הגיע בית המשפט קמא, תוך ציון מסקנתו, כי אילו חלה חזקת השיתוף הייתה האישה זוכה בתביעתה. בשתי השאלות דחה בית המשפט קמא את הפירוש שהציעה המערערת ללשון החוק. לגישתו של בית המשפט קמא, אין פירוש זה מתיישב עם לשון החוק, עם כוונת המחוקק ועם הרקע לחקיקת החוק. עם זאת, ציין כי המצב המשפטי, כפי שהוא מסכמו, מוביל לתוצאות שאינן רצויות.

סיכומו של דבר, בית המשפט דחה את תביעתה של האישה וסירב להצהיר על זכויותיה במחצית רכושם של בני הזוג. על כך מערערת האישה (ע"א 1915/91). בית המשפט קמא דחה גם את תביעתו של הבעל לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג (בלבד) ומכירתה כפנויה, לאור תפיסתו שמדובר בתביעה שהוגשה שלא בתום-לב. על החלטה זו מערער הבעל (ע"א 2084/91).

בני הזוג קנובלר – ע"א 3208/91

.3בני הזוג קנובלר נישאו ביום 18.4.78לאחר שחיו יחד כידועים בציבור במשך כשלוש שנים. לבני הזוג שלושה ילדים קטינים. רכושם העיקרי הוא בית המגורים של המשפחה. הבית רשום על שם הבעל בלבד. נישואיהם של בני הזוג עלו על שרטון, והאישה פנתה לבית המשפט קמא בתביעה לפסק-דין הצהרתי על היותה זכאית למחצית נכסי בני הזוג בכלל, ובפרט לדירת המגורים של בני הזוג. כן עתרה האישה לפירוק השיתוף בנכסים האמורים.

בית המשפט קמא דן בתרומתם ההדדית של בני הזוג לפרנסת המשפחה ולבניית ביתה. הוא מצא כי במשך כעשר שנים (משנת 1981) שימשה משכורתה של האישה כמקור העיקרי לפרנסת המשפחה, כאשר בתקופות מסוימות עבד הבעל פרקי זמן קצרים בלבד וחי למעשה מהכנסתה של אשתו. לא רק שלא תרם להכנסה המשפחתית, אלא הוא חי חיי בזבוז ומותרות ברמה שאשתו לא הרשתה לעצמה. הורי בני הזוג נהגו לסייע להם מדי פעם. את עיקר הדיון הקדיש בית המשפט קמא לנסיבות רכישת דירת המגורים של בני הזוג. הדירה נבנתה על מגרש שבו זכה הבעל במכרז של מינהל מקרקעי ישראל בעת תקופת המגורים המשותפים של בני הזוג בטרם הנישואין. הבנייה התבצעה לאחר הנישואין. רכישת הדירה וחלק הארי של עלויות הבנייה מומנו על-ידי הוריו של הבעל, והיתר ממשכורות בני הזוג.

הבעל, עורך-דין במקצועו, פעל לרישום הדירה. לאשתו סיפר כי רשם את הזכויות בדירה על שם שניהם, בחלקים שווים, ולאישה לא הייתה כל סיבה שלא להאמין לו. הבעל דאג לטפח את אמונתה של אשתו בדבר בעלותה בדירה, ואף את פוליסת הביטוח הוציא על שם שני בני הזוג. אולם, לאמיתו של דבר, היה כאמור פער בין מה שנטען לבין המצוי. עדים שונים העידו כי הבעל נהג לומר כי בבוא היום תגלה האישה שעליה לעזוב את ביתה. רק כשנתיים בטרם הדיון בבית המשפט קמא גילתה האישה כי היא אינה רשומה כבעלים. בית המשפט האמין לאישה כי לא ידעה עד אז את מצב הדברים לאשורו. לפי מסקנותיו, אורח החיים שניהלה וצעדיה הכלכליים היו מבוססים על אמונתה במצג שהציג לפניה בעלה, הווי אומר כי היא שותפה מלאה בדירת המגורים, אמונה שכאמור היה לה על מה שתסמוך.

.4בני הזוג נישאו לאחר .1.1.74מאחר שבעת הדיון בתובענה טרם התגרשו, סבר בית המשפט קמא כי אין בסמכותו להעניק לאישה סעד מכוח חוק יחסי ממון. לכן בחן אם קיים בסיס חלופי להענקת הסעד. כך הגיע בית המשפט קמא לשאלה בדבר היחס בין חוק יחסי ממון לבין הסדרים אחרים שעשויים לחול על יחסי ממון בין בני-זוג (שאלה שהיא רחבה מן השאלה בדבר המשך תחולתה של חזקת השיתוף בצד חוק יחסי ממון). סקירת פסיקה וספרות שעסקו בשאלה זו הביאה את בית המשפט קמא למסקנה כי חוק יחסי ממון, הדורש עריכת הסכם ממון בדרך הפורמאלית הקבועה בחוק, אינו ממצה את כל ההסדרים הממוניים בין בני הזוג, ולמעשה נוצרים ביניהם:

"… יחסים קניניים דינמיים מאוד במהלך חיי הנישואין, מבלי שחוק יחסי ממון יפריע להם להתפתח, על ידי כפיית הצדדים לעשיית הסכמים בכתב ובפני שופט. בחינת המהות הקנינית של עסקאות כאלו ודומיהן תחייב ברוב הפעמים הסקת מסקנות על כוונת הצדדים בכל עיסקה כזו או בכלל העיסקות מתוך כלל הנסיבות. פעילות זו של בדיקה ובחינה של מה שסובב את כל אחת מהעיסקאות או את קבוצת העיסקאות או את כל העיסקאות, תהיה ברוב המקרים בלתי נמנעת גם אחרי חקיקת חוק יחסי ממון, משום שביסוד הסדר

איזון המשאבים המתואר בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, עומדת השאלה, איזה נכס שייך למי" (עמ' 24לפסק הדין).

משמעותם המעשית של דברים אלה היא כי ליחסיהם הממוניים של זוגות שנישאו לאחר 1.1.74עשויים להיות ישימים מספר הסדרים רכושיים. בלי לקבוע מסמרות בדבר תחולתם של הסדרים אחרים, קבע בית המשפט קמא שבמקרה דנן התבצעה בין בני הזוג עיסקת מתנה, שאפשרות עריכתה אינה נשללת על-ידי החוק. לאור מסקנתו זו העניק בית המשפט לאישה חלק ממבוקשה, והוציא צו הצהרתי בדבר בעלותה במחצית הדירה. הוא גם העניק לה צו הצהרתי בדבר בעלותה במחצית המיטלטלין שבדירת המגורים. על כך מערער לפנינו הבעל.

את תביעתה הנוספת של האישה בעניין הכרזה על זכויותיה בדירה נוספת השייכתלמערער, שנרכשה בטרם הנישואין, דחה בית המשפט קמא, שכן לדידו נכס זה שנרכש טרם הנישואין אינו כפוף לשיתוף בנכסים בנסיבות המקרה. האישה איננה מערערת לפנינו על כך.

.5מאחר שבית המשפט קמא מצא בסיס חלופי להעניק לאישה חלק ממבוקשה(זכויותיה בדירת המגורים), במסגרת דיני המתנה, הוא ראה עצמו פטור מן הצורך לדון בשאלה העקרונית בדבר תחולתה של חזקת השיתוף בצד חוק יחסי ממון, והוא הותיר את התייחסותו לשאלת תחולתה של חזקת השיתוף, לצד הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, בגדר אמירת אגב בלבד. לתפיסתו, משמצא בסיס חלופי להענקת הסעד, מתייתרת השאלה השנייה. לגופם של דברים, קבע בית המשפט קמא כי לטעמו אין ספק שעל יסוד הרקע העובדתי שהוצג לפניו היו זכויותיה של התובעת בדירה זוכות להכרה מלאה גם אילו יושמו עליה עקרונות חזקת השיתוף, שכן לדידו "אופי היחסים בין הצדדים לאורך תקופת החיים המשותפת הצביעו בבירור על התבטאות מפורשת של הצדדים, ולפחות על כוונה משותפת שלהם, לראות בדירה רכוש משותף לשניהם".

הבעיה

.6הבסיס החלופי שמצא בית המשפט קמא לפתרון מצוקתה של האישה מקובל עליי. עם זאת, אינה מתייתרת ההכרעה בשאלה המשפטית בדבר זיקת חוק יחסי ממון לעקרון חזקת השיתוף. הפתרון למצוקתה של האישה, אשר אותו מצא בית המשפט קמא, אינו פתרן כללי לבעייתיות העולה מהוראותיו של חוק יחסי ממון, אלא פתרון התלוי בעובדות הספציפיות שבתיק זה. על ייחודן של העובדות ועל מידת הספציפיות שבפתרון יעיד המקרה האחר שנדון לפנינו, שבו לא הקימו העובדות בסיס חלופי להענקת הסעד המבוקש. אולם אף עובדותיה של פרשת קנובלר מעידות על מידת הספציפיות של ההחלטה ועל הבעייתיות הטמונה בכך: בית המשפט קמא מדגיש כי טיבה של הזכות המוחזקת בידי התובעת בדירת המגורים אינה ברורה, וייתכן כי היא עצמה כפופה להסדר

איזון המשאבים (כלומר, עם פקיעת הנישואין ועריכת האיזון, ייתכן כי יימצא שחלקה של האישה כפוף להסדר האיזון, והיא תימצא זכאית אך לרבע הזכויות בדירה ולא למחציתן). לאור האמור נדחה את הדיון בטענותיהם של הצדדים לעניין פתרונו הספציפי של בית המשפט קמא במקרה זה, עד לאחר שנכריע בשאלות הכלליות הנוגעות לחוק יחסי ממון שהצבנו בראשית הדיון; שהרי אם יימצא שקיים פתרון מקיף יותר מדיני המתנה, מתייתר ממילא הצורך להכריע בטענות הצדדים בנושא זה. אין צריך לומר שערעורו של הבעל בתיק זה פתח לפנינו את מלוא האפשרות לבחינה משפטית כוללת. בכל מקרה, סמכותנו על-פי דין כסמכותו של בית המשפט קמא, וכל פתרון משפי שניתן היה לאמצו בערכאה הראשונה הוא ממילא גם בתחום סמכותנו.

חוק יחסי ממון

.7ההסדרים בדבר יחסי ממון בין בני-זוג שני פנים להם – האחד, יחסי ממון במהלך הנישואין, והשני, יחסי הממון עם פקיעת הנישואין. שתי השיטות, ביטוי להן במועד הפקיעה: שיטות המשפט המודרניות מכירות בשתי שיטות עיקריות של הסדרים מן הדין של שיתוף נכסים בין בני-זוג בעת הנישואין: הראשונה – שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין; השנייה – שיתוף הדחוי למועד פקיעת הנישואין (לדיון מקיף בנושא זה ראה ספרו של פרופ' א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 59-83). משמעות שיטת שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין היא הפיכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם. על שיטה זו בנויה חזקת השיתוף. השיטה השנייה מכונה שיטת ההפרדה, וכשמה כן היא. שיטה זו יוצרת לכל אורך הנישואין הפרדה כמעט מוחלטת של רכושם והתחייבויותיהם של בני הזוג בעת מהלך הנישואין. הרכוש יחולק בין בני הזוג, שהם בחיים, רק עם הגירושין. זהו ההסדר המוכר לנו בשם "איזון המשאבים" או השיתוף הדחוי. הסדר איזון המשאבים יכול להופיע בשתי צורות – שיתוף קנייני דחוי, ובמסגרתו נעשית חלקה בעין ממש בין בני הזוג; החלופה השנייה היא שיתוף אובליגטורי דחוי, ועל פיו תביעת איזון המשאבים, כשהיא מתגבשת, היא תביעה כספית.

בשתי השיטות העיקריות, זו של איזון המשאבים וזו של חזקת השיתוף, נוצר השיתוף עקב הנישואין, ושתי השיטות אינן דורשות פעולת רישום או העברה לשם יצירת השיתוף. שתי השיטות אינן שמות דגש, לעצם יצירת השיתוף, על מידת התרומה היחסית של כל אחד מבני הזוג או על התנהגותו כתנאי מוקדם ליצירת השיתוף.

המשותף לשתי השיטות הוא ההיזקקות לעילות מיוחדות לשם פירוק השיתוף. אף בשיטת השיתוף בנכסים, זכות השיתוף בין בני הזוג היא כללית ובלתי מסוימת, והיא קמה רק עם קום מצב שיש בו אופי של פירוק, המתגבש על-פי עילות מוכרות בדין או מן הבחינה העובדתית – לפי העניין. דיני הקניין הרגילים אינם חלים על יחסי ממון שבין בני-זוג כפשוטם, כאילו היו שותפות רגילה. מצבי הפירוק העיקריים המוכרים

על-ידי שתי השיטות הם שניים – סיום פורמאלי של סטטוס הנישואין בשל פרידה או בשל מותו של אחד מבני הזוג (בשיטת איזון המשאבים), וסיום "מוקדם", היינו סיום הקשר הכלכלי בין בני הזוג בעוד סטטוס הנישואין נמשך (בשיטת חזקת השיתוף). הסיום המוקדם נסך על עילות שונות, שעיקרן הגנה על האינטרס של בן הזוג שעלול להיפגע מהתנהגות בן-זוגו ומתן סעד לבן-זוג נגד התנהגותו של בן-זוגו האחר.

יתרונה הגדול של שיטת "חזקת השיתוף" במידת האיזון שהיא מגיעה אליה.

חסרונותיה של שיטה זאת דומים במהותם לחסרונות ששיטת השיתוף הדחוי לוקה בהם.

.8בישראל מוסדר הנושא בחוק יחסי ממון. חוק זה נועד לקבוע הסדר רכושי שיחול על כל הזוגות שהתחתנו לאחר יום .1.1.74החוק נחקק מספר שנים אחרי שבית המשפט החל בפיתוח הסדרי ממון, יציר פסיקה, בדמות הילכת השיתוף בנכסים, תוך שהוא קורא למחוקק להסדיר את הנושא בחוק חרות (השופט ויתקון בע"א 135/68 בראלי ואח' נ' מנהל מס עזבון ירושלים (להלן – עניין בראלי [1]), בעמ' 399; השופט י' כהן בע"א 595/69 מ' אפטה נ' א' אפטה ואח' (להלן – עניין אפטה [2]), בעמ' 572). הצורך בהסדרת הנושא עלה כבר בשנות החמישים, ומאז ועד לחקיקת נוסחו הסופי של החוק כעשרים שנה אחר כך עבר הנושא מספר גלגולים בוועדות ובהצעות חוק שונות. נוסח הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשכ"ט-1969, אימץ את עיקרי ההמלצות שהוגשו על-ידי ועדה, בראשות השופט י' זוסמן שנתמנתה בשנת .1965החוק עצמו נחקק רק בתשל" לאחר שנים של דיונים בוועדה שהכניסה שינויים משמעותיים להסדר.

בחוק הנ"ל מתשל"ג בחר המחוקק הישראלי בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ברוח הוראת חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א- .1951חלוקת הרכוש נעשית על-פי שוויים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. כלומר, מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי. על-פי נוסחו כפשוטו אין בחוק עילה להקדמת הפעלת ההסדר. זהו עיקרו של ההסדר בחוק יחסי ממון. הסדר השיתוף המתואר, אשר אותו קובע החוק, יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. פרק א' לחוק מסדיר את צורתו ודרך יצירתו של האיזון. בהיעדר הסכם ממון – יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3). סעיפים 4 ו- 5קובעים את עיקרו של ההסדר על-פי החוק. סעיף 4 קובע את הסדרי הממון החלים בעת הנישואין:

"העדר   .4אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם

תוצאות  כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד במשך   מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות הנישואין לחובות השני".

סעיף 5(א) קובע את הסדרי הממון עם פקיעת הנישואין ואת מועד הפעלתו של ההסדר:

"הזכות  .5(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב לאיזון מותו של בן הזוג… זכאי כל אחד מבני הזוג בפקיעת  למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט…" הנישואין  (ההדגשות שלי – מ' ש').

כלומר, עיקרו של ההסדר הוא כי במשך הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג חיב אובליגטורי לאזן ביניהם את שוויים של נכסי בני הזוג. הוראות סעיפים 7 ו- 8מקנות לבית המשפט שיקול-דעת וסמכויות מיוחדות לשנות את בסיס האיזון או את יחס האיזון, לקבוע את שווי הנכסים שעומדים בפני האיזון או את המועד שעל פיו ייערך האיזון. אולם סמכות מרכזית אחת נשללה מבית המשפט, למרות שהופיעה בהצעת החוק – הסמכות לקבוע שהזכות לאיזון תקום לא עם פקיעת הנישואין אלא במועד אחר מוקדם יותר שייקבע, וזאת בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (סעיף 10(4) להצעת חוק יחסי ממו בין בני זוג). השמטת הוראה זו, שעל סיבותיה עוד נעמוד, היא המפתח לבעייתיות הטמונה בהסדר שנקבע בחוק. היא עוררה ביקורת רבה על טיבו של ההסדר שנקבע, והיא גם מחדדת את הבעייתיות הגלומה בערעורים מהסוג שנדון עתה לפנינו.

הבעייתיות הגלומה בהסדר איזון המשאבים

.9הסדרת יחסי ממון בין בני-זוג דורשת התייחסות לשלושה אלמנטים עיקריים ­אופי המשטר הרכושי החל על רכושם של בני הזוג בעת הנישואין, אופן חלוקת הרכוש כאשר בני הזוג מעוניינים לסיים את קשר הנישואין, והעילות לחלוקת הרכוש עקב רצונם של בני הזוג לסיים את קשר הנישואין ביניהם, על רקע פרידה או גירושין של בני הזוג. בל אחד מן האלמנטים ייתכן מיגוון של הסדרים שונים, שאותם ניתן למצוא בחוקיהן של מדינות שונות.

הסדר רכושי כולל צריך לתת דעתו לכל האלמנטים הללו. הסדר רכושי רצוי מביא לאיזון בין בני הזוג, אינו פוגע באף אחד מבני הזוג, אינו נותן יתרונות בלתי הוגנים לאף אחד מבני הזוג, ואינו נותן לאחד מבני הזוג הזדמנות לנצל את הסדרי הממון כדי לכפות רצונו על בן-זוגו ולהכפיפו לתנאיו. הסדר רכושי שתוצאותיו מקוממות ואבסורדיות ושהוראותיו מאפשרות לאחד הצדדים להיות "נבל ברשות המשפט", אינו עומד במבחן זה. האם הסדרו של חוק יחסי ממון הוא הסדר רצוי? נדמה, שהתשובה המוסכמת על כל העוסקים בתחום שלילית. יתרה מכן, ככל שהדבר נוגע לחלקים נכבדים מהוראותיו, החוק הוא בגדר "אות מתה" (ראה דברי ההסבר לתזכיר להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון – איזון משאבים ודירת מגורים), תשנ"ה-1995).

חוק יחסי ממון מתייחס לכל אחד מן האלמנטים המובאים לעיל, והוראותיו הרלוואנטיות הוזכרו. כשלעצמם, אף אחד מן ההסדרים שאומצו לגבי כל אחד מן האלמנטים אינו מעורר קושי מיוחד, וניתן, כאמור, למצוא לו מקבילות בהסדריהן של מדינות שונות. הקושי נעוץ בצירופם של כל האלמנטים לכדי הסד כולל, המשולב בשיטה שבה דיני הגירושין שולטים על חלק משמעותי של ההסדר. אחת מן המטרות בהסדרת יחסי ממון בין בני-זוג היא לאזן ולהשוות בין תנאיהם ומעמדם של בני הזוג. מטרה זו הנחתה בית-משפט זה כאשר החל בפיתוחה של תורת חזקת השיתוף, זמן רב בטרם נחקק החוק. מטרה חברתית חשובה זו הייתה אחת מן המטרות, ואולי החשובה מבין המטרות, שהניעו את המחוקק להסדיר בחוק את תחום המשפט האמור. אין ספק כי, כשלעצמה, הוראת סעיף  4פוגעת בשוויון בין בני הזוג, ולרוב תהא זו האישה שידה על התחתונה. סעיף 4 אינו קובע אילו נכסים שייכים לבני הזוג יחד, אלא אך קובע על דרך השלילה כי כריתת הנישואין או קיומם (קרי כל מהלכם ומשכם, ויהיה אפילו עשרות בשנים), משוללים השפעות קנייניות או אובליגטוריות. אולם הסעיף אינו מתווה מבחן לסיווג נכסים כנכסים של אחד מבני הזוג או כנכסים משותפים. כך ייתכן כי נכסים רבים הנצברים במהלך הנישואין יהיו שייכים אך לצד אחד בלבד. מאחר שבמצב החברתי השורר השתכרותו של הבעל עולה עדיין במקרים רבים באופן משמעותי על השתכרותה של האישה, ייתכן מצב שבו הבעל יצבור רכוש (לאחר שיעמוד כמובן בחיוביו כלפי אשתו וילדיו על-פי הדין האישי החל עלו), ולאישה לא יהיה כל חלק בו בעת הנישואין. זכותה תקום, כאמור, רק עם הגירושין. לכאורה, על-פי הסדר איזון המשאבים, חוסר השוויון יתוקן בשלב זה. כשלעצמו, יש בהסדר האיזון כדי לתקן את חוסר השוויון האמור, באשר הוא קובע כי יחס החלוקה של הנכסים הוא שוויוני. אולם מועד הפעלת האיזון – עם פקיעת הנישואין, כאשר הפקיעה היא רק בהתאם לדיני הגירושין – מכביד על הפעלת ההסדר, ולמעשה מעמיק את חוסר השוויון, והופך את הסדרו של סעיף 4 לקשה יותר משהוא נחזה להיות מלכתחילה – וזאת בשל היתרונות "הטאקטיים" הגלומים לצד שאינו מעוניין לאפשר לבן-זוגו ליהנות מהסדר איזון המשאבים. כל שעליו לעשות הוא למתוח ולהשהות את פקיעת הנישואין. במילים פשוטות, וכפי שקורה במקרים אין ספור, די בכך שהבעל יעשה ככל יכולתו (והיא אינה מועטה) כדי לדחות את מתן הגט, ולאישה אין כל אותה עת, עד למתן הגט, כל חלק ברכוש שנצבר בזמן שניהלה את משק הבית וגידלה את ילדיה. בנסיבות אלה היא נאלצת לעתים לא מעטות להתפשר ולוותר על חלק מן הרכוש המגיע לה כדין, כדי לקבל את הגט. לשון אחר, הסדר האיזון המותנה בבחינת מועדו במועד הגירושין הפך לכלי של לחץ וכפייה על האישה.

מסקנה זו מחיבת בחינת פירושו של סעיף 4, ואת ההסדר בכללותו.

סיכומם של דברים, הקושי אינו טמון באף אחת מן ההוראות הספציפיות כשלעצמן, אלא בצירופם של שלושת הנדבכים, תוך שלילה מוחלטת של סמכות בית המשפט להקדים את מועד האיזון. מיטיב לבטא את הקשיים שמעורר החוק פרופ' רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 346-347, ונביא להלן את דבריו:

"דווקא במסגרת דיני הגירושין של הדין העברי… נוצר הכרח לקבוע מועד איזון מוקדם יותר, אשר יאפשר את מימוש הסדר האיזון בנסיבות בהן אחד מבני-הזוג מסרב להתיר את הקשר על אפו של פסק גירושין או גם בנסיבות אחרות. למרות זאת לא הניע המצב המשפטי בישראל את המחוקק לקבוע, על בסיס עילות מוגדרות, מועד איזון מוקדם יותר מאשר עת פקיעת הנישואין. התוצאה היא כי בן-הזוג הדחוק יותר והתובע את הגירושין ייאלץ לקנות את הגט במחיר פשרה נוחה עם בן-הזוג האחר בשאלת יחסי הרכוש שביניהם. שיטה רכושית המשולבת בשיטת גירושין נוקשה פותחת פתח לסחטנות מצד בן-הזוג הלהוט פחות להתרת הקשר. כתוצאה מכך נשמטו מן החוק רוב היתרונות שהוא מבקש להעניק. חסרונה של הוראה מתאימה בחוק בולט שבעתיים לאור השמטת סעיף 10(4) להצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשכ"ט -…1969

תוצאותיו של המצב המשפטי שנוצר עקב הפגם שבחוק הן בלתי רצויות לא רק בעודדן לחץ וסחיטות, אלא גם בהשפעתן השלילית על המשפחה ועל אפשרויות השיקום החברתי, הכלכלי והפסיכולוגי של בני זוג שנישואיהם לא עלו יפה… חוסר כל אפשרות להקדים את מועד האיזון קושר חיי נישואין חסרי משמעות רגשית, חברתית וכלכלית בקשר חסר תוכן אמיתי, על-פיו ממשיך הסדר איזון משאבים בלתי ניתן למימוש להיות כפוי על בני-זוג… זאת ועוד, דחיית הסדר האיזון למועד בלתי ידוע, התלוי ברצונו של אחד מבני- הזוג, עלולה לגרום עוול לבן-הזוג האחר ולאפשר לראשון לתמרן, כך שהוא ייהנה מפרי הבאושים של מעשיו.

שיקול הדעת של בית המשפט מכוח סעיף 8(4)… הוא תשובה חלקית ביותר. אין הוא קובע את מועד האיזון, אלא את האפשרות להמתיק את התוצאה כאשר הגיע כבר מועד פקיעת הנישואין. המתקה זו עלולה להתגלות, לעתים קרובות, כמאוחרת מדי או כריקה מכל תוכן" (ההדגשות שלי – מ' ש').

כלומר, נוסף על השפעותיו השליליות על התנהגות הצדדים, ההסדר הוא למעשה בבחינת הגבלה מהותית. אגב, בין נוצרים חברי העדה הקתולית כלל לא ניתן להפעיל את ההסדר אלא בזמן הפטירה. כמוזכר כבר, אף הפעלתה המעשית שלזכות איזון המשאבים בין בני-זוג יהודים כרוכה לא אחת בקושי. הסחטנות שעמה ייאלץ להתמודד בן הזוג "הלהוט יותר להתיר את קשר הנישואין", עלולה להביא לכך שחלוקת הרכוש בפועל תיעשה בטרם הגירושין על בסיס הסכם ממון, ויחס החלוקה יהיה שונה מאותו איזון שביקש המחוקק ליצור. כך, למעשה, אין כל דרך להבטיח את זכותו של בן הזוג המעוניין בגירושין לאיזון משאבים, כאשר בן-זוגו מסרב להסכים לגט, וזה ייאלץ לקנות את ההסכמה על-ידי ויתור על חלק מזכויותיו ברכוש המשותף.

.10אם כן, התשובה על השאלה שהצבתי בראשית פיסקה זו – האם הסדרו של חוק יחסי ממון הוא הסדר רצוי – היא שלילית. לדעתו של פרופ' רוזן-צבי, לאור הקשיים הטמונים בחוק, על הפרשן לעשות מאמץ –

(א) לפרש בהרחבה את הוראות החוק, על-מנת לצמצם את מידת החומרה שבו; (ב) להרכיב, באמצעות פרשנות, הוראות חוק שונות על החוק, במטרה להגביל את התוצאות הקשות ולהמתיקן (שם, בעמ' 348).

זו אכן הדרך שנפסע בה, אם כי המסקנות והפתרונות שנציע שונים מאלו שמציע פרופ' רוזן-צבי.

.11המטרה הניצבת מול עיניו של הפרשן של הוראות חוק יחסי ממון היא מימוש מטרתו של המחוקק ליצור איזון בין בני הזוג מתגרשים ולצמצם את וסר השוויון הגלום ביחסי ממון בין בני-זוג מסיבות שהן ברובן חיצוניות ליחסים בין בני הזוג הספציפיים. מטרה זו, שמצאה לה ביטוי מפורש בחוק יחסי ממון, קיבלה ביטוי בפסיקה שדנה בחזקת השיתוף. היא מתבקשת מעקרונות היסוד של שיטתנו ומתפיסתנו את דיני המשפחה ואת מוסד הנישואין. אם נתרגם מטרה זו לשפת המעשה, הרי שנאמר כי ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן-זוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על-מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל-מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין – להשיג את מבוקשו. דרוש הסדר הלוקח בחשבון את הבעייתיות וחוסר השוויון הטמונים בתחום זה. מאחר שאין אנו יוצרים יש מאין, ועומד לפנינו הסדר יציר המחוקק, עלינו לבדוק אם ניתן לפרש את הסדרו של חוק יחסי ממון כך שיעלה בקנה אחד עם העקרונות שהותוו. באי-כוחן המלומדים של הנשים בשני ההליכים מציעים לנו שתי דרכים לעשות כן: האחת – פירוש סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כך שניתן יהיה להקדים את "מועד פקיעת הנישואין" למועד פסק הגירושין בפועל; השנייה – פירוש סעיף 4 לחוק יחסי ממון, כך שאינו מוציא תחולתה שלחזקת השיתוף. כל אחת מן הדרכים נוגעת לאחד מן הנדבכים שעליהם בנוי החוק, והבעיה העומדת לפנינו היא פרשנותן של הוראות חוק יחסי ממון וההסדר הקבוע במסגרתן.

סעיף 5 לחוק יחסי ממון – הקדמת הפעלת הסדר איזון המשאבים למועד פקיעת הנישואין .12מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים קבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון:

"הזכות  5(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב לאיזון  מותו של בן הזוג… זכאי כל אחד מבני הזוג בפקיעת  למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט…" הנישואין  (ההדגשה שלי – מ' ש').

באי-כוחן של הנשים בערעורינו מבקשים לפרש את הסעיף, כך שניתן יהיה להפעיל את הסדר איזון המשאבים עוד בטרם מתן הגט. לצורך כך, מבקשים להראות כי את התיבה "פקיעת הנישואין עקב גירושין" אין הכרח לפרש כמתן גט.

פירוש זה אינו מקובל עליי. אין מחלוקת כי התיבה "פקיעת הנישואין עקב גירושין" משמעה מתן גט ולא כל מועד מוקדם יותר. לכן, על-פי לשון החוק, יכול בית המשפט להפעיל את הסדר איזון המשאבים רק לאחר מתן הגט, ולא עם פרידת בני הזוג, אפילו הפרידה היא על-פי צו הפרדה. לו רצה המחוקק, יכול היה לבחור בביטויים אחרים שיש בהם כדי לבסס את סמכותו של בית המשפט להקדים את הפעלת האיזון. המחוקק בחר שלא לעשות כן, ועל הסיבות לכך ניתן ללמוד מן ההיסטוריה החקיקתית. כפי שהוזכר כבר, הצעת החוק המקורית מתשכ"ט כללה הוראה שאיפשרה לבית המשפט להקדים את מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים למועד פקיעת הנישואין בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". במהלך הדיונים בוועדה, בין מועד הקריאה הראשונה לבין מועד הקריאה השנייה והשלישית, נעלמה אותה הוראה, ובעת הדיון בקריאה השנייה והשלישית לא דובר כלל בהיעדרה, אם כי חברי-כנסת רבים הצביעו על נקודות תורפה אחרות של החוק. הסיבות להיעלמותה של אותה הוראה היו החשש מיצירת "גירושין דה פקטו" והחשש מכרסום בסמכויותיו של בית הדין הרבני. על כך ניתן ללמוד מן הדיונים שהתנהלו בכנסת בעת הדיון בהצעה לתיקון חוק יחסי ממון. המחוקק היה ער לבעייתיות שבחוק, ובשנת 1987הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק בעניין זה (הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשמ"ז-1987), הזהה בתוכנה להצעת החוק המקורית מתשכ"ט. ההצעה גררה דיון סוער בכנסת ועוררה התנגדות מצד אחדים מחברי הכנסת, שראו בתיקון המוצע סכנה למוסד הנישואין ולמעמדו של בית הדין הרבני. התנגדות זו הכריעה את הכף בסופו של דבר.

נביא את הדברים מפי אומרם:

"… לכאורה לפנינו הצעת חוק תמימה, שבאה לסייע לבני זוג להשיג גירושין על-ידי מתן האפשרות לבית-המשפט להחליט על חלוקת הרכוש גם לפני הגירושין. אולם, למעשה מדובר כאן על כרסום נוסף במעמדם ובסמכותם של בתי-הדין הרבניים, וכן על עידוד לבני זוג שלא להגיע להסכם גירושין אלא להמשיך בחיי פירוד, בלי המפריד, דהיינו – גט; …

כשדנה הכנסת בחוק יחסי ממון, הועלתה בפניה הבעיה, שהדבר פוגע בבתי­הדין הדתיים של העדות השונות ובנציגי עדות דתיות אחרות, הועלו שתי בעיות: בעיית הפגיעה בסמכות בתי-הדין הדתיים ובעיית השינוי בדין האישי גם בבתי-המשפט … תוך שיקול דעת ובדיקת כל הצדדים של הבעיה

וכדי למנוע 'גט מעושה', שנעשה על כורחם של בני הזוג בגלל חלוקת הרכוש, ו'גט מעושה' הוא פסול על-פי ההלכה, וכן כדי למנוע מצב של פירוד ממושך ללא רצון להסכם גירושין, החליטה הכנסת, שחלוקת הרכוש לפי 'הסדר איזון המשאבים' שההסדר שבחוק לא ייכנס לתוקף אלא לאחר פקיעת הנישואין …" (דבריו של ח"כ ש' בן שלמה, ד"כ 107(תשמ"ז) .2121להתבטאויות דומות ראה דבריו של ח"כ א' שאקי, שם, בעמ' 2124-2125).

הצעת החוק הועברה לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, על-מנת להכינה לקריאה שנייה ושלישית, ומאז, למעשה, לא נעשה דבר, וההצעה שבקה חיים בוועדה.

.13על-כן, המסקנה היא שלשונו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון אינה מאפשרת הפעלת הסדר איזון המשאבי בטרם ניתן גט. למסקנה זו הגיע גם בית המשפט קמא בעניינם של בני הזוג יעקובי (ע"א 1915/91).

באי-כוחן של הנשים בשני העניינים שלפנינו מבקשים שלא נראה בנוסח המילולי של החוק את חזות הכול. לשון החוק היא נקודת מוצא פרשנית בלבד. הם מבקשים לבדוק היטב את "מטרות החוק ותכליותיו, ולמעשה את מטרת שיטת המשפט הישראלי בבואה להסדיר את היחסים הרכושיים בין בני הזוג", וכך לפרש הוראה זו באופן שיאפשר הקדמת מועד הפעלת ההסדר. בטיעוניהם הם מתמודדים עם פסקי-דין ועם דברי מלומדים שדנו בשאלה.

אכן, צודקים הפרקליטים המלומדים באומרם שאין לייחס משקל מכריע ובלעדי להיסטוריה החקיקתית ולרקע החקיקתי. כך לעניין החוק כולו, וכך לעניין השמטת סעיף 10(4) להצעת החוק מתשכ"ט ולאי-קבלת התיקון שהוצע בתשמ"ז. הם אף צודקים בביקורת הנוקבת שהם מטיחים בהסדרו של החוק כפי שהוא, הן לעניין הקושי שהוא יוצר לבני-זוג המעוניינים בגירושין, והן לעניין הפיכתו של ההסדר, למעשה, לאות מתה. על קושי זה עמדתי לעיל וצירפתי לכך את ביקורתי. אכן, על הפרשן לעשות כל מאמץ לפרש את החוק כך שלא ירוקן מתוכן. עליו לעשות מאמץ להביא לפירוש שמידת פגיעתו בפרטים הכפופים להסדר תהיה קטנה כל האפשר. עליו להימנע מפירוש שהוא אבסורדי. מבחינה זו מקובלות עליי הטענות נגד ההסדר הנוכחי. אכן, כל הטענות הללו מבוססות על מושכלות יסוד של שיטתנו הפרשנית. אולם במה דברים אמורים? מילות החוק אכן אינן חזות הכול, והן משמשות אך נקודת מוצא לפירוש החוק. אולם מלאכת הפרשנות, המבקשת לברור בין פירושים שונים את הפירוש המתיישב בצורה הטובה ביותר לא רק עם לשון החוק, אלא גם עם הרקע החקיקתי, התכלית החקיקתית ועקרונות היסוד של השיטה, נסמכת כולה על הנחת מוצא בסיסית: שהביטוי המועמד לפרשנות אכן נתון למספר פרשנויות מן הבחינה הלשונית. אולם

כאשר הלשון חד-משמעית, אין להתעלם ממנה. לא מצאתי דרך לומר שהתיבה "פקיעת הנישואין עקב גירושין" (ההדגשות שלי – מ' ש') סובלת פירוש אחר לעניין מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים. גירושין משמע פסק גירושין בהתאם לדין האישי שחל על בני הזוג המתדיינים, והנישואין אצל יהודים אינם פוקעים אלא עם מתן הגט, והם אינם פוקעים גם אם ציווה בית הדין על מתן גט אך הבעל סירב ועקב אי הציות ננקטו צעדים לכפיית הציות; ולו היה רכוש לאותו אדם שהתעקש עשרות שנים וישב בכלא אך עמד בסירובו לתת גט, הרי לאישה לא היה חלק ברכוש. מי שסבור שמציאות כזו מחזקת את מוסד הנישואין מגלה, עם כל הכבוד, תמימות רבה, או אף גרוע מזה, מוכן להוסיף ולקיים הסדר הפוגע למעשה בעיקר בזכות האישה, ומקרה קנובלר שלפנינו יוכיח.

הרקע החקיקתי, המבהיר כי כוונתו של המחוקק הייתה לשלול מבית המשפט סמכות להקדים את מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים, אך מחזק מסקנתנו זו. אכן, נראה כי פירוש זה אינו תואם את המטרה החקיקתית שעמדה מעיקרה בבסיס החוק. ניתן לסבור גם כי אין המסקנה מתיישבת עם ערכי היסוד של שיטתנו ועם כבוד האדם. אולם מה שמבקש מאתנו הפרקליט המלומד, למעשה, אינו פירוש החוק, אלא קריאת הוראות נוספות לתוכו ושינויו. שיטתנו המשפטית מקצה סמכויות לכל אחת מן הרשויות, וסמכותו של בית המשפט היא לפרש את החוק. מפיו הוא חי. בכך אין משום הבעת עמדה לעניין סמכותו ותפקידו של בית המשפט לבחון את תוקפם של ההסדרים לאור ערכי היסוד של השיטה, המעוגנים בחוקי היסוד, אולם הצדדים כלל לא טענו לפנינו בנושא זה, וסיבת הדבר – ככל הנראה – בסעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, או בכך שחוק היסוד הוחק אחרי שניתן כבר צו הסיכומים בתיקים אלה. מכל מקום, קיימת דרך אחרת להתגבר על המכשול שמציב ההסדר לפינו, ואין צורך להיכנס לשאלה סבוכה זו.

המסקנה היא כי מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים על-פי סעיף 5 הוא קבוע, וכל עוד לא יתוקן החוק ותיתוסף הוראה המתירה לסטות ממועד זה, לא ניתן יהיה להגיע לתוצאה שונה. בדברים אלה אין כמובן כדי לגרוע מיכולתם של הצדדים לסטות בהסכם ממון, בהתאם לפרק א' לחוק יחסי ממון, מן ההסדר החקוק.

.14המסקנה הנ"ל אין בה כדי לסתום את הגולל על ניסיוננו לפתור את הבעייתיות העולה מן ההסדר שבחוק יחסי ממון. כל שנאמר הוא שבנסיבות שבהן חל הסדר איזון המשאבים כפשוטו, לא ניתן יהיה להקדים את הפעלתו של ההסדר האמור למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין (ודוק: כל האמור עד כה מתייחס לפירוק השיתוף בנכסים על דרך הפעלת הסדר איזון המשאבים. אין באמור כדי להשפיע על פירוק שיתוף בנכסים הרשומים על שם שני בני הזוג בדרכים הרגילות). עתה יש לבחון אם יש מצבים שבהם הסדר איזון המשאבים כפשוטו אינו חל מסיבות כלשהן, ואם קיימות הוראות המסייגות תחולתו בנסיבות נתונות. שאלה זו עניינה, למעשה, טיבו של הסדר

איזון המשאבים שבחוק – האם מדובר בחוזה ככל החוזים, שחלים עליו הוראותיו שלחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שעשויים לסייג הוראת מסוימות בו, או האם מדובר בהסדר מסוג אחר, חוזה סטטוטורי שהוא בבחינת .sui generisשאלה אחרת היא אם יש מצבים שבהם חלים על יחסי ממון של בני הזוג המתדיינים הסדרים נוספים, בצד ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון, שבעטיים ניתן יהיה להעניק את הסעדים המבוקשים. ובמילים אחרות: האם הסדר איזון משאבים הוא הסדר התובע בלעדיות בתחום יחסי הממון בין בני-זוג, ובאופן ספציפי – האם חזקת השיתוף מוסיפה לחול על בני-זוג שנישאו לאחר .1.1.74

טיבו של הסדר איזון המשאבים

.15סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון עוסק במעמדו של הסדר איזון המשאבים:

"לא עשו בני הזוג הסכם-ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם-ממון בעל-תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2" (ההדגשה שלי – מ' ש').

הסכם ממון הנערך על-פי פרק א' הוא חוזה ככל החוזים, וחלות עליו הוראותיהם של חוקי החוזים. עמדתי על כך בפרשה אחרת:

"… אינני סבור, כי דיני החוזים הכלליים אינם חלים על הסכם בדבר יחסי ממון. סעיף 61(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי הוראותיו של החוק האמור יחולו, כאשר אין בחוק אחר הוראות לעניין הנדון. בחוק יחי ממון בין בני זוג אין הוראה כלשהי, הבאה לבטל תחולתם של דיני החוזים הכלליים. יש בה כדי להוסיף תנאי נוסף, או, אם תרצה, רובד נוסף, וביטויו בסעיף 2הנ"ל" (ע"א 4/80 ח' מונק נ' א' מונק וערעור שכנגד [3], בעמ' 429).

נשאלת השאלה מהו אופיו של הסדר איזון המשאבים הנתפס כ"הסכם ממון בעל תוקף". האם מדובר בחוזה רגיל, שעליו חלים כל כללי דיני החוזים, כגון מניעות ותום-לב, או האם מדובר בחוזה מסוג אחר, שבשל אופיו שולל תחולתן של הוראות חוזיות מסוימות? גדר הספקות הוא זה: אם ניתן לסווג את הסדר איזון המשאבים כעניין של חוזים, ייתכן כי ניתן לפתור את הבעייתיות שהצבענו עליה באמצעות כלים חוזיים. פרופ' רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 348-350, בוחן שתי אפשרויות כאלה. האפשרות הראשונה היא לתפוס את הסדר איזון המשאבים כחוזה התלוי בתנאי מתלה, הוא פקיעת הנישואין עקב גירושין. בן-זוג המונע את קיום התנאי (דהיינו ­את פקיעת הנישואין) אינו יכול להסתמך על אי-קיומו. האפשרות השנייה היא לסמוך על סעיף 39לחוק החוזים  (חלק כללי). על-פי אפשרות זו, תיתפס התנגדותו של בן הזוג לגירושין כפעולה

שאינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב. שני מנגנונים חוזיים אלה עשויים להתגבר על הקושי הטמון בחוק יחסי ממון ולאפשר, הלכה למעשה, להקדים את מועד הפעלת הסדר איזון המשאבים.

פרופ' רוזן-צבי עומד על הבעייתיות הטמונה בכל אחת משתי האפשרויות מבחינתדיני החוזים. אולם גם אם ניתן להתגבר על קשיים אלה, הרי, לגבי דידי, עצם תפיסתו של הסדר איזון המשאבים – להבדיל מחוזה ממון – כחוזה לכל דבר, הכפוף כפשוטו לכל הוראותיו של חוק החוזים  (חלק כללי), אינו נקי מספקות. המחוקק אמנם מייחס לצדדים – ex lege- הסכמה להסדר איזון המשאבים כאשר לא ערכו הסדר, אולם קשה לקבל כי בנסיבות כאלה של הישענות אוטומטית על הוראות חוק, להבדיל מעריכת הסכם כפשוטו, המדובר בהסכמה מלאה ואמיתית במובן החוזי. אין להשוות את גמירות הדעת ואת ההבנה של מהות הדברים, שיש לצדדים אשר סעיף 3(א) רישה הנ"ל חל עליהם, לאלו של צדדים רגילים לחוזה ממש, וודאי שאין להשוותם לאלו של בני-זוג הבוחרים לסטות מהסדר איזון המשאבים ולערוך חוזה מסוג "הסכם ממון", הדורש ­בנוסף לדרישות החוזיות הרגילות – אף דרישת כתב מהותית. אמנם, סעיף 3(ב) קובע כי על רושם הנישואין להסביר לבני-זוג שלא ערכו הסכם ממון את משמעותו של הסכם הממון עוד בטרם הנישואין, ועל כן ניתן להניח, לכאורה, כי ניתן לייחס לבני הזוג הבנה של עיקרי הסדר הממון הקבוע בחוק, על משמעויותיו. אולם, לטעמי, אין לייחס משמעות יתרה להוראה זו, שכן גם אם נניח כי ההסבר האמור ניתן בצורה המלאה והמפורטת ביותר (ואני מטיל ספק בכך אם הדבר בר-ביצוע), אין הבנתם של בני-זוג המבכרים שלא לערוך הסכם, עם כל המשמעות הכרוכה בדבר, מגיעה כדי הבנת הנושא אצל בני-זוג העורכים הסכם ממון. אין ספק כי אין הם נותנים דעתם למשמעות האמיתית של הדרך או של העשייה שנקטו, ושאין ההסבר האמור מביא לדרגת גמירות הדעת הנדרשת על-ידי דיני החוזים. חלקו של הקושי בתפיסת ההסדר המיוחס כהסדר חוזי במשמעותו האמיתית, נעוץ בנטייתם המוכחת של בני-זוג שלא לערוך הסכם ממון, עובדה המוציאה את עוקצה של המסקנה כי בני-זוג שלא בחרו לסטות מן ההסדר שבחוק אכן חפצים לאמצו ומבינים את משמעותו. הבעייתיות הגלומה בחוק מחזקת מסקנה זו, שהרי קשה להאמין כי אישה, שהייתה יודעת בעת נישואיה כי תעמוד בעת גירושין במצבה של המערערת בע"א 1915/91, הייתה מסכימה להסדר מעין זה.

מכל מקום, הצדדים לא טענו בהקשר זה, ועל-כן מן הראוי להשאיר בצריך עיון את שאלת כפיפותו של הסדר איזון המשאבי האוטומטי – ללא הסכם ממון – לדיני החוזים. נראה כי ניתן למצוא מוצא אחר מן הסבך החקיקתי, באמצעות פירושו של סעיף 4 באופן שאינו מוציא תחולתה של חזקת השיתוף.

סעיף 4 לחוק יחסי ממון – משטר של הפרדה רכושית

.16סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע לאמור:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

ראינו כי את אי השוויון שיוצר סעיף 4, הקובע משטר של הפרדה רכושית במשך חיי הנישואין, לא ניתן לאזן או אף למתן באמצעות הרחבת המושג "פקיעת הנישואין" שבסעיף .5 אף הניסיון לקרוא לתוכו של הסדר איזון המשאבים הוראות חוזיות מן השורה, אינו נקי מספקות. את הפתרון ניתן למצוא בתוך סעיף 4 עצמו.

סעיף 4 בא להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג במשך הנישואין. בתקופה זו, כאמור, קובע ההסדר הפרדה מלאה.

נשאלת השאלה, אם סעיף 4 לחחוק יחסי ממון, כפי שהוא נשמע לכאורה כאשר קוראים את נוסחו, ממצה את יחסי הממון שבין בני-זוג במשך הנישואין. אם התשובה על שאלה זו שלילית, מתעוררת שאלה נוספת, והיא: אילו הסדרים חלים על יחסי ממון של בני-זוג במקביל לחוק, ובפרט – האם חזק השיתוף מוסיפה לחול גם על זוגות שנישאו לאחר 1.1.74והכפופים לחוק יחסי ממון? תשובה חיובית לשאלה האחרונה תפתח פתח לקבלת ערעורה של האישה בע"א 1915/91 ולדחיית ערעורו של הבעל בע"א 3208/91, אם הצליחו הנשים בשני המקרים להראות בתביעתן, לפי הכללים שפותחו בפסיקתנו, כי הן אכן זכאיות למחצית מן הרכוש שהן טוענות לזכאותן בו, מכוח חזקת השיתוף.

.17המחוקק הישראלי, שבחר בשיטת השיתוף הדחוי אשר משמעותה הלכאורית הפרדה מוחלטת, כפשוטה, של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, לא הסתפק בהוראה משתמעת לעניין זה, אלא קבע, כאמור, הוראה מפורשת בעניין זה בסעיף 4 הנ"ל. פרופ' רוזן-צבי עומד על משמעותו של הסדר זה:

"מהוראות אלה נובע כי הנישואין בין בני-הזוג וקיומם הנמשך אין בהם כדי לשנות את דיני החוזים והקנין החלים עליהם במהלך הנישואין. כמו כן אין בנישואין כדי להקנות לבני-זוג זכויות או לחייבם בחובות מעבר למה שהדין הכללי מקנה להם או מחייב אותם. הצד השני של מטבע ההפרדה הוא תחולת כל דיני החוזים והקנין על בני-זוג כאילו היו זרים… מערכת הדינים להם כפופים בני-הזוג במהלך הנישואין היא זו שהיתה חלה עליהם גם אילו היו זרים זה לזו ופנויים זה מזו. אין בהיותם בני זוג כדי להחיל עליהם במהלך הנישואין מערכת דינים מיוחדת ונפרדת …" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 307).

למען שלמות התמונה נעיר כי פרופ' רוזן-צבי מסיק מכאן כי אין חזקת השיתוף חלה לצדו של סעיף 4 על בני-זוג שנישאו לאחר 1.1.74, שכן לגישתו אין עקרון ההפרדה מתיישב עם הילכת השיתוף המבוססת על ייחוס כוונות לבני הזוג או על פנייה לכוונתם המשוערת. למסקנה זו אינני שותף, אולם על כך בהמשך.

מקובלת עליי גישתו של פרופ' רוזן-צבי כי משמעות משטרו של סעיף 4 הוא כי במהלך הנישואין, הדין החל והמסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג הוא דיני החוזים והקניין הרגילים. הנחה זו יש להשלים על-ידי התשובה לשתי השאלות הבאות: ראשית, מה משמעות הקביעה כי דיני הקניין והחוזים הרגילים הם המסדירים את יחסי הממון בין בני-זוג? שנית, האם דינים אלו יכולים להראותנו כי ההסדר לפי סעיף 4, הקובע הפרדה רכושית, תובע "בלעדיות" על יחסי הממון בין בני-זוג. כלומר, יש לברר מה היקף תחולתה של שיטת השיתוף הדחוי. אסביר את דבריי: סעיף 4 קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג או להקנות לאחד זכויות בנכסי האחר. מכאן נגזרת ההפרדה הרכושית. לכאורה, חולש סעיף 4 על כלל נכסי בני הזוג במשך כל תקופת הנישואין. אולם במה דברים אמורים? בנכסים השייכים לאחד מבני הזוג. אולם סעיף 4 קובע רק מהו המשטר החל על קניינו של כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין; הוא אינו קובע אילו נכסים שייכים לכל אחד מבני הזוג ומה דרכי זיהוים של אלה. כך, בטרם ייכנס סעיף 4 לפעולה והנכסים ייכנסו תחת משטרו, יש להגדיר מהם אותם קניינים ונכסים השייכים אך לאחד מבני הזוג. הגדרה זו תימצא במסגרת "דיני החוזים והקניין הרגילים", שאת פועלם אין סעיף  4מבקש למנוע. וכך מגיעים להערה הראשונה. כאשר אנו אומרים "דיני החוזים והקניין הרגילים", הכוונה היא לדיני החוזים והקניין, כפי שהם מותאמים לחול בדיני משפחה. אף פרופ' רוזן-צבי עומד על כך:

"הקביעה כי דיני החוזים והקנין יחולו על בני-זוג במהלך הנישואין כאילו היו זרים טעונה הבהרה. מערכת היחסים בין שני אנשים החיים יחד במסגרת אינטימית ומסדירים את עניניהם באופן בלתי פורמלי יוצרת קשיים לא מבוטלים ביישום דיני החוזים והקנין הרגילים… דברים אלה אמורים הן בהקשר הסטטי, בשאלת עצם קביעת הזכויות בנכסים, והן באשר לסוגיה הדינמית, בנוגע לזכויות בנכסים ולהערתן…

עובדת הנישואין מביאה עמה דפוסי התנהגות מסויימים בעלי משמעות משפטית. במסגרת החיים המשותפים עוברים נכסים וכספים, שמקורם

בצדדים שלישיים, תחת ידי בני-הזוג וכן מיד בן-זוג אחד למשנהו. השאלה היא מיהו הבעלים של נכס מסויים: מיהו בעליו של נכס שניתן במתנה לבני-הזוג והאם נכס אשר הועבר מידי בן-זוג אחד למשנהו הוענק לו במתנה או שמא רק הועבר לשימוש בלי להקנות זכויות קנין אחרות כלשהן? בכל הסוגיות הללו עומדת במרכז הבמה כוונת הצדדים, כפי שניתן לדלותה מהתנהגותם ומן הנסיבות הסובבות" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 309-310).

אכן, דיני הקניין והחוזים הרגילים הם הקובעים את מצב הזכויות הראשוניות בנכסים ומסדירים את הדינמיקה של העברת זכויות ונכסים בין בני הזוג. רק לאחר שנקבע שנכס מסוים שייך לאחד מבני הזוג, הוא חוסה תחת כנפיו של סעיף .4 כך, ייתכן כי דיני הקניין והחוזים יראו כי נכסים מסוימים שייכים לשני בני הזוג, או כי נעשו עיסקה או העברה של נכסים בין בני הזוג. בין השאר, ניתן יהיה ללמוד על כך מהתנהגותם של הצדדים. סעיף 4 אינו מונע כמובן עיסקאות והעברות מסוג כלשהו. גישה זו משתמעת גם מע"א 169/83י' (שרעבי) שי נ' ש' (שרעבי) ש' [4]. גישה זו שימשה בסיס לפסק-דינו של בית המשפט קמא בעניינם של בני-הזוג קנובלר, שקבע כי נערכה בין בני הזוג עיסקת מתנה. אכן, מסכימים אנו עם קביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה כי בין בני-זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, וכי חוק יחסי ממון אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח. יודגש כי אילולא גישה זו היה ההסדר שבחוק חסר, שכן היו מצבים ונכסים שמצב הבעלות בהם לא היה מוסדר. למשל, כיצד הייתה נקבעת הבעלות בנכסים הנרכשים במהלך חיי הנישואין על-ידי אחד מבני הזוג לשימוש שוטף של המשפחה? לגבי רוב הנכסים הללו לא מתקיים מרשם. ברי כי בהיעדר ראיות לסתור, שייכים כל אותם נכסים לשני בני הזוג בחלקים שווים במהלך הנישואין, ועל-כן אין צורך לעבור דרך שעריו של בית המשפט כדי לזכות בהכרה בזכויות בנכסים אלו וכדי לחלקם. בעיה אחרת עשויה להתעורר לגבי נכסים שהביא עמו אחד מבני הזוג למסגרת הנישואין או לגבי נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין. על-פי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, אין נכסים אלה כפופים להסדר האיזון. אולם במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין. הילכת השיתוף נתנה דעתה לעניין זה, ויש להניח שפרשנותן של ההוראות הרלוואנטיות בחוק יחסי ממון תושפע מההלכות שהתגבשו בשאלות אלה בבית המשפט העליון. האם ניתן לסבור כי משמעות סעיף 4היא, כי אין החלטתו או אף התנהגותו של בן-זוג עשויות ללמד על כוונתו להעביר נכס מסוים מבעלותו הבלעדית לבעלותם המשותפת של בני הזוג? .18סיכומם של דברים: סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע משטר הפרדה בין נכסיהם של בני-זוג, ואף יתרה מזו, נובע ממנו כי אין הנישואין פוגעים בכושרו ובזכותו של בן-זוג לרכוש קניין, בין מאדם שלישי ובין מבן הזוג השני, ואין בנישואין כדי למנוע היווצרות רכוש משותף בין בני הזוג. משמע, סיווגם של נכסים לצורכי סעיף 4 ייעשה

על-פי דיני החוזים והקניין הרגילים. כאמור, משטר ההפרדה אינו מונע עיסקאות והעברות נכסים בין בני-זוג. אם כן, המסקנה היא כי סעיף 4 אינו יוצר התעלמות מהתגבשותן של זכויות קנייניות בזמן הנישואין, ומוסיפים לחול הסדרים נוספים הנובעים מדיני הקניין והחוזים הרגילים. עתה מתעוררת השאלה שבה ביקש בית המשפט קמא שלא להכריע בעניינם של בני הזוג קנובלר – והיא, אילו הסדרים מוסיפים לחול בצד סעיף 4, ופרט, האם חזקת השיתוף מוסיפה לחול על בני-זוג הכפופים למשטרו של חוק יחסי ממון. האפשרות האחרת היא שסעיף 4 הכניס שינוי משתמע לדין שהיה קיים טרם החוק, וכך, גם אם אין הוא שולל את תחולתם העקרונית של הסדרים אחרים במהלך הנישואין, הוא שולל, ספציפית, את תחולתה של חזקת השיתוף. לשאלה זו חשיבות רבה, שכן חזקת השיתוף חלה על מצבור של נכסים, וכך אין צורך להוכיח קיומה של עיסקה או כוונה מסוימת לגבי כל אחד ואחד מן הנכסים, כפי שנעשה בעניין קנובלר. אף הוכחתה של חזקת השיתוף קלה מהוכחתם של עסקות או של הסכמי שיתוף מסוג אחר.

חזקת השיתוף

.19חזקת השיתוף בדיני הקניין של בני-זוג היא יציר המשפט המקובל הישראלי. ראשיתה בשנות החמישים המאוחרות, ופיתוחה נמשך במשך השנים לכלל הסדר רכושי שיטתי, המסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג מעת נישואיהם. עיקרה – חזקה החלה לגבי בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מצוי בבעלותם המשותפת. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות (ראה, למשל; ע"א 300/64 ברגר ואח' נ' מנהל מס עזבון (להלן – עניין ברגר [5]) – כבוד השופטים ויתקון, ברנזון ו-ח' כהן; ע"א 253/65 ז' בריקר נ' י' בריקר וערעור שכנגד (להלן – עניין בריקר [6]) – כבוד הנשיא אגרנט, כבוד השופטים ברנזון וקיסטר; עניין בראלי [1] – כבוד הנשיא אגרנט, כבוד השופטים ברנזון וויתקון; עניין אפטה [2] – כבוד השופטים לנדוי, ברנזון, ויתקון, עציוני, י' כהן).

במקום אחר אמרתי:

"הדין החל בישראל כפי שנתפרש בבית-משפט זה הוא, כי בני-זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא – כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. זוהי חזקת השיתוף" (בג"צ 1000/92 ח' בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (להלן – עניין בבלי [7]), בעמ' 252; ההדגשה שלי – מ' ש').

ובהמשך:

"חזקת השיתוף בין בני-זוג היא עיקרון בדיני הקניין שנתגבש, כאמור, על יסוד פסיקתו של בית-משפט זה. חזקה זו, אשר הבסיס העיוני להיווצרותה ותחומיה גובשו עוד לפני כארבעים שנה, הפכה יסוד מוסד בדיני הקניין ושימשה אמת מידה מקובלת ומושרת בקביעת יחסי הממון בין בני-זוג עוד עת רבה לפני שהוחק חוק חוק יחסי ממון בין בני זוג.

חזקת השיתוף, כעיקרון משפטי, צמחה מתוך שילוב של ערך השוויון, כביטויו בתפיסותינו החוקתיות בדרך כלל, ובחוק שווי זכויות האשה, בפרט, עם עיקריהם של דיני החוזים – ובמיוחד הכללים בדבר היווצרותם של היחסים החוזיים וגיבוש תנאיהם, ודיני היושר נוסח ישראל המבקשים לתת ביטוי קנייני צודק והוגן לזיקת שני בני הזוג לרכוש שנרכש במאמץ משותף של שניהם, כל אחד בתחומו …" (שם, בעמ' 254; ההדגשות שלי – מ' ש').

חזקת השיתוף מכוונת להשגת מטרה חברתית, והיא מבוססת על תפיסת השוויון בין המינים: בני הזוג שווים בתרומתם לרווחת המשפחה, ועל-כן הם זכאים לחלקים שווים מן הרכוש שנצבר כתוצאה מהמאמץ המשפחתי. באותו עניין עמדתי על הרקע ליצירתה של הילכת השיתוף:

"בית המשפט עיצב את עקרונותיה של חזקת השיתוף על יסוד המציאות החברתית והכלכלית, בה מביא המאמץ הנפרד אך הבו-זמני והמתואם של כל אחד מבני הזוג, ליצירת קניין שיש לראותו כמשותף וכמתחלק ביניהם באופן שווה. השיתוף אינו נוצר בבית המשפט אלא בחיי היום יום של בני הזוג, ומה שנפרש בפני בית המשפט הוא בגדר תוצאה אשר הדי מכיר בה ונותן לה תוקף משפטי. משום כך, על בית המשפט להתייחס אל הזכות הנובעת מחזקת השיתוף בהתאם, היינו כזכות שרירה וקיימת. במילים אחרות, המשפט מעניק גושפנקא למערכת יחסים שצמחה על קרקע תפיסותינו הבין-אישיות, המוסריות והחברתיות…" (שם, בעמ' 254; ההדגשה שלי – מ' ש').

אם כן, חזקת השיתוף נלמדת מההנחה המשפטית בדבר כוונתם של הצדדים ליצור שיתוף. היא נלמדת מאורח חייהם של בני הזוג, ובעיקר מן המאמץ המשותף שהשקיעו בצבירת הרכוש המשותף. חזקת השיתוף אינה נלמדת, ואינה יכולה להילמד, על-פי הגדרתה, מקשר הנישואין כשלעצמו.

.20אמרנו כי קיומו של סעיף 4 אינו מונע, באופן עקרוני, תחולתם של הסדרים רכושיים נוספים לגבי בני-זוג הכפופים לחוק יחסי ממון. הסדרים אלה יכולים להיות

בעלי פנים רבות, כגון עיסקאות מתנה, העברה, שיתוף הנלמד מאופן הרכישה והתשלום, וכן כאמור חזקת השיתוף. כפי שהוזכר כבר, השאלה היא אם למרות העמדה העקרונית, לא שלל סעיף 4 בפועל את תחולתה של חזקת השיתוף על זוגות הכפופים למשטרו של חוק יחסי ממון; האם קיימת תחולה סימולטנית של שני ההסדרים על בני-זוג – זו של סעיף 4 וזו של חזקת השיתוף. בשאלה זו נפלה מחלוקת בין מלומדם שונים – חלקם משיבים תשובה השוללת אפשרות היווצרותה של חזקת השיתוף (ובראשם פרופ' רוזן-צבי) וחלקם רואים אותה כאפשרית (ובראשם פרופ' שיפמן). שני הצדדים שלפנינו נאחזים בדעותיהם של מלומדים אלו לתמיכה בעמדותיהם לפנינו.

במחלוקת זו, דעתי כדעת האחרונים: מסקנה זו ניתן לתמוך בלשונו של סעיף 4וברקע החקיקתי, והיא מתחייבת מתכליתו של ההסדר החקיקתי כולו ומשיקולי המדיניות המונחים בבסיס נושא יחסי הממון בין בני-זוג.

ראשית, אין ספק שהפירוש המוצע אפשרי מבחינה לשונית. הסעיף קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי להביא לתוצאות הבאות: (1) פגיעה בקניינם של בני הזוג; (2) הקניית זכויות לאחד בנכסי האחר; (3) הטלת אחריות על בן-זוג אחד לחובות האחר. אין ספק כי חזקת השיתוף מקנה זכויות לבן-זוג בנכסי בן-זוגו, שיש והיא מטילה אחריות לחובות בן הזוג. אולם, חזקת השיתוף איננה נלמדת מכריתת הנישואין או מקיומם כשלעצמם. היא נלמדת אך ורק מכוונת הצדדים. כל יסודה של חזקת השיתוף בכך שאין היא מבוססת על הסדר פורמאלי בעת כריתת הנישואין, אלא נלמדת מכוונתם המשוערת של הצדדים המגולמת בהתנהגותם, באורח חייהם התקין, בניהול משק בית משותף ובנהול ענייניהם הכלכליים במשותף במהלך הנישואין. חזקת השיתוף אינה מתגבשת בבית המשפט בעת הדיון בפירוק שיתוף; להפך – היא מציאות קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין. בכך היא נבדלת מהותית מחוק יחסי ממון שלא בא לשנות מן הזכויות הקנייניות ומצהיר על כך במפורש. מובן שבני הזוג יכולים להסכים על הסדר רכושי אחר לפי חוק יחסי ממון, אולם גם מכך אינה עולה סתירה לחזקת השיתוף, שהרי גם זו כפופה להסכמות ולהסדרים שונים מאלו הנולדים מכוח החזקה. אם בני-זוג מסכימים ביניהם על הפרדה ועל אי-יצירת שיתוף או, למשל, על הבחנה בין נכסי הבית לבין נכסים עסקיים, הרי גם החזקה לובשת צורה שונה וייתכן אף שאינה קמה בכלל.

אם כן, המסקנה היא כי לשונו של סעיף 4 סובלת פירוש של "החלה סימולטנית", ואף מחזקת את התפיסה של אי-התערבות במהלכים קנייניים ובהתפתחויות קנייניות במהלך הנישואין, שאין להם קשר עם הסכם הממון או עם פקיעת הנישואין. למסקנה זו מסכים גם פרופ' רוזן-צבי, שהוא בין המקטרגים על גישה זו (בספרו הנ"ל, בעמ' 286). אולם, הוא מעלה שורה של שיקולים המחייבים, לדעתו, לדחות גישה זו, והוא קורא למחוקק להסדיר את הבעייתיות הגלומה בחוק. טעמיו מתבססים על שיקולים שונים הנוגעים לרקע החקיקתי, לתכלית החוק ולאופי ההסדר הנדון, ולשיקולי מדיניות

כלליים (שם, בעמ' 286-296). נציב את השיקולים השונים אלה מול אלה. התוצאה המתחייבת היא, לטעמי, קבלת תחולתה של חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון.

תחולת חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון

הרקע החקיקתי

.21בית המשפט העליון הוא שקרא למחוקק להתערב על-מנת להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג בהסדר סטטוטורי ממצה. משנענה המחוקק לקריאתו של בית המשפט העליון, טוען פרופ' רוזן-צבי, לא יעלה על הדעת כי התוצאה תהיה שימור הדין הקודם, כפי שנתגבש בפסיקה, והמשך פיתוחו כהלכה גם לגבי זוגות הכפופים לחוק יחסי ממון. יתרה מכך, יצירתה של הילכת השיתוף נבעה מהרגשה עמוקה של אי-צדק כלפי נשים נשואות ושל קיפוחן. לגישתו, מוטיבציה זו אינה קיימת עוד לאחר חקיקת החוק, שכן הנושא זכה לטיפול חקיקתי, אף אם ההסדר שאומץ שונה.

לגישתי אין הרקע החקיקתי מונע את הפרשנות בדבר קיום בו-זמני של שני המשטרים הקנייניים. בית המשפט העליון אכן קרא למחוקק להסדיר את תחום יחסי הממון בין בני-זוג. המחוקק נענה לקריאה זו. אולם מעצם קריאתו של בית המשפט למחוקק לפעול ומהיענותו של זה לכך אין נובע עדיין בהכרח כי המחוקק אכן יצר הסדר חקיקתי כולל, בלעדי וממצה, כפי שבית המשפט העליון בנה אותו בפסיקתו. טיבו של ההסדר ככזה ייקבע לא על-פי כוונת בית המשפט בהעלאת הצעתו למחוקק, אלא על-פי כללי הפרשנות הרגילים, ואין הכרח לקבל את העמדה כי עצם היענותו של המחוקק לקריאת בית המשפט ויצירת הסדר חקיקתי מוגדר מלמדים כי ההסדר שחוקק הוא אכן הסדר חקיקתי כולל, שהוא חליף לחזקה שנוצרה בפסיקה ושהוא בא לבטל כל ההסדרים הקודמים. ראשית וקודם כול: הדבר לא נאמר בחוק; שנית, במציאות התעוררו קשיים רבים המחזירים כביכול אותם קשיים, תקלות ופגיעות בשוויון ובחוש הצדק שהולידו בשעתו את חזקת השיתוף. כפועל יוצא נוצרות תוצאות שליליות, הנוגדות את כוונת המחוקק עצמו ואת המטרות המונחות בבסיס ההסדר, כפי שיוצג להלן.

אף הנימוק הנוסף, הנוגע למוטיבציה החברתית שעמדה בבסיס החוק, אינו יכול לעמוד, והמקרים המתעוררים לפנינו יעידו על כך. אותה מוטיבציה חברתית שהנחתה את בית המשפט העליון ביצירת חזקת השיתוף מלכתחילה, דהיינו – הצורך ליצור שוויון בין בני הזוג ולהגן על הצד החלש בעל כוח המיקוח הקטן יותר (בדרך כלל האישה), היא שמחייבת אותנו כיום לקבוע כי חזקת שיתוף לא חלפה מן העולם בעטיו של החוק שלא אמר דבר בעניין זה, כאשר מבנהו הכולל של החוק מביא לתוצאות ההפוכות מן הרצוי. ניתן לסבור כי המצב היה שונה אילו נתן המחוקק מענה מספק לבעייתיות הגלומה בהסדרת נושאי הקניין של בני-זוג במהלך נישואיהם. במצב הדברים היום, כאשר מבקשים להתעלם מן ההסדר הצודק העולה מחזקת השיתוף, המוטיבציה החברתית נותרה על מכונה במלוא עוזה והצדקתה.

תכלית החוק, כוונת המחוקק ומהותו של ההסדר בחוק יחסי ממון .22המחוקק התכוון ליצור הסדר רכושי כולל, בדמות משטר ההפרדה בעת הנישואין והאיזון עם הגירושין. על כך אין מחלוקת. השאלה היא אם הצליח המחוקק בכוונתו זו. פרופ' רוזן-צבי סבור שהתשובה על כך חיובית. על-כן, מאחר שלתפיסתו אף חזקת השיתוף התגבשה לכלל משטר רכושי כולל, הרי ששני המשטרים הרכושיים הכוללים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. מדובר בשני הסדרים חלופיים. המחוקק בחר להמיר את ההסדר על-פי הילכת השיתוף בהסדר רכושי אחר, אלא אם הצדדים בוחרים לערוך הסכם ממון על-פי דרישות החוק.

מקובל עליי שהמחוקק אכן יצר הסדר שנועד להנהיג משטר של ארגון נושאי הרכוש שתחילתו בעת הנישואין (בדומה ל- marriage contractsוה- settementeלסוגיהם שנוהגים בשיטות משפט נכריות שונות). אולם, החוק לא דן בהסדרים הקנייניים שנוצרים במהלך הנישואין והסתפק בהכרזה על ניטראליות בסוגיה זו, כביטויו של דבר בסעיף 4 הנ"ל של החוק. אם וכאשר בני הזוג מגיעים להחלטה בדבר פקיעת הנישואין, נבחנים נושאי הרכוש לפי זכויות הקניין העדכניות, ואלו נוצרות על יסוד כללים משפטיים נפרדים ועצמאיים, שאינם כפופים להסדרי הממון החלים אוטומטית בהיעדר הסכם מפורש ומפורט שנכרת בתחילת הנישואין או במהלכם. ההסדר הנפרד והעצמאי האמור הוא חזקת השיתוף, ולפיה נקבעות הזכויות הקנייניות באותה תקופה שבה בחר המחוקק שלא להתערב (ראה סעיף 4 הנ"ל). ההסדר הרכושי של חוק יחסי ממון אינו דן בשיתוף שנוצר במהלך הנישואין, ועל הפרשן למצוא את הפירוש המשיג בצורה הטובה ביותר את כלל המטרות שהניעו את המחוקק. על-כן, גם אם נסכים לטענה כי המחוקק התכוון בתחילתו ליצור הסדר רכושי כולל, הרי שנסוג מכך משבחר שלא לעצב הסדר המתפתח על ציר הזמן של הנישואין ולוקח בחשבון את כל השיקולים שראויים היו להילקח בחשבון בעת עיצוב ההסדר. כאשר החוק מאפשר את הפירוש "הבו-זמני" האמור, אך צודק וראוי יהיה ליתן לחוק את הפירוש המשי בצורה הטובה ביותר את המטרות שהונחו בחקיקתו.

.23שאלה אחרת היא אם אין ללמוד מלשונו של סעיף 4 לחוק יחסי ממון ומהיעדר ההתייחסות לחזקת השיתוף בחוק יחסי ממון על כוונתו של המחוקק ותכליתו של החוק לבטל את חזקת השיתוף מכללא, היינו אם אין לפנינו הסדר שלילי. התשובה לכך שלילית. חוק לעולם אינו נבחן במנותק מכלל מערכת החוקים וההלכות הפסוקות הקיימים בשיטה. חוק אינו תוצר בודד של מחוקק. החוק נועד להשתלב בשיטה המשפטית הנוהגת, במערך החקיקה והפסיקה הקיימות. על-כן, חזקה על דברי החקיקה השונים שהם אינם סותרים זה את זה, וכי כל דבר חקיקה חדש נועד להשתלב במערך הדינים הקיים. חזקה על כל חוק כי הוא משתלב בדוקטרינות הקיימות במשפט. אכן, אין חזקה נגד שינוי הדין הקודם, וההנחה היא שכל דבר חקיקה מכניס שינוי בדין הקיים. כך, אם תכלית החקיקה

היא להביא לשינוי בדין הקיים, יש להגשים תכלית זו, גם אם לשון החוק בעניין זה אינה מפורשת אלא משתמעת. עם זאת, כאשר מדובר בשינוי מהותי של דין קיים שיצר תורה משפטית שלמה, אף אם נולד בפסיקה ולא בחקיקה, יש לצפות מן המחוקק כי ייתן ביטוי מפורש לכוונתו לשנות את החוק (ראה בג"צ 428/86, 429, 431, 446, 448, 46, בשג"צ 320/86 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [8], בעמ' 543). אין להניח כי המחוקק מתכוון לשנות תפיסות יסוד באופן מקרי, בלא הוראה מפורשת. המקרה שלפנינו נופל לקטיגוריה אחרונה זו. המחוקק ביקש להסדיר תחום יסודי בדיני המשפחה. להסדר בתחום זה השלכות על זכויות יסוד – הזכות לשוויון, הזכות לקניין ואף לכבוד האדם. כפי שראינו, פירוש ההסדר באופן השולל את תחולתה של חזקת השיתוף מביא לתוצאות היוצרות חלל משפטי בעל תוצאות שליליות. הפרשנות הנכונה אינה חייבת לייחס למחוקק כוונה כאמור, והשיטה המשפטית יכולה להיערך מול תוצאה הפוגעת בערכי יסוד של שיטתנו. הרי מדובר בשינוי מהותי בדין הקיים אם מתייחסים לביטול ההלכה המושרשת של חזקת השיתוף. משלא התייחס המחוקק באופן מפורש לשאלה הנדונה, מותר ללמוד מכך שלא נתכוון להכניס שינוי מהותי מכללא. בשולי הדברים אציין, כי המצב היה שונה אילו העמיד ההסדר דרכים נוספות לפתרון הבעיות הקמות והעולות בעקבותיו. במצב כאמור ניתן היה לומר כי מאחר שהחוק מגשים את מטרת החקיקה, והוא עולה בקנה אחד עם ערכי היסוד של השיטה, הרי שניתן לקבל את החזקה שהמחוקק הכניס שינוי מהותי מכללא. את ההסדר יש לתפוס כמכלול, ואין לעמוד על פירושה של הוראה בודדת בחוק במנותק מן החוק כולו. סוף דבר, יש לנסות ולהימנע מליתן להוראה מסוימת פירוש המביא לשינוי מהותי בחוק מכללא, בלי לומר זאת מפורשות, ומבלי שהוראה אחרת בחוק תאזן את ההפרה ותיתן מענה לתוצאותיו השליליות של אותו שינוי.

ניתן להקשות ולומר: השינוי בחוק אינו משתמע אלא מפורש; ניתן ללמוד זאת מהוראתו של סעיף .3 הגישה המוצעת לעיל מחייבת לייחס לבני הזוג שתי כוונות סותרות – סעיף 3 מייחס לבני-זוג שאינם עורכים הסכם ממון כוונה להסכים להסדר איזון המשאבים. כיצד תיוחס לבני-זוג כאלה בד בבד גם כוונה משוערת אחרת לקיים משטר רכושי אחר, בדמות חזקת השיתוף? משידועה לנו כוונתם האמיתית של הצדדים (אימוץ הסדר איזון המשאבים), אין צורך לפנות לכוונתם המשוערת. עד כאן הטענה.

לדידי, אין מניעה ששני ההסדרים ידורו בכפיפה אחת, ואין ללמוד מן ההסדר שבחוק על שינויו המשתמע של הדין הקודם. אכן, המחוקק מייחס לזוגות שלא ערכו הסכם ממון כוונה לאמץ את הסדר איזון המשאבים. כוונה זו עולה בקנה אחד עם הכוונה המשוערת שמייחס בית המשפט לזוגות כאשר הוא מחיל עליהם את חזקת השיתוף. הסדר איזון המשאבים חל עם פקיעת קשר הנישואין כאמור בחוק, תחולתו היא אך ורק מרגע פקיעת הנישואין, בעוד שחזקת השיתוף חלה על שלב חיי הנישואין, היינו על שלב הקודם לפקיעת הנישואין, שהרי הגדרתית היא מבוססת על אורח חיים הרמוני ותקין.

ייחוס הכוונה לבני-זוג בדבר הסכמה לחזקת השיתוף עולה בקנה אחד גם עם הנדבךהאחר של חחוק יחסי ממון, והכוונה היא להוראת סעיף 4 המתייחסת לשלב חיי הנישואין. כפי שהראינו, סעיף 4 אינו תובע, ואינו יכול לתבוע, בלעדיות. זאת ועוד, עם ההסדר שנערך לפי סעיפים 2 ו- 3כרוכה שאלת הבלעדיות הנבחנת כאן, והיא תוכרע על סמך שיקולים פרשניים ושיקולים של מדיניות משפטית. יוצא שבני-זוג שלא ערכו הסכם ממון אכן מיוחסת להם כוונה לאמץ את הסדר איזון המשאבים, על שני חלקיו הנ"ל. אולם אף אחד מאלו, כשלעצמו, אינו סותר את הכוונה המיוחסת המונחת בבסיס חזקת השיתוף. הרי גם סעיף 5 לחוק מדבר על מחצית שוויים של נכסי בני הזוג. בדומה, אין להסכים, עם כל הכבוד, לדבריו של פרופ' רוזן-צבי כי "משידועה לנו כוונתם האמיתית של הצדדים אין צורך לפנות לכוונתם המשוערת". הרי זו גם זו משוערות.

לעניין סעיף 4, הרי כל שנאמר בו הוא כי קיום הנישואין כשלעצמו אינו מקנה זכויות. הווי אומר, שינוי הסטטוס הפורמאלי, כשלעצמו, אינו יוצר שינוי בהגדרת הבעלויות. אולם אין בכך כדי לשלול התהוות שיתוף על יסוד מערכת הנסיבות הנוצרת במהלך הנישואין עקב המאמץ המשותף וניהול משק הבית המשותף, היינו על יסוד מערכת עובדתית, להבדיל מן הביסוס על האירוע הפורמאלי בעומדו בגפו. לשון אחר, קיום נישואין בין בני-זוג החיים בנפרד, האחד בתל-אביב והאחר בפלורידה, שם חייו ועסקיו, ללא זיקה למעשי בן הזוג שבתל-אביב, אין בו כשלעצמו כדי לשנות זכויות קנייניות של אחד בנכסי רעהו הנפרדים. לכן, קיום הנישואין אינו משנה זכויות. אולם קיום התנאים היוצרים את חזקת השיתוף – שאני.

הכוונה לאמץ את שני ההסדרים גם יחד מתיישבת עם מטרות החוק, מחד גיסא, ועם הצורך החברתי בשוויון ובהגינות היחס כלפי כל צד לנישואין, מאידך גיסא. היא גם מתיישבת עם תחושת המציאות והשכל הישר מול הצעת החוק הממשלתית המציעה לבטל את החוק הנ"ל מתשל"ג מאחר שנותר "אות מתה".

.24אין ספק כי גם הדרך המוצעת כאן יוצרת בעיות מעשיות. ראשית, ניתן לטעון כי תוצאת החלתם הסימולטנית של שני המשטרים הרכושיים תהפוך את חוק יחסי ממון להסדר שיורי בלבד, ולכך לא התכוון המחוקק. המענה לכך הוא שהדרך הימולטנית אינה מחייבת הפיכתו של הסדר איזון המשאבים להסדר שיורי בלבד. הסדר איזון המשאבים חל לפי הוראות החוק רק עם פקיעת הנישואין, ואילו ההסדר החל במשך חיי הנישואין אינו מוציא תחולתם של הסדרים מקבילים אחרים. בפועל, ייתכנו אמנם מצבים שבהם הנכסים שהם המאסה המיועדת לחלוקה בהסדר האיזון, יהיו מעטים יותר, אולם ההסדר עצמו יופעל תמיד. במקרים שבהם חזקת השיתוף אינה חלה – אם בשל אי-התקיימות יסודותיה ואם בשל הנכסים שבהם מדובר – יהיו הנכסים כפופים אך ורק

לתחולתו של הסדר איזון המשאבים. על-כן, מבחינה פורמאלית, לא יימצא הסדר איזון המשאבים בגדר הסדר שיורי בלבד. עם זאת, אין להתעלם מכך שתחת הדרך הסימולטנית, בפועל, יימצא הסדר איזון, במצבים רבים, נעדר משמעות מעשית. אולם ראשית, היום, בהיעדר גירושין או מות בן הזוג, ההסדר משולל משמעות אמיתית כלשהי, כי במובנים רבים הוא כאמור בבחינת אות מתה. שנית, הפירוש הסימולטני אינו זה שהופך את הסדר איזון המשאבים לאות מתה, אלא רק מצמצם את תחולתו. ייתכן כי לכך לא התכוון המחוקק, אולם בה במידה, לבטח לא התכוון המחוקק ליצור הסדר, שבמקום ליצור שוויון, יצר הסדר שלא רק אינו שוויוני, אלא הוא אף מגביר את הכוח בידי הצד שהוא ממילא החזק בסכסוך. זו גם תשובה לטענה שעשויה להישמע בדבר התוצאות האבסורדיות שיהיו מנת חלקה של הדרך הסימולטנית. פרופ' רוזן-צבי, לדוגמה, מצביע על כך שעל-פי הילכת השיתוף יכולים בני הזוג ליצור שיתוף בנכסים מסוימים גם ללא הסכם ממון, אולם הוצאת הנכסים מן השיתוף תחייב הסכם ממון – אחרת ייתפסו במסגרתו של הסדר איזון המשאבים. ייתכן שהדרך הסימולטנית טומנת בחובה, במקרים בודדים, נסיבות המייתרות את כפל המשטרים, אולם הדרך האחרת מביאה לתוצאות קשות ופוגעות.

.25שאלה נוספת מתעוררת על רקע הוראות פרק א' של חוק יחסי ממון, המאפשרות לבני הזוג לסטות מהסדר איזון המשאבים ולערוך הסכם ממון. נשאלת השאלה, מה מקומו ומה יתרונו של הסכם ממון במערך שכזה. האם תחול חזקת השיתוף גם בצד הסכם ממון העומד בדרישות החוק, שבו הביעו הצדדים את כוונתם ורצונם להפרדה רכושית באופן מפורש? שהרי החוק קובע כי הסדר איזון המשאבים דינו כדין הסכם ממון. למעשה, הקושי המוצג כאן אינו אמיתי. סעיף 3 קובע כי אם לא עשו בני הזוג הסכם ממון, "יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה…". ההסכמה המיוחסת לצדדים כוללת את ההסדר על שתי תחנותיו – ההסדר במהלך הנישואין וההסדר עם פקיעתם. כפי שהראינו, ההסדר במהלך הנישואין כולל גם את חזקת השיתוף. ובמה שונה המצב כאשר הצדדים מאמצים לא את הסדר איזון המשאבים על-פי כוונה מיוחסת, אלא מגלים את כוונתם האמיתית ועורכים הסכם ממון? לדעתי, המצב שונה בתכלית. כאמור, לתפיסתי, בייחוס הכוונה לצדדים לאמץ את הסדר איזון המשאבים אין לראות הסכמה חוזית מלאה. אין לייחס לצדדים הבנה מלאה של עיקרי ההסדר בחוק ומשמעותו. על-כן, יש ויש היגיון בדבר לייחס לבני-זוג שאינם עורכים הסכם ממון כוונה להחיל על יחסי הממון שלהם, בנוסף לסעיף 4, גם את חזקת השיתוף. אין מקום לייחס כוונה כזו לבני-זוג שעורכים הסכם ממון מפורש, הקובע הפרדה רכושית ושולל בכך את חזקת השיתוף. הרי גם לפי כללי חזקת השיתוף ניתן להוכיח כי הצדדים הסכימו על הסדר שונה. הכול תלוי בנסיבות ובכוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם. אין להשוות בין נסיבות עריכתו של הסכם ממון, הטעון כתב ואישור בית המשפט בהליך נפרד ומוגדר, לבין הנסיבות של "אימוץ" מכוח החוק של הסדר איזון המשאבים.

שיקולי מדיניות

.26המחוקק בחר בהסדר שיתוף דחוי במודע, כדי למנוע ערעור בטיחות הקניין וכדי למנוע את הסיכונים הכרוכים בזכויות נסתרות בנכסים הגורעים מערכם של אלה.

על-כן, ניתן לטעון כי החזרת הילכת השיתוף תפגע ביסודות ההסדר החדש ותמנע את כל היתרונות הכרוכים בו במסגרת שיטת המשפט הישראלי הכוללת. המחוקק הרי ביקש להבטיח השתלבותו של ההסדר החדש במסגרת הדינים הקיימים דווקא לאור הניסיון שנצבר בהקשר זה במהלך פיתוחה של חזקת השיתוף. מטרה חשובה זו תסוכל כליל בדרך פרשנות המאפשרת קיומם הסימולטני של שני המשטרים הרכושיים על אותם בני-זוג. לכן, גם אם הילכת השיתוף מעניקה יתרונות רבים לעומת הסדר איזון המשאבים (מועד מימוש השיתוף, אופי הזכות), הרי שהמחוקק שקל את יתרונותיהם וחסרונותיהם של שני סוגי המשטרים, ובחר לאמץ הסדר שנראה לו צודק להגנת האינטרסים של בני הזוג, תוך תיאומו ושילובו במשפט הישראלי הקיים. על-כן, הטענה שתישמע היא כי אל לו לפרשן להעמיד העדפותיו שלו מול העדפותיו של המחוקק. החלתה של חזקת השיתוף תסכל את מטרת המחוקק ואת ההסדר מכוח החוק. דווקא ההבדל העקרוני בין שני ההסדרים מלמד כי המחוקק המיר שיטה אחת באחרת, וכי מדובר בשתי שיטות שונות שאינן ניתנות לגישור או להשלמה בדרך החלתן הסימולטנית על אותם בני-זוג.

אף טענה זו אינה מקובלת עליי. אכן, המחוקק בחר בהסדר שיתוף דחוי במודע, וזאת כדי להבטיח ודאות ויציבות. המחוקק גם התכוון ליצור הסדר שישתלב במסגרת הדינים הקיימים בשיטת המשפט. אין ספק כי מניעת זכויות נסתרות בנכסים והגברת הוודאות והיציבות הן מטרות חשובות. אולם אין לשכוח כי מטרה נוספת, חשובה לא פחות, המונחת בבסיס החוק היא ליצור איזון ושוויון בין בני הזוג, ולא להעניק לאחד מבני הזוג יתרונות בלתי הוגנים שיאפשרו לו לסחוט את בן הזוג האחר ולהשיג יתרונות רכושיים, בניגוד לאיזון אשר עליו מצווה המחוקק. ההסדר, כפי שבא לידי ביטוי בהצעת החוק המקורית מתשכ"ט, אכן היה בו כדי להשיג את שתי המטרות האמורות. ההסדר כלל, בנוסף להפרדה הרכושית במהלך הנישואין והסדר האיזון עם פקיעתם, הוראה המעניקה לבית המשפט שיקול-דעת להקדים את מועד האיזון. ההסדר איזן בין השיקולים השונים. מששונה ההסדר המקורי, חזקה על המחוקק כי היה מודע לכך כי ייתכן שפירוש הוראות אחרות שבחוק יושפע מהפרת האיזון. ההסדר הנוכחי, כפי שהראינו לעיל, פוגע בצד החלש במערכת הזוגית, ובדרך כלל תימצא האישה בצד החלש. יש לאזן בין שני שיקולי מדיניות – הביטחון הקנייני, מול הבטחת הצד החלש. לדעתי, היקול השני גובר על הראשון. רמה מספקת של ביטחון קנייני ניתן להשיג גם במצב שבו יחולו שני ההסדרים במקביל. לעומת זאת, את מצבו של בן הזוג החלש והנתון לסחטנות בשל רצונו בפקיעת הנישואין לא ניתן לשפר, כל עוד לא יאמר המחוקק את דברו באחד מדברי החקיקה החולשים על התחום. על-כן, אין לומר שאימוץ הדרך הסימולטנית נעשית בשל העדפת

הילכת השיתוף על הסדר איזון המשאבים על-ידי הפרשן. מקובל עליי כי המחוקק שקל את יתרונותיהם וחסרונותיהם של שני סוגי משטרים. אולם אין אני מאמץ את התיזה כי המחוקק בחר בהסדר שנראה, מן הבחינה האובייקטיבית, צודק ויעיל בהגנת האינטרסים של בני הזוג. ההסדר אינו צודק, ואינו מגן, אלא פוגע באינטרסים של בני הזוג. ההסדר מאפשר לבן הזוג בעל אורך הרוח להיות נבל ברשות המשפט, והמערער בע"א 1915/91 אף נותן ביטוי מפורש לכך בסיכומיו. בית-משפט אינו צריך לתת ידו לכך.

כל השיקולים האמורים תומכים באימוץ הדרך הסימולטנית. כך יושגו כל אותן מטרות שביקש המחוקק להשיג, ולא השכיל להשיג, בשל היותו של ההסדר חסר.

.27סיכומם של דברים: חוק יחסי ממון נועד להשיג מספר מטרות חברתיות. בראש ובראשונה, הוא נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג, תוך שהוא לוקח בחשבון את המציאות החברתית והכלכלית, ואת חוסר השוויון הבסיסי הגלום ביחסי הממון בין בני-זוג. הוא נועד להבטיח חלוקה שווה של הנכסים על יסוד הסכמה, ולהבטיח כי לא תצא האישה מקשר הנישואין וידיה על ראשה. החוק גם נועד להבטיח יציבות וודאות של קניינים, כאשר באים בני הזוג במגע עם צדדים שלישיים. המחוקק ביקש ליצורהסדר כולל וממצה. הסדר כולל וממצה איננו הסדר המכריז על עצמו ככזה, אלא הוא הסדר הנותן פתרון יעיל ומעשי לכלל הבעיות הגלומות במאטריה שהוא בא לטפל בה. זאת לא השכיל המחוקק לעשות. ההנחה הגלומה בבסיס החוק – כי הוראותיו הן דיספוזיטיביות ועל-כן יכולים הצדדים לסטות מהן ברצותם בכך – התגלתה כלא מציאותית. מספר בני הזוג העורכים הסכם ממון הוא מועט ביותר. הקושי הרגשי הכרוך בכך הוא עצום, ואין לבוא אל בני-זוג בטענות כי עליהם "לתת את הדין" על כך שלא ראו את הנולד והסדירו את סיום יחסיהם בהסכם ממון. גם ההנחה הנוספת, בדבר אימוץ הסדר איזון המשאבים כהסדר המשקף את כוונתם האמיתית, היא מלאכותית. אין ספק כי אם נשאל בן-זוג הנכנס לקשר נישואין, אם הוא מוכן להיות בן ערובה בידי בן-זוגו עם עליית נישואיהם על שרטון, על שייאות לוותר על חלק מן הרכוש המגיע לו תמורת הגט המיוחל, תשובתו תהיה שלילית. אדם הנכנס לקשר נישואין מצפה, שעם סיום קשר הנישואין הוא יזכה בחלקו בנכסים שנרכשו כתוצאה מהשקעתו. אם יידע מראש שאין המצב כך, יש לצפות כי להסדר הנוכחי תהיה השפעה שלילית על יחסיהם של בני הזוג כבר בעת הנישואין. ההסדר, כפי שעוצב בהצעת החוק בתשכ"ט, נתן דעתו לעניין זה. ההסדר, כפי שאומץ, אינו נותן דעתו לכך. ייתכן כי המחוקק אמר את דברו בעניין מניעת מצב של יצירת "גירושין דה פקטו". אולם הוא לא נתן, במקביל לכך, מענה מספק לבעיה הקשה שבה נתקל בן-זוג הנתון בידיו של בן-זוגו.

.28במלאכת הפרשנות, נתנו דעתנו לכל הגורמים הללו. המסקנה היא שחזקתהשיתוף מוסיפה לחול בצד חוק יחסי ממון, בשינויים המחויבים הכרוכים בהתאמתה לתחולתם הסימולטנית של שני ההסדרים. גדרם והיקפם של אלה יתבררו עם הזמן,

משיתעוררו ויידונו לפני בתי המשפט בעיות שונות. מבחינה פראקטית, הדרך הסימולטנית מאפשרת דרישת הרכוש על-פי חזקת השיתוף, על אתר. הנכסים יחולקו, והזכאויות ייקבעו בהתאם לחזקת השיתוף, על כל הכרוך בכך מבחינת האפשרות לדרוש פירוק שיתוף. ייתכן שלאחר פקיעת הנישואין עדיין יוותר רכוש ותוגש תביעה לאיזון משאבים. כאמור, ייתכנו מצבים שבהם לא ייוותרו נכסים לביצוע השלב השני. ריבוי התדיינויות אפשריות כמובן אינו מצב רצוי, אולם בדומה לתוצאות שליליות אחרות שנדונו – מצב זה (דהיינו, הדרך הסימולטנית) עדיף על תחולתו של חוק יחסי ממון בלבד.

מן הכלל אל הפרט

.29קבענו כי, מבחינה תיאורטית, חזקת השיתוף עשויה לחול גם על זוגות הכפופים להסדרו של חוק יחסי ממון. נשאלת השאלה אם הוכיחו המערערת בע"א 1915/91והמשיבה בע"א 3028/91 את חזקת השיתוף.

ע"א 3208/91 – בני הזוג קנובלר

.30בית המשפט קמא העניק למשיבה פסק-דין הצהרתי, ובו קבע את זכויותיה במחצית מן הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג ובתכולתה. נסיבות רכישתה של הדירה ושאר העובדות הצריכות לעניין תוארו בהרחבה בראשית הדברים. כאמור, לפי תפיסתו של בית המשפט קמא, העניק המערער לאשתו את מחצית הזכויות בדירת המגורים במתנה. בזכויותיה של המשיבה במחצית מן המיטלטלין הכיר בית המשפט קמא בלי להניח את התשתית לכך. הבעל מערער על שתי החלטותיו אלה של בית המשפט קמא. את טענותיו הוא משתית, לחלופין, על היעדרה של עיסקת מתנה ועל אי-תחולתה של חזקת השיתוף בכלל, ובנסיבות העניין בפרט. משקבענו כי חזקת השיתוף מוסיפה לחול בצד חוק יחסי ממון, הרי אם הראיות מצביעות על תחולתה של חזקת השיתוף, אין צורך לפנות לקונסטרוקציה החלופית בדבר עיסקת מתנה, שאינה נקייה מספקות. למעשה, כל שנותר לבדוק הוא אם הוכחה חזקת השיתוף במקרה שלפנינו, ומה הם הנכסים החוסים תחתיה.

לדעתי, אין ספק כי האישה הוכיחה, במקרה דנן, את יסודותיה של חזקת השיתוף וביססה זכויותיה הן במיטלטלין והן בדירת המגורים. מדובר בבני-זוג שחיו יחד כחמש-עשרה שנה, מתוכן שלוש שנים כידועים בציבור. כמתואר, חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות, אולם לא במידה החורגת מאורח החיים ההרמוני המקים את חזקת השיתוף. המערער ביקש להדגיש בסיכומיו כי היו לו קשרים למכביר עם נשים אחרות במהלך חיי הנישואין, אולם בכך אין כדי לסתור את חזקת השיתוף. בני הזוג הוסיפו לחיות יחדיו, ונראה שעד לקרע הסופי שחל ביניהם, לא היו ביניהם מחלוקות שירדו לשורשם של יחסים. לשני בני הזוג היו אלה נישואין ראשונים. מאמץ משותף בפרנסת המשפחה ודאי שהיה כאן כל מהלך הנישואין, ואם תרומתו של צד אחד למאמץ המשותף

הייתה רבה יותר, הרי הייתה זו תרומתה של האישה. על-כן אין כל ספק כי יש לדחות את ערעורו של המערער בכל הנוגע לתכולת הדירה. יצוין כי לצורך זה ספק אם כלל יש צורך להיזקק לחזקת השיתוף. מדובר במיטלטלין שנרכשו במהלך החיים המשותפים. אין ראיות שמיטלטלין אלו או אחרים נרכשו על-ידי אחד מבני הזוג, מתוך הכנסותיו הוא ולשם שימושו שלו בלבד. כאמור, החזקה היא שמיטלטלין הנרכשים במהלך החיים המשותפים על-ידי אחד מבני הזוג ומוכנסים למסגרת השימוש המשותף והשוטף, שייכים, בחלקים שווים, לשני בני הזוג. לעניין זה, בהיעדר ראיות סותרות, אין חשיבות לשאלה מי מבני הזוג רכש את הנכס פיזית, ומכיסו של מי יצאה ההוצאה. זהו אחד מן ההסדרים שסעיף 4 לחוק יחסי ממון אינו שולל תחולתם.

.31דירת המגורים של בני הזוג מציבה קושי מסוים. הדירה נרכשה, כאמור, בטרם הנישואין, בעת שחיו בני הזוג כידועים בציבור. רכישתה מומנה ברובה על-ידי הוריו של המערער, ועל כך אין חולק. המערער סבר כי אם יוריד מערכם של יחסיו עם המשיבה בטרם נישואיהם יוכל לשלול את זכויותיה בדירה כליל, כך שגם אם יוכחו יסודותיה של חזקת השיתוף, היא לא תחול על נכסים שהובאו למסגרת הנישואין על-ידי אחד מבני הזוג. המשיב ראה בטיב היחסים בעת רכישת הנכס חזות הכול, וכאן נתפס לטעות. כויותיו של בן הזוג בדירת המגורים אינן נלמדות אך ורק מטיב היחסים בין בני הזוג בעת רכישתה. חזקת השיתוף נלמדת מאורח חיי בני הזוג (נשואים או ידועים בציבור) לאורך זמן. בחלוף פרק זמן מסוים, ניתן "למתוח אחורה" את ההסכמה המונחת בבסיס חזקת השיתוף. אמנם, כטענת המערער, חזקת השיתוף איננה מתחילה לפעול מרגע שבני-זוג מתחילים לחיות יחדיו, אולם משהיא קמה ומוכחת, ניתן לתפוס בגדרה גם נכסים שנרכשו במהלך אותה תקופה, ובנסיבות מסוימות, גם נכסים שנרכשו לפני כן. לגופם של דברים, לטעמי, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי הוכחו יסודותיה של חזקת השיתוף באשר לדירת המגורים, וכי כוונת הצדדים מגלה שיתוף בדירה. הדירה אמנם נרכשה עוד בטרם הנישואין וממשאביו הפרטיים של המערער והוריו. אולם ההסכמה שהייתה בין הצדדים, ומצב הדברים, כפי שהיה מובן למשיבה לאור המציאות הכלכלית וכפי שהציגו המערער, היה, שהדירה שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים, וכך גם אמר לה בהציגו מצג שווא בדבר מעשיו וכוונותיו. חזקת השיתוף נלמדת מן הכוונה האובייקטיבית המשותפת של בני הזוג. אורח חייה של המשיבה ותכנון צעדיה הכלכליים מעידים אף הם על תפיסתה את מצב הדברים ככזה. הבעל ידע כי היא מסתמכת על ההסכמה המשותפת והוא טיפח את אמונתה במצב דברים זה. בפסק-דין אחר עמדתי על מעמדו של הנכס כגון זה הנדון – דירת המגורים של בני הזוג – ועמדתי על כך שכמות הראיות הנדרשת להוכחת חזקת השיתוף בנוגע לנכסים משפחתיים, ובעיקר בנוגע לדירת המגורים, שהיא הנכס העיקרי של המשפחה יחסית, איננה רבה (ע"א 806/93 י' הדרי נ' ש' הדרי (דרחי) (להלן ­עניין הדרי [9])). באותו מקרה נדון עניינם של בני-זוג שהיו נשואים במשך שלושים שנה, ומשבאו להתגרש נוכחה האישה כי היא אינה רשומה כבעלים משותפים בדירת המגורים של המשפחה. הדירה נרכשה בשעתו ברובה ממשאביו של הבעל. למרות זאת, זכתה האישה בחלקה. באותו עניין הדגשתי כי הכוונה איננה לבטל,

באופן גורף, את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואיןלבין נכסים שנרכשו על-ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין, וכי בעניין זה יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. סברתי כי, בין השאר, יש לקחת בחשבון את משך הנישואין, אורח החיים של בני הזוג, השקעת המאמץ המשותף, טיב הנכס שבו מדובר וההשקעה המשותפת של הצדדים בנכס לאחר רכישתו. כל הגורמים הללו גוברים על העובדה כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר הממסה ברכישת הנכס על אחד מבני הזוג; כנאמר שם, בעמ' 692-693:

"…[ב] נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים בהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על-ידי עבודה בבית ובין על-ידי עבודת חוץ, מיטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים. חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ משותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר".

.32סיכומם של דברים, יש לדחות את ערעורו של הבעל. פסק-דינו של בית המשפט קמא נותר על כנו, בכל הנוגע להצהרה על זכויותיה של המשיבה בדירת המגורים של בני הזוג ובתכולתה, אם כי הבסיס המשפטי לזכויותיה של האישה שונה. אם קיימים נכסים נוספים, שאינם נופלים למסגרת תחולתה של חזקת השיתוף, ייתכן שהם ייפלו למסגרת האיזון על-פי חוק יחסי ממון.

ע"א 1915/91 – בני הזוג יעקובי

.33בית המשפט קמא לא קבע כל מימצאים עובדתיים בעניין יחסי הממון של בני הזוג יעקובי, מאחר שסבר שאין לו סמכות לדון בתביעתה של המערערת. קביעתו כי לאור הראיות שלפניו הוכחה חזקת השיתוף נאמרה אגב אורחא, ללא תימוכין בחומר הראיות. לאור החלטתנו בפסק-דין זה, בדבר תחולתה העקרונית של חזקת השיתוף גם על זוגות שנישאו לאחר 1.1.74, מוחזר הדיון לבית המשפט קמא, על-מנת שיוכרעו השאלות העובדתיות הצריכות לעניין.

ע"א 2084/91

.34כאמור, במקביל לדחיית תביעתה של האישה בע"א 1915/91, דחה בית המשפט קמא גם את תביעתו שכנגד של הבעל לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג. הזכויות בדירת המגורים רשומות על שם שני בני הזוג, בחלקים שווים. המערער (הוא המשיב בע"א 1915/91) ביקש לפרק את השיתוף בדירת המגורים על-פי הוראת סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שמכוחו יש לשותף במקרקעין משותפים הזכות

לדרוש בכל עת פירוק השיתוף. בית המשפט קמא דחה את תביעתו של המערער מטעמים של חוסר תום-לב. לבית המשפט קמא לא היה ספק כי במקרה הנדון מטרתה היחידה של התביעה (שהוגשה כתביעה שכנגד, לאחר שהוגשה תביעתה של האישה להצהרה על זכויותיה ולפירוק השיתוף בכלל נכסי בני הזוג) הייתה "להציק לתובעת, להקניטה, ולהעניק לנתבע יתרון כלכלי בלתי צודק עוד בטרם הוכרעו סופית כל המחלוקות שבין הצדדים".

השאלה עצמה מתייתרת, משהוחלט להשיב את הדיון לבית המשפט קמא. החשש העיקרי שעמד בבסיס החלטתו של בית המשפט קמא – השגת יתרונות כלכליים ואחרים על-ידי הבעל כשפירוק השיתוף בין הצדדים ייעשה בנכס אחד בלבד – נעלם עתה. יש בכך כדי להדגים איך מונעת חזקת השיתוף ניצול לרעה הפוגע באישה. אלמלא עיכוב ההחלטה בשל חוסר תום-לב, הייתה הדירה נמכרת על אתר והאישה הייתה נותרת ללא כל זכויות ביתר הנכסים שהפכו לקניין בני הזוג במהלך נישואיהם. אולם, לגופם של דברים, ובלי לקבוע מסמרות בשאלה הכללית בדבר סמכותו של בית-משפט לדחות תביעה לפירוק שיתוף מטעמי חוסר תום-לב, הרי בנסיבות עניין זה צדק בית המשפט קמא. המערער מבקש להשיג יתרונות כלכליים וטאקטיים, תוך שהוא משתמש ביתרונות שההסדר המשפטי הלקוי, שאת חסרונותיו אין הוא מכחיש, מעניק לו באופן אקראי. יושם הלב כי אין מדובר כאן בפירוק שיתוף בין שותפים "רגילים" על רקע כלכלי, ואף לא בפירוק שיתוף רגיל בין בני-זוג שיחסיהם מעורערים במקרה זה מיתוסף נדבך נוסף, משמעותי, והוא עמדתו של המערער לגבי תביעתה של אשתו. על-כן, לדעתי, יכול עקרון תום הלב לשמש לדחיית תביעה לפירוק שיתוף בנסיבות כגון אלו. יש להדגיש כי למעשה אין מדובר בדחיית התביעה לפירוק השיתוף, אלא בעיכוב הפירוק, עד שתתברר המחלוקת הממונית הכללית בין בני הזוג. מסקנה זו מתחייבת מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג בכללותם, ועל רקע הסדרו הלקוי של חוק יחסי ממון. אכן, עקרון תום הלב יכול לשמש ככלי המונע מבן-זוג לעשות שימוש בהסדרים משפטיים לצורך השגת יתרונות כלליים. פרופ' א' רוזן-צבי עומד על כך בספרו דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 467-468:

"גם זכות המוגדרת כמוחלטת כפופה לעיקרון תום הלב. צירוף העיקרון הרחב של תום הלב לכללים הספציפיים, שכבר פותחו – ושעניינם החלת עיקרון תום הלב על ביצוע פעולה משפטית, על הגשת תביעה ועל שימוש בזכויות קנייניות – מלמד, כי גם תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין כפופה לעיקרון תום הלב.

… שיקול הדעת של בית-המשפט במסגרת עיקרון תום הלב מאפשר התייחסות מיוחדת לסיטואציה של פירוק שיתוף בין בני זוג, על רקעם של דיני המשפחה בישראל. גמישותו של עיקרון תום הלב ורקמתו הפתוחה מאפשרים להביא בחשבון את שיקולי המדיניות המיוחדים בסוגייה של הליכי פירוק שיתוף בנכס בין בני זוג.

כל אימת שתביעה לפירוק שיתוף מוסיפה על המצוקה המאפיינת את שיטתנו המשפטית בתחום דיני הנישואין והגירושין, יש מקום לשקול אם השימוש בזכות התביעה נעשה בתום לב. כך, למשל, בן זוג המסרב לבקשת האחר להתגרש ובד בבד משתמש בזכות לפירוק שיתוף בדירת המגורים, חייב לשכנע את בית-המשפט כי אין פגם של חוסר תום לב דבק בהתנהגותו" (ההדגשה שלי – מ' ש').

סוף דבר

.35בעניינם של בני הזוג קנובלר, ע"א 3208/91, נותרת על כנה החלטתו האופרטיבית של בית המשפט קמא, כלומר, ההצהרה בדבר זכויותיה של האישה בדירת המגורים של בני הזוג ובמחצית מן המיטלטלין. ייתכן כי במהלך פירוק השיתוף הסופי בין בני הזוג, על-פי הסדר איזון המשאבים, יימצא כי קיימים נכסים נוספים הנכנסים למסגרת האיזון, אף-על-פי שלא נתפסו במסגרת חזקת השיתוף. בשולי הדברים נוסיף כי במצב דברים כגון זה שיידון לפי הסדר איזון המשאבים כפשוטו, עשויה להתעורר בעיה בנוגע לנכס שאחד מבני הזוג הביא עמו למסגרת הנישואין, או בנוגע לנכס שהתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואין, והמשמשים את בני הזוג, באופן המלמד על כוונתו של אותו בן-זוג להפוך נכס זה לנכס משותף לבני הזוג. בעיה זו ניתנת לפתרון בנסיבות מתאימות באמצעות חזקת השיתוף כמבואר בעניין הדרי [9] , לפי סעיף 4 הנ"ל או בנסיבות שבהן רואים בנכס מתנה; אולם מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו לנושא זה. ייתכן שיימצא כי מן הראוי שבנוסף לסמכויות המיוחדות שהוקנו לבית-משפט בסעיף 8, יש להוסיף סמכות נוספת, העוסקת בנכסים המוצאים ממסגרת האיזון על-פי סעיף 5והמעניקה לבית המשפט הדן בנושא שיקול-דעת להוסיף נכסים אלה למסגרת האיזון, בנסיבות מסוימות.

המערער יישא בהוצאותיה של האישה בסכום של 000, 8ש"ח.

בעניינם של בני הזוג יעקובי, נדחה ערעורו של הבעל בע"א 2084/91 ומתקבל ערעורה של האישה בע"א 1915/91. העניין כולו מוחזר לבית-משפט קמא, על-מנת שיידון בהתאם לפסק-דין זה בדבר תחולתה העקרונית של חזקת השיתוף על בני-זוג שנישאו לאחר .1.1.74

המערער בע"א 2084/91 יישא בהוצאותיה של המשיבה באותו עניין ובהוצאותיה בע"א 1915/91, בסכום של 000, 8ש"ח.

.36קראתי את דבריו המעניינים של חברי הנכבד, השופט טל. לדבריו עלולה נקיטת השיטה המוצעת על-ידיי לפגוע ביציבות הנישואין. לדעתי אין מקו לחשש כאמור:

יציבות הנישואין אינה מתערערת עקב ידיעתם של האישה או הבעל שחזקת השיתוף מקנה להם זכויות, אלא בדרך כלל עקב טעמים עמוקים יותר וחמורים יותר. אוי לאותה יציבות הנישואין הנסמכת אך ורק על שלילת זכותה של האישה לרכוש אשר עליו חלה חזקת השיתוף ועל התניית זכותה בנכונות הבעל לתת גט. מכל מקום, במציאות הקיימת של התעמרות תדירה באישה, המתבטאת בסחיטת הסכמה לוויתור על הרכוש כתנאי למתן הגט, יש לחזק את אושיות השוויון וההגינות. נקיטת דרך אחרת יש בה משום פגיעה בולטת בכבוד האדם.

חברי הנכבד מציע שורה של דרכי פרשנות שיש בהן כדי להקל על הקשיים המתעוררים במציאות חיינו. דא עקא, שהן כולן תלויות בנכונות לאמץ אחת מן החלופות, אשר גם אליבא דעמיתי הנכבד הן בגדר בחירה וברירה. בהיעדר רצון ובהיעדר חובה – יישאר הכול, כמו היום, בגדר אות מתה.

אשר-על-כן לא ראיתי לשנות עמדתי לאור הערות חברי הנכבד.

.37בשולי הדברים נציין, כי טוב יעשה המחוקק אם יעיין שנית בחוק יחסי ממון. אין ספק כי עדיף ההסדר החקיקתי המלא. על הסדר המורכב חלקית מהסדר חקיקתי וחלקית מהלכה פסוקה, שמלוא השלכותיו עדיין אינן יכולות להיות ברורות. זאת על-מנת להשיב את ביטחון הקנייני, תוך שמירה על עקרון האיזון והשוויון בין בני הזוג.

השופט צ' א' טל: .1גם הילכת שיתוף הנכסים שבפסיקה וגם שיטת איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן – החוק, או חוק יחסי ממון), שתיהן מבקשות להשיג מטרה חשובה: שוויון האיש והאישה בנכסים שנוצרו ושנקנו ושהושגו במהלך החיים המשותפים. אלא שהילכת השיתוף גורסת שיתוף קנייני מיידי בין בני הזוג בכל נכס משעת קניינו, ואילו איזון המשאבים שבחוק דוחה את השיתוף עד שעת פקיעת הנישואין, והשיתוף אז אינו קנייני אלא מטיל תשלומי איזון בין בני הזוג.

נושא ערעורים אלה שאוחדו הוא: האם חלה הילכת השיתוף בנכסים גם על בני-זוג אשר נישאו לאחר כניסת חוק יחסי ממון; היינו, האם יכול הסדר איזון המשאבים, הקבוע בחוק, לדור בכפיפה אחת עם הילכת השיתוף ובמקביל לה? בשאלה זו נחלקו המלומדים: פרופ' א' פרוקצ'יה, "יחסי ממון בין בני-זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם" משפטים ז (תשל"ו-ל"ז) 266, ופרופ' פ' שיפמן, "יחסי ממון בין בני-זוג" קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה (האוניברסיטה העברית, הנהלת בתי המשפט, תשל"ו) 126, שניהם סבורים שהילכת השיתוף בנכסים משלימה את הסדר איזון המשאבים שבחוק ועל-כן היא תמשיך לחול גם על בני-זוג שנישאו לאחר כניסת החוק לתוקפו. לעומת שני מלומדים אלה, מצאתי חבל מלומדים אחרים שכולם מתנבאים בסגנון אחד, והוא, שהסדר איזון המשאבים על-פי החוק בא להמיר את הילכת שיתוף

הנכסים בין בני-זוג. ראה: פרופ' רוזן-צבי בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 286; פרופ' מ' שאוה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה 3, תשנ"ב) 215; ד"ר ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, תשנ"ג) 166-167; פרופ' ג' טדסקי, ownership between spouses .g-balancing of resources and co" ,tedeschi 441, 436(1980) . Isr. L. Rev 15; פרופ' י' ויסמן, "שתוף בנכסים" קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה הנ"ל, בעמ' 1, 4; א' ידין (לעניין הצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג מתשכ"ט), "שותפות בין בני זוג – גם כלפי חוץ; ומה הלאה?" הפרקליט כו (תש"ל) 474, 477-478; השופט קיסטר בע"א 66/73 ב' פנונו נ' ש' פנונו [10], בעמ' 183; המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 640/82 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [11], בעמ' 686; פרופ' rabels 41(d. Friedman) ד' פרידמןzeitschrift fur auslandisches und internationales 143- 142, 112(1977) planck intitut-.privatrect max כבוד הנשיא הכריע בעניין שלפנינו לטובת העמדה הגורסת שהילכת השיתוף בנכסים מוסיפה לחול גם על בני-זוג שנישאו לאחר כניסת החוק לתוקפו, וכן היא דעת חברתי, השופטת דורנר. גישתי שונה, ואפרט את נימוקיי, המתבססים, בעיקרם, על עמדתו של פרופ' רוזן-צבי.

.2חזקת השיתוף – התפתחותה

חזקת השיתוף בנכסים בין בני-זוג – ראשיתה מיצער. בעניין ברגר [5], התייחסו שלושת השופטים אל שאלת השיתוף בנכסים בין המנוח לאשתו כאל שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה בכל מקרה ומקרה. למרות הבדלי ניואנסים בין השופטים, הצד השווה שבהם שלא הוקמה שם חזקת שיתוף גורפת וכללית, והטוען לחזקת השיתוף –

עליו הראיה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו.

התחלה צנועה זו הלכה והתפתחה לכדי חידוש גדול. ואם בתחילה בן הזוג הטועןלשיתוף צריך היה להראות שהנכסים נרכשו במאמץ משותף ובמהלך חיי משפחה הרמוניים, הנה עם הזמן –

"… צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממש …." (ע"א 234/80 ז' גדסי נ' ג' גדסי ואח' [12], בעמ' 650).

ולהלן –

"בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת" (שם, בעמ' 652).

ואם בתחילה היה ברור שאין חזקת השיתוף חלה בהכרח על נכסים שאחד מבני הזוגרכש מלפני נישואיו או שנפלו לו בירושה במהלך הנישואין וגם לא על נכסים עסקיים (ראה עניין אפטה [2], דעות השופטים י' כהן, עציוני, ויתקון), הנה כיום כוללת החזקה גם

נכסים עסקיים (ע"א 122/83, 129פ' בסיליאן נ' מ' בסיליאן; מ' בסיליאן נ' פ' בסיליאן [13] דעת הרוב) ויש שגם נכסים שמלפני הנישואין (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן [14], בעמ' 448). ואם בתחילה הטוען לחזקת השיתוף – עליו הייתה הראיה ולו גם קלושה (כדרישת השופט ויתקון בעניין אפטה [2], בעמ' 577), הנה עתה עצם "המאמץ המשותף" והחיים המשותפים תחת קורת גג אחת מעבירים את נטל הראיה על הטוען לשלילת השיתוף, ונטל זה הוא כבד למדיי. ראה, למשל, רע"א 964/92 מ' אורון נ' י' אורון [15]. שם קיבל בית-משפט זה ערעור על פסיקת בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי וקבע שלא עלה בידי הבעל לסתור את חזקת השיתוף, שקמה לאחר חיים משותפים של שלוש-עשרה שנים, למרות כמה וכמה סממנים לסתור (רישום הדירה על שם הבעל, קיום דירה נפרדת על שם האישה, חשבונות נפרדים של בני הזוג).

ולאחרונה, בעניין ע"א 1937/92 מ' קוטלר נ' ח' קוטלר (להלן – עניין קוטלר [16]), הוחלה, בדעת הרוב, חזקת השיתוף גם על חשבון בנק נפרד של האיש שכלל את ירושת אבותיו ושממנו הפריש לצורכי הבית כמה שהפריש (כאשר לאישה כמו כן חשבון בנק נפרד וגם דירה נפרדת). הלכות אלה וכאלה משקפות מגמה: התרחקות מן הצורךבהוכחת הכוונה המשוערת של בני הזוג לשיתוף נכסים בכל מקרה ומקרה, והחלת החזקה על כל בני הזוג כולם. יותר ויותר חזקת השיתוף היא הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה, אלא כדי לבדוק שמא יש בהן, באותו מקרה ספציפי, ראיות לסתור את החזקה.

ולכן, כאשר השופטת דורנר כותבת "שהילכת השיתוף מושתתת על הכוונה הממשית(? ! – צ' א' ט') של הצדדים" (פיסקה 3לחוות-דעתה), וכאשר כבוד הנשיא כותב כי חזקת השיתוף "נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים" (פיסקה 19לחוות-דעתו), אין זאת אלא שהם מתכוונים לרעיון ההיסטורי שעליו נבנתה חזקת השיתוף. כיום – ההסכם המשתמע אינו אלא ההסבר לחקיקה השיפוטית הזו, ושוב אינו התנאי לה.

ההפעלה הגורפת של חזקת השיתוף בולטת במיוחד ביישום חזקת השיתוף ללא הבחנה בין עדה ולאום. חזקת השיתוף הוחלה אף על בני-זוג מוסלמיים (ע"א 65/89מוסטפה נ' מטוע [17]; ע"א 77/77 ט' ס' ראבי נ' ע' י' ראבי [18], בעמ' 733), לכאורה, בלי שהונחה תשתית ראייתית או מחקרית לגבי המנהגים, המוסכמות, ההסכמות וההתכוונויות בעדה המוסלמית. בהיעדר תשתית כזו לא יכלו השופטים לייחס לבני הזוג כוונות משוערות, ורק החקיקה השיפוטית שיצרה את חזקת השיתוף על יסוד ערך השוויון, היא שיכלה לעמוד בבסיס החלטתם.

הפסיקה העוסקת בחזקת השיתוף מדברת כיום בלשון ערכית – עקרונית. דוגמה מובהקת לכך אנו מוצאים בעניין בבלי [7] , שם נאמר שחזקת השיתוף מעוגנת בחוק שיווי זכויות האשה (שם, בעמ' 241-243), וההסדר הוא "'אידיאולוגי, מהפכני, משנה-סדרי- חברה'" (שם, בעמ' 240). דיבורים אלה מעידים כמאה עדים שחזקת השיתוף אינה תלויה

עוד בשאלה העובדתית מה הייתה הכוונה המשוערת של בני הזוג, אלא היא תוצאה ערכית "אידיאולוגית מהפכנית" של מושגי השוויון והצדק.

גם בעניין שלפנינו כותב הנשיא בחוות-דעתו:

"חזקת השיתוף מכוונת להשגת מטרה חברתית, והיא מבוססת על תפיסת השוויון בין המינים: בני הזוג שווים בתרומתם לרווחת המשפחה, ועל-כן הם זכאים לחלקים שווים מן הרכוש שנצבר כתוצאה מהמאמץ המשחתי" (פיסקה 19לחוות-דעתו).

אף השופטת דורנר מדברת (בפיסקה 8לחוות-דעתה) על "תפיסתנו הערכית על אודות מהות היחסים בין בני-זוג" כבסיס לחזקת השיתוף ומוסיפה כי חזקה זו "הגשימה מטרה חברתית: שוויון בין המינים וצדק חברתי" (שם, בפיסקה 9). דברים אלו מלמדים שחזקת השיתוף שוב אינה מבוססת על כוונה, הנלמדת מהתנהגות הצדדים בכל מקרה פרטי. חזקת השיתוף הפכה להיות דין כמעט קוגנטי המבוסס על ערכים (כמעט קוגנטי, מפני שלהלכה ניתן עדיין להתנות על דין זה או להוכיח שלא נתמלאו התנאים לחלותו. אבל הקושי לעשות כן הוא רב).

סוף דבר, אם בתחילת דרכה הייתה חזקת השיתוף שייכת לתחומי החוזים, הרי שכיום היא דין מדיני המשפחה. אם בתחילת דרכו של השיתוף פעל בית המשפט כמברר עובדות, הנה בהמשך הדרך "פעל בית המשפט כמחוקק לכל דבר ויצר יצירה חדשה" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 222; ההדגשה שלי – צ' א' ט'). "הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט". היא מהווה "'דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה'" (מפי המשנה לנשיא ברק, בעניין בבלי [7] , בעמ' 229). אם בתחילת דרכו היה השיתוף חוזה משתמע, הרי שכיום הוא דין הנוגע ליחסים הקניינים בין בני-זוג.

.3הרקע לחזקת השיתוף

הרקע להתפתחות זו היה הרגשת אי הצדק שבקיפוח האישה. האישה הקדישה כל חייה למשפחה ולבית ובכך איפשרה לאיש לעשות חיל מחוץ לבית, ולבסוף היא יוצאת וידיה על ראשה.

"אף במקרה שאשה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסים שלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך ילדי הזוג, אפשר לראות בכך מאמץ מצידה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה על-ידי עבודת האשה בבית וניתן לראות בהכנסות אלו פרי מאמץ משותף של בני הזוג" (עניין ברגר [5], בעמ' 246בין אותיות השוליים ד-ה).

דין הוא שיהא לה חלק בנכסים בשווה לאיש.

לא יכול להיות ספק שיש בגישה זו צדק רב, וביטוי לעקרון השוויון. ואולם כבכל בעיה אנושית סבוכה, פתרון לצד אחד יוצר בעיות אחרות, סבוכות לא פחות, מצד שני; מה גם ש"חקיקה שיפוטית" היא נקודתית, ואינה מסוגלת להביא בחשבון את כל ההשלכות האפשריות על שאר שטחי החיים על כל סבך נפתוליהם. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט י' כהן, באשר לחקיקה השיפוטית של חזקת השיתוף:

"חקיקה על-די פסיקה ייתכן שתתן סיפוק לרגש של הצדק במקרה מסויים, אך היא עלולה לשבש את דיני הקנין ודיני החיובים, ליצור מצב של חוסר ודאות ובסופו של דבר לגרום לתוצאות בלתי-צודקות במקרים אחרים" (עניין אפטה [2], בעמ' 572).

עוד קודם לכן, בתחילת דרכה של חזקת השיתוף, הביע השופט ויתקון חשש מפני שיתוף קנייני מיידי, פרי החקיקה השיפוטית:

"… בהעדר עדות כלשהי שהמנוח ראה את אשתו כשותפה בכל נכסיו ובהעדר כל סימנים שכך היתה כוונתו, כגון פתיחת חשבון בנק משותף, אין אני סבור שניתן למלא את החסר על-ידי הזדקקות לחזקה שכל גוברין יהודאין נוהגים דרך שותפות ושרק מי שמפרש את דעתו שלא להתחלק עם אשתו בנכסיו יוצא מכלל זה. ברור שחזקה מעין זו, אילו קיבלנוה, כוחה היה יפה גם בימי חייו של המנוח, כשנושיו יורדים לנכסיו. ומה יהא הדין אם תמות האשה לפני בעלה והוא ישוב ויתחתן. האם יהיו בני האשה רשאים לתבוע את מחציתה ברכוש מידי אביהם או מידי יורשיו לאחר מותו? חוששני שבדרך זו יסתבכו היחסים בין בני המשפחה ללא נשוא, ולמען שלום הבריות הייתי מעדיף לראות שותפות בנכסים רק כשיש לפחות שמץ ראיה לכך. אם סבורים אנו שיחסי הרכוש בין זוגות נשואים ראויים להיות מסדרים על דרך השותפות, נראה לי שענין למחוקק הוא לענות בו" (עניין בראלי [1], בעמ' 398).

גם השופט י' כהן הציב מספר שאלות המתעוררות נוכח הילכת השיתוף הקנייני מול צד ג':

"פסילת עיסקה עם צד שלישי כשזה יודע על הקרע בין בני-הזוג, עלולה להביא לידי כך, שבכל מקרה של ערעור חיי נישואין ומקרים כאלה הם רבים בזמננו, לא יוכל אחד מבני-הזוג לעשות כל עיסקה בנכסים הרשומים בשמו, אלא אם בן-הזוג האחר יסכים לכך. אם, למשל, יש לאשה חשבון על שמה בבנק, ובעלה עוזב אותה, והדבר ידוע למנהל הבנק, יהיה חייב הבנק להפסיק

לכבד את השיקים שמושכת האשה מחשבונה, אחרת הוא יסתכן בתביעה מצד הבעל למחצית הסכומים שהאשה משכה. במצב דומה ימצא את עצמו בעל עסקים שאשתו עזבה אותו" (עניין אפטה [2], בעמ' 572).

אפשר להוסיף שאלות נוספות.

חזקת השיתוף בנכס מקרקעין יוצרת שותף קנייני סמוי בלתי רשום בנכס, בניגוד לחוק המקרקעין. שותפות כזו עלולה להישאר סמויה שנים רבות, תוך הטעיית צדדים שלישיים, שיסמכו על הרישום בלשכת המקרקעין. כדי להתגבר על מוקש סמוי כזה היה צורך בחקיקה שיפוטית נוספת, בבחינת טלאי על גבי טלאי, לאמור, שלכוונה "הנאמדת" של בני הזוג לעניין שיתוף הנכסים מן ההכרח להוסיף למסגרת החוזה "… גם תנאי משתמע … כי התחייבות לעשות עיסקה שהתחייב בן-הזוג הרשום כלפי צד שלישי תם-לב, הינה גם על דעת בן-הזוג האחר …" (ע"א 21/86 אי. תי .ס. נהיגה עצמית בע"מ נ' משה קרול ואח' [19], בעמ' 879בין אותיות השוליים ו – ז).

האישה שותפה לא רק לנכסים שנרכשו, אלא גם לחובות (ע"א 809/90 מ' ח' לידאי נ' ד' לידאי (להלן – עניין לידאי [20]), בעמ' 612מול אות השוליים א). אבל לא לחובות שהוצאו על רכוש פרטי נפרד או על בזבוז אישי (ע"א 677/71 א' ש' דוד נ' ל' דוד ואח' [21], בעמ' 461, 464). דעת לנבון נקל, כמה עלולים להסתבך עד אין מוצא, כאשר יש לעשות חישובים כאלה לא בחשבון כולל אחד בסוף הדרך, אלא לגבי נכס פלוני, באמצע הדרך.

ואם האישה שותפה לכל דבר לאיש, והרי היא בעלת נכסים, האם אין לנכות, בשעת מימוש חלקה בנכסים, את שווי המזונות, או לפחות חלקם, שהבעל פירנס אותה במשך השנים (בעניין לידאי [20] אכן נפסק שיש הצדקה לנכות את "המזונות שהמשיבהקיבלה ותקבל" מהכנסותיה מן הרכוש המשותף. ואולם ייתכן שהדברים נאמרו במיוחד בנסיבות אותו מקרה: שם, בעמ' 615).

ואולם עיקר העיקרים: באיזו מידה משפיים השיתוף בנכסים והאפשרות לפירוק השיתוף על יציבות חיי המשפחה או על ערעורם? האם אין באפשרות הקלה להשיג שיתוף ברכוש ופירוקו, כדי לעודד פירוק קל-דעת ונמהר של המשפחה, שהיא גם כיום, למרות כל הרוחות החדשות, התא היסודי של החברה שכל יישובו של עולם תלוי בו? איש שנתן עיניו באחרת (וכן האישה באחר), ישיג על נקלה פירוק השיתוף ברכוש, לרבות פירוק השיתוף בדירה המגורים, ועמו פירוק מסגרת המשפחה (שהרי לפי הפסיקה כיום, השיתוף בדירה מגורים ניתן לפירוק לפי דיני הקניין הרגילים ודי בסידור זמני של מדור האישה והילדים; ראה פיסקה 11להלן). האיש שעזב את הבית אמנם חייב עדיין במזונות האישה ובמדורה, אך בהיות האשה בעלת מחצית הרכוש, יהא העול המוטל עליו

בעניין זה קל יחסית. האם שיעור המזונות המופחת שיחול על האיש עקב היות האישה בעלת מחצית הרכוש (לרבות הרכוש העסקי) לא יעודד את האיש, שנתן עיניו באחרת, לפרק את מסגרת המשפחה ביתר קלות? וגם אם לימים יתברר שהייתה זו אך גחמה חולפת, הדינמיקה של פירוד ופירוק קשה מאוד להשיבה.

כל שכן, כאשר האישה היא שנתנה עיניה באחר, והיא אינה חבה חובת מזונות לאיש, שעל נקלה תוכל לפרק את המשפחה וללכת אחרי עיניה הפרס ניתן אפוא למי שבא לפרק את המשפחה, והנפגע הוא בן הזוג המבקש להגן על שלמות המשפחה.

מקרה אופייני מובא בפסק-דין של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב בראשות הרב ש' דיכובסקי. הבעל, כך נקבע, נתן עיניו באחרת, וזנח את אשתו והגיש תביעה לבית הדין הרבני לגירושין. האישה הגישה תביעה נגדית לשלום בית, ובית הדין אכן קיבל את תביעת האישה לשלום בית. במקביל הגיש הבעל תביעה לבית-משפט השלום לפירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת. למרות טענת האישה שהדירה היא המדור שלה, פסק בית-משפט השלום כי יש לפרק את השיתוף בדירה. בית הדין הרבני כותב, מפי הרב דיכובסקי:

"… כאשר מפורק השיתוף, בדרך כלל, דירת המגורים – אין טעם לדבר על שלום בית, ופסק הדין של ביה"ד הרבני מרוקן מכל תוכן. על בעיה זו הצבענו בפסקי דין רבים, וגם בפסק הדין בתיק זה" (תיק מז/3884, 8334א' נ' ב' [76] , בעמ' 125).

לאור השאלות הרבות שהילכת השיתוף מעוררת, עמדו השופטים ויתקון ו-י' כהן, וגם שופטים אחרים, וקראו למחוקק לתת דעתו על בעיית השיתוף בנכסים.

.4ועדת השופט זוסמן

ואכן ב- 4.4.65מינה שר המשפטים דאז ועדה, בראשות השופט זוסמן, והטיל עליה את התפקיד לחקור "בשאלה העקרונית של שיתוף או אי-שיתוף של נכסים בין בני הזוג" וכן להמליץ לפניו "על דרך הסדר בקביעת זכויותיהם לגבי הנכסים שירכוש אחד מהם או שירכשו שניהם לפני נישואיהם ומיום נישואיהם, וכל עוד נישואיהם בעינם עומדים." עוד נתבקשה הוועדה להגיש המלצותיה "על דרך חלוקת הרכוש בין בני הזוג עם פקיעת נישואיהם".

כעבור כשנה וחצי, בספטמבר 1966, הגיש יושב-ראש הוועדה, השופט זוסמן, את דו"ח הוועדה לשר המשפטים. לנגד עיני הוועדה עמדו, בין היתר, החוק הגרמני לשיווי זכויות הבעל והאישה, החוק הצרפתי על יחסי ממון בין בני-זוג, החוק האנגלי משנת 1964בדבר רכושה של האישה הנשואה, הצעת חוק היחיד והמשפחה שהוכנה על-ידי משרד המשפטים וכן פסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין ברגר [5] ופסקי-דין אחרים שפיתחו את הילכת חזקת השיתוף.

יושב-ראש הוועדה, השופט זוסמן, הציע את ההצעה שזכתה בתמיכת הרוב. להלן אביא קטעים ממנה.

"יושב ראש הועדה הציע להמליץ על שיתוף נכסים לפי הכללים המבוארים בהמשך הדברים, אך השיתוף יהא אובליגטורי; דהיינו, תהא התחייבות של בני הזוג בינם לבין עצמם בלבד, והתחייבות זו לא תשנה מתחולת דיני הקנין הכלליים. בעד הצעה זו הצביעו חמיש חברים" (שם, בעמ' 3).

ולהלן, בעמ' 5:

" .8אין אנו תומכים בהנהגת שותפות קנין בנכסים, אפילו היא מסויגת ודחויה, ונימוקנו העיקרי לכך הוא, שאין אנו מוכנים להמליץ על הסדר המשנה את דיני הקנין. אם נרכש נכס פלוני במשך הנישואים על ידי אחד מבני הזוג, כגון מגרש שנרשם על שמו בספרי האחוזה, וקיימת האפשרות שבדיעבד, עם פירוק הנישואים, יראוהו כנכס משותף, תתערער – כך חוששים אנו – בטיחות הקנין. הסיכון של זכות מוסתרת בנכס שאינה מתגלית על פני ספרי האחוזה, עלול לגרוע מערכו של הנכס. חוששים אנו גם לפגיעה ביסודות לקבלת אשראי. מי שמלווה כסף לבעליו הרשום של רכוש, רשאי לסמוך על כך שהרישום בספרי האחוזה משקף נכונה את זכות הלווה, שאם אין הדבר כך, ימנע מלהלוות או ידרוש בטחנוות נוספים, כגון חתימתם של שני בני הזוג.

שותפות קנין, אפילו דחויה, תחייב קביעה מי ומי מבני הזוג יהא רשאי לעשות דיספוזיציות לגבי נכסיהם, ועל המחוקק יהא גם לדאוג להגנה על צד שלישי שרכש זכות בתום לב. התסבוכות הנובעות מהסדר כזה הן מכבידות ביותר והדבר נותן את אותותיו במשפט הצרפתי".

ועוד, בעמ' 6:

" .10דעתנו התומכת, מצד אחד, ברעיון השותפות, אך שוללת, מצד אחד, שותפת קנין, מביאה אותנו למסקנה להמליץ על הסדר של שיתוף אובליגטורי. פירושו של דבר: משך קיום הנישואים תהא הפרדה בין נכסי בני הזוג, אך עם פקיעת הנישואין, בין שפקעו עקב מותו של בן זוג אחד ובין בדרך אחרת, יקום חיוב בין בני הזוג (או חליפיהם), וגדר החיוב: תשלום כסף כדי שההתעשרות שחלה משך קיום הנכסים תתחלק שווה בשווה בין שני בני הזוג.

זהו ההסדר שנקבע בשנת 1957במשפט הגרמני …

הסדר דומה נקבע בסעיף 1569ל- code civilהצרפתי, כמו שנוסח מחדש בשנת 1965".

המלצות ועדת זוסמן מונחות ביסוד החקיקה שגובשה בחוק יחסי ממון.

.5הצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג

הצעת החוק מתייחסת במפורש להסדר שהוצע על-ידי ועדת זוסמן ואומרת במבוא,בעמ' 332:

"החוק המוצע מאמץ את עיקרי ההמלצות של הועדה הציבורית שהוגשו לשר המשפטים".

ולמעלה מזה, שם:

"לפי הסדר זה תחול במשך קיום הנישואין הפרדה בין נכסי בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין יקום בין בני הזוג (או בין יורשיהם) חיוב – חיוב אובליגטורי שאינו משנה את הזכויות הקניניות של בני הזוג בנכסיהם ­לאזן ביניהם, חלק כחלק, את שוויים של נכסי שניהם על-ידי תשלום ההפרש, אם ישנו ..

החוק המוצע מאמץ את עיקרי המלצות של הועדה הציבורית שהוגשו לשר

המשפטים".

ההיסטוריה החקיקתית מלמדת אפוא על כוונה לאמץ הסדר אובליגטורי דחוי ולדחות במפורש את הפתרון של שיתוף בנכסים, פתרון שגם אינו מקובל על רוב שיטות המשפט האחרות.

.6שיטות משפט אחרות

הצורך לעשות צדק ולהשוות בין בני הזוג הורגש, כמובן, לא רק אצלנו. הוא הורגש בכל ארצות המערב. וכשאנו מתבוננים איזו הדרך בררו לעצמן רוב מדינות המערב בשאלה זו, נמצא שרק מיעוט קטן שבהן, נער יספרן, בחר בפתרון של שיתוף קנייני מיידי (צרפת, הולנד ושמונה מדינות בארצות-הברית, וגם צרפת וגם הולנד עברו, למעשה, לשיטת השיתוף הדחוי). הסיבות לכך הן הסיבות שמנו השופט זוסמן (בסעיף 8לדו"ח שלו), השופט ויתקון (בעניין בראלי [1] ) והשופט י' כהן (בעניין אפטה [2]). אך הייתה כאן גם סיבה עמוקה יותר: רתיעה מפני פגיעה באוטונומיה של יחידי בני הזוג על-ידי הרכבת אלוף לראשיהם, גם אם האלוף הוא בן הזוג או בת הזוג.

רוב מדינות המערב, ובהן שווייץ, גרמניה המערבית, ארצות הצפון (סקנדינביה),

ארצות המשפט המקובל לרבות אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, קנדה, אוסטרליה וארבעים ושתיים מדינות בארצות-הברית וכן מחוז קולומביה, כולן בחרו לן את שיטת הפרדת הרכוש והאיזון הדחוי, שבה חלוקת הרכוש הכולל של שני בני הזוג נדחית עד לעת פירוק הנישואין – יש מהן בווריאציה, שהחלוקה לא תיעשה אוטומטית מחצה על מחצה אלא תוך שיקול-דעת בית המשפט לחלק בפרופורציה אחרת, ומתן דין מיוחד לדירת המגורים m. Rheinstein, m. A. Glendon, interspousal relations) Persons- . 4international encyclopaedia of comparative law, vol 134, 125, at4 . And family, chוכך ראה, למשל, בספרה של פרופ' מ' גלנדון המתארת את המצב הקיים באנגליה ובארצות-הברית: In sum, then, an english or american property owner does not"ordinarily gain or lose ownership rights upon marriage and is relatively ,free to deal with his or her own property during marriage Glendon, but he or she does become subject to a system of legal rules that promote .A .M) "sharing of property when the marriage comes to an end ; 131( 1989,chicago) . The transformation of family law(ההדגשה שלי – צ' א' ט' ההעדפה של שיטת השיתוף הדחוי מוסברת בכך שבמהלך הנישואין נשמרים השוויון והחירות האינדיווידואלית של כל אחד מבני הזוג

: ,the deferred community, with its accommodation of individual liberty" equal rights, and property sharing, has appealed to The basic marital property regime in the nordic countries, many law reformers in many countries. It has been adopted as Israel, quebec, west germany, and switzerland, and it Reform of the management schemes of community has been approached in fact, though not in name, through ,property systems of france, the netherlands .(134- 133ibid., at) "and many latin american countries

כפי שניתן ללמוד מן הקטע האחרון בספרה הנ"ל של גלנדון, גם בצרפת, בהולנדובארצות אמריקה הלאטינית נעשתה רפורמה, כך שלמעשה גם ארצות אלה הנהיגו שיתוף דחוי גם אם לא קראו לכך בשם.

העולה מן האמור הוא שהמחוקק הישראלי, בבוחרו בהסדר השיתוף הדחוי, נמצא בחברה טובה של הרוב המכריע של מדינות המערב.

.7חוק יחסי ממון מול חזקת השיתוף

כאמור, השאלה הניצבת לפנינו בערעורים אלה היא, אם חזקת השיתוף יכולה לדור בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון. כלומר, זוגות שחוק יחסי ממוןחל עליהם (לפי שנישאו

לאחר 1.1.74ולא עשו "הסכם ממון" המשנה מן הסדר שבחוק), כלום תחול לגביהם חזקת השיתוף הקניינית המיידית? תשובתי היא בשלילה.

א. כבר ראינו לעיל, שכיום חזקת השיתוף הפכה להיות דין מדיני המשפחה, הסדר רכושי מקיף בין בני הזוג. חוק יחסי ממון יוצר גם הוא משטר רכושי כולל בין בני הזוג, המאזן את רכושם לא רק בחייהם, לעת גירושין, אלא גם במותם. משטר רכושי כולל כזה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם משטר רכושי כולל אחר. מדובר בשני הסדרים חלופיים כאשר המחוקק בחר להמיר את ההסדר על-פי הילכת השיתוף בהסדר רכושי אחר.

ב. חזקת השיתוף יוצרת שותפות רכושית קניינית במהלך הנישואין. ואילו סעיף 4לחוק יחסי ממון מציין בכותרת השוליים שלו "העדר תוצאות במשך הנישואין". שכן המדובר בהסדר אובליגטורי דחוי המשאיר את מערכת היחסים הרכושיים בין בני הזוג במהלך הנישואין לשליטתם של דיני הקניין. וכך קובע סעיף 4 לחוק:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" (ההדגשה שלי – צ' א' ט').

המחוקק, אשר היה מודע להילכת השיתוף, הביע בכך את כוונתו שלא להחיל אותה אלא לראות את בני הזוג כאנשים עצמאיים, אשר קנייו של האחד אינו נפגע על-ידי בן-זוגו. אכן, לשון החוק בסעיף 4 אינה מותירה מקום לספק – החוק אימץ הסדר הנוגד את הילכת השיתוף. החוק קבע שכל עוד לא הוסכם אחרת בין בני הזוג, תחול שותפות אובליגטורית דחויה.

ג. גם הכוונה המשוערת של בני הזוג, שעליה, היסטורית, נבנה ההסדר הכולל של חזקת השיתוף, גם כוונה משוערת זו עומדת בסתירה חזיתית לכוונה המיוחסת לבני הזוג בחוק. סעיף 3(א) לחוק קובע שכאשר בני הזוג לא עשו הסכם ממון, ואם עשו ­כאשר ההסכם אינו קובע אחרת –

"יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה…".

הווה אומר, שהמחוקק מייחס לבני-זוג כאלה, שלא ראו להוציא עצמם מכלל הסדרשבחוק, כוונה לחיות במשטר רכושי של הסדר איזון המשאבים. גם חזקת השיתוףמבוססת, היסטורית, על כוונה מסתמא המיוחסת לבני-זוג: "חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה" (עניין אפטה [2], בעמ' 566).

לא ייתכן לייחס לבני הזוג בעת ובעונה אחת שתי כוונות סותרות. הכוונות הןסותרות, שכן לפי חזקת השיתוף השיתוף הוא קנייני והוא חל מיד, וכל אחד מבני הזוג נעשה שותף לנכסי חברו כבר במהלך הנישואין, עם תוצאת רכושיות במהלך הנישואין.

ואילו הסדר איזון המשאבים שומר על קניינו הנפרד של כל אחד מבני הזוג בנכסים במהלך הנישואין.

ד. החלת הילכת השיתוף על זוגות שהחוק חל עליהם יוצרת תוצאה מוזרה הנוגדת את דרישות החוק: כדי להתנות על ההסדר שבחוק – דרוש הסכם ממון בכתב. ולאנתקררה דעתו של המחוקק, עד שאותו הסכם שבכתב יאושר על-ידי בית המשפט או בית הדין, ו"האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם … בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" (סעיף 2(ב)לחוק). ו"לפני האישור יסביר בית המשפט לבני הזוג, בשפה פשוטה וברורה, את משמעות ההסכם" (תקנה 2לתקנות סדרי הדין (אישור הסכם ממון בין בני זוג), תשל"ד-1973). כל כך עד שהסכם ממון יגבר על הסדר האיזון שבחוק! ואילו על-פי חזקת השיתוף, הסכם משתמע משוער, לא מוגדר, לא בכתב, ללא הסבר וללא אישור ערכאה שיפוטית, הסדר כזה שם את ההסדר שבחוק לאל! .8חוק יחסי ממון – כהסדר שיורי כדי להימלט מן הסתירה שבין חזקת השיתוף לבין ההסדר שבחוק, יש המציעים שהסדר איזון המשאבים יחול כהסדר שיורי על נכסים אשר אינם נתפסים ברשת הילכת השיתוף. לפי סברה זו, נכון להסדר איזן המשאבים תפקיד כאשר כוחה של הילכת השיתוף לא יעמוד לה עוד, דהיינו משעה שהשלום שוב אינו שורר במעונם של בני הזוג וחל קרע ביניהם. מכאן ואילך יחול חוק יחסי ממון. פתרון זה אינו מובן לי. אם הכוונה שנכסים שנרכשו למן הקרע ואילך שוב אינם נתפסים בחזקת השיתוף, הרי זו תוצאה הנובעת מן הכוונה המשתמעת של בני הזוג על-פי חזקת השיתוף גופה, בלא צורך להיזקק, לפתע, בלי שום סיבה נראית לעין, לחוק יחסי ממון. ואם הכוונה שנכסים כאלה ייכנסו להסדר האיזון, קשה לראות את הצדק שבדבר. הלמאי יהיה בן-זוג פרוד ומסוכסך לשותף בנכסים שנרכשו על-ידי בן הזוג האחר, לאחר הקרע? הכוונה המשוערת של שני בני הזוג בוודאי הפוכה במקרה כזה.

סעיף 8(4) לחוק מאפשר את הפעלת שיקול-דעתו של בית המשפט. במסגרת הפעלת שיקול הדעת מוסמך בית המשפט לקבוע כי איזון שווי הנכסים יהיה לפי שוויים במועד מוקדם יותר, דהיינו, למשל, עובר לקרע שחל בין בני הזוג. החוק נתן אפוא דעתו למצבים של קרע בין בני הזוג, כך שנכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג לאחר מכן, לא ייכנסו לקופת האיזון.

ההנחה שעד שעת הקרע תחול הילכת השיתוף, ומכאן ואילך יחול החוק – יוצרת שעטנז רכושי שאינו לא יציר החק ולא יצירת הפסיקה אלא מעט מזה ומעט מזה. זאת ועוד; מאחר שלפי חזקת השיתוף כמעט אין לך נכס שאינו נתפס בה, לרבות, בנסיבות ידועות, נכסים שנרכשו לפני הנישואין, נמצא שלחוק תהיה תחולה שולית וזניחה בלבד. קשה מאוד להניח שהחוק וכל המאמץ הגדול שקדם לחקיקתו לא נועדו אלא למקרים שוליים שיוריים.

יפים לעניין זה דברי הנשיא שמגר, שנאמרו בהקשר אחר ולגבי חוק אחר:

"… מספר האנשים שהחוק יחול עליהם, לאור הפרשנות … נער יספרם … וממילא יש לתמוה, עבור מי טרח ועמל המחוקק ביצירת דבר חקיקה שלם ומפורט, הדן, בין היתר, בהסכם … בכך שההסכם … טעון אישור בית המשפט ובהוראות חשובות רבות אחרות, אשר לאורן כינה המחוקק את החוק בשם הרחב והכוללני …" (דברי כבוד הנשיא שמגר לעניין חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, בע"א 586/89 י' לוי חקק נ' ה' לוי חקק [22], בעמ' 754).

לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית של החוק מלמדים שלא זהו המצב שצריך לשרור. החוק בא למלא חלל וליצור הסדר ממצה של שמירה קפדנית על זכויות הקניין הנפרדות כדי למנוע את ערעור בטיחות הקניינים וכדי למנוע את הסיכונים הכרוכים בזכויות נסתרות בנכסים. התפיסה הגורסת שהילכתהשיתוף מוסיפה לחול, סותרת את מגמת החוק וההסדר שנקבע בו, עד שכמעט אין לו על מה שיחול.

.9שיקולי מדיניות

א. לפני שדנים במדיניות משפטית רצויה יש לפנות להוראות החוק כלשונו וככתבו, כדברי השופט י' כהן:

"עם כל הכבוד לנימוקי השופט המלומד להצדקת 'שיקולי מדיניות משפטית' שהיא לדעתו רצויה, אין אני סבור שאנו בני-חורין לבחור בדרך זו, אחרי שהמחוקק קבע מדיניות משפטית אחרת …" (ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ [23], בעמ' 196).

ומפי השופט ברק:

"אין השופט רשאי … להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש … ייתכן, שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, פירוש רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [24], בעמ' 715)." וכן:

"מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני, אם היא מהווה אמצעי, שעל פיו בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לשונית. חיוני הוא, על-כן, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול בלשון החוק. … הפרשן אינו רשאי להגשים טרה שאין לה עיגון לשוני בחוק" (ב"ש 67/84חדד נ' פז ואח' [25], בעמ' 670).

בענייננו, כאמור, לא רק שאין אחיזה בלשון החוק להילכת השיתוף, אלא שכוונתו, מטרתו ותכליתו שונות במפורש ממנה. לכן, גם אם נחשוב כי הפתרון של הילכת השיתוף רצוי יותר וצודק יותר, אין אנו בני-חורין להכניסו במקום שהחוק מוציאו במפורש.

ב. השוויון בין בני הזוג, יותר משהוא מתבטא בשיתופם זה בזה, הוא מתבטא בהענקת חירות זה לזה ובאי-תלות זה בזה. כך, בחוק שיווי זכויות האשה, בסעיף 2 שבו, מתבטא שוויון האישה לאיש דווקא באוטונומיה שלה –

"… לעשות בקנינים כאילו היתה פנויה".

לא שתהא סמוכה על שולחן קנייניו של האיש ולא שיהא האיש שותף בקנייניה. נמצא שההסדר שבחוק, דווקא הוא תואם את חוק שיווי זכויות האשה.

עוד לפני כעשרים וחמש שנים כתב כבוד השופט י' כהן כדברים האלה:

"בתקופתנו, כשלנשים נשואות רבות יש נכסים ומקורות הכנסה משלהן ואין הן תלויות בבעלים מבחינה חמרית, יהיו מקרים לא מעטים, בהם בני-הזוג רוצים לשמור על הפרדת נכסים ואינם מעוניינים בשיתוף הנכסים" (עניין אפטה [2], בעמ' 571מול אות השוליים ו).

הדברים נראים לי קל וחומר לימינו אלה, כאשר יותר ויותר נים תופסות עמדה בחיי הציבור, הניהול, המסחר והתעשייה, ואפשר להניח במידה רבה של ודאות, ששמירת עצמאותן הכלכלית הנפרדת היא רצונן וכבודן.

אכן, בעניין בבלי [7] הובע הרעיון שגישה שוויונית מובילה לשיתוף בפרי המאמץ המשותף. אבל שוויון זה ניתן להשיג על-ידי שיתוף דחוי לא פחות מבשיתוף קנייני מיידי:

"עם זאת, על-פי הקונסטרוקציה בה אני עוסק עתה – שכל כולה סומכת אך על חוק שיווי זכויות האשה – תיתכן אפשרות תיאורתית של פיתוח דיני שיתוף נכסים, המקיימים את עקרון השוויון, ואשר בתכנם הם שונים בפרטים אלה או אחרים מהלכות שיתוף הנכסים כפי שפותחו בבית המשפט העליון. יש להודות בכך, כי לעתים ניתן להשיג שוויון בדרכים שונות" (דברי כבוד המשנה לנשיא ברק, שם, בעמ' 241).

ג. לא שהחוק, כמות שהוא, אין בו מגרעות. גם להסדר השיתוף האובליגטורי הדחוי על-פי החוק, כמו גם להילכת השיתוף הקנייני-מיידי, ישנן מגרעות, ושני הפתרונות אינם כלילי השלמות. יתרונה הגדול של הילכת השיתוף – בהיותה דוגלת בצדק חברתי

ובהשוויית בני הזוג. מגרעותיה – ערעור יציבות הקניינים, פגיעה בעצמאות ובאוטונומיה של בן הזוג, האצת פירוק המשפחה ודרדורה עוד בשלב מוקדם במשבר, כאש ניתן היה אולי להציל את שלמות המשפחה. ובגלל מגרעות אלה, כולן או מקצתן, לא נתקבל פתרון זה על רוב ארצות העולם המערבי.

גם פתרון השיתוף הדחוי על-פי החוק, שגם הוא מבקש אותה מטרה של צדק חברתיוהשוויית בני הזוג, גם הוא איננו אידיאלי. החיסרון העיקרי שמונים בו היא פגיעותה של האישה – בעלת הזכויות בעתיד, לכשיפקעו הנישואין, אך חסרת הרכוש בהווה – ללחצים, שתוותר על זכויותיה כדי להשיג גירושין (והוא הדין, כמובן, לפגיעותו של האיש, כאשר הוא המעוניין בגירושין).

אכן, פגיעות זו היא חיסרון גדול הצריך תיקון, אך סבורני שחיסרון זה לא יבוא על תיקונו על-ידי שנחיל על בני הזוג את חזקת השיתוף. קודם כול, מפני שאיננו רשאים לעשות כן, אנוסים על-פי דיבורו של המחוקק. אך גם מבחינה מעשית, יום-יומית, אין חזקת השיתוף בבחינת .aecanapשאילו כן, היית מצפה זה כשלושים שנה, מאז יצירתה של הילכת השיתוף, שתופעת "הסחטנות" מצד בן-זוג המסרב לגרש או להתגרש – תחדל מקרב הארץ. ולא היא. זה כשלושים שנה משטר השיתוף נוהג ביד רמה, ואילו חוק יחסי ממון הוא, כלשון הנשיא והשופטת דורנר, "אות מתה", ועדיין תופעת "הסחטנות" בעינה עומדת. משמע, שגם תחת המשטר של הקיין המשותף אין בני הזוג חסינים מפני לחצי ויתור תמורת הגט הנכסף, ומעשים בכל יום יוכיחו.

אכן, השיתוף בנכסים ופירוקו במהלך הנישואין יכול להקל על בן-זוג, איש או אישה, לפרק גם את מסגרת המשפחה. במקרים פרטיים תהא בכך הקלה מן הסבל של בית-מריבה, אבל פתרון של ממש, בדמות גירושין, לא יהא בכך. במקרים רבים תנוצל קלות פירוק זו של המשפחה בקלות-דעת ובפחזות, לרעת בן הזוג השני, לרעת הילדים ולערעור התא היסודי שעליו יישובו של עולם קיים.

אם בית המשפט צריך לבחור בין שתי גישות ערכיות, האחת המבקשת לשמור על יציבות המשפחה כל עוד לא אפסה תקווה, והאחת שיש בה כדי לעודד בן-זוג ללכת אחרי עיניו, סבורני שהבחירה הראשונה עיקר. את הפתרון לפגיעות לסחטנות יש אפוא לבקש שלא על דרך שיתוף, המביא לידי פירוק של הרכוש ושל המשפחה.

.10פתרונות אפשריים

א. תיקון החוק

אי הנחת מחוק יחסי ממון כמות שהוא הורגשה זה מכבר. בסוף שנת 1982מינה שר המשפטים ועדה מורכבת משופטים, פרופסורים ואנשי ציבור בראשות השופט א' שינבוים. על הוועדה הוטל, בין היתר, "לבחון את האפשרות ולהציע הצעות לשנות מן ההסדר הקיים בדין המהותי בענייני מזונות ויחסי ממון בני בני הזוג".

וועדה, בהמלצותיה, קבעה כי:

"…נקודות המוצא שעליהן מבוסס החוק, דהיינו שיתוף אובליגטורי ולא קניני, וכן הפרדה רכושית במהלך הנישואין, נראות לנו; אולם מספר פגמים יסודיים … גרמו לכך שהחוק היה לאות מתה בספר החוקים" (דו"ח הועדה לבחינת יישום דיני המשפחה (משרד המשפטים, תשמ"ז) 34).

הנה כי כן, גם ועדה זו, כמו ועדת זוסמן בשעתה, המליצה על שיתוף אובליגטורי דחוי ולא על שיתוף קנייני. אבל היא המליצה להכניס תיקונים לחוק כדי לאפשר את מימוש הסדר איזון המשאבים, כאשר הנישואין הגיעו לקצם למעשה, גם לפני מועד פקיעת הנישואין (כמו כן המליצה הוועדה לאפשר לבית המשפט לסטות מן הקביעה המכאנית לחלוקה שווה, בהתחשב במספר נסיבות, כגון משך הנישואין, הפוטנציאל הכלכלי של כל אחד מבני הזוג, הנשיאה בעול הילדים ועוד).

המלצות ועדת שינבוים – אילו נתקבלו – היו בוודאי מפיחות רוח חיים בחוק ומתקנות את מרבית הפגמים אשר בו. למרבה הצער נשארו המלצות אלה עצמן "אות מתה". פתרון אפשרי אחד הוא אפוא תיקון החוק ברוח המלצות ועדת שינבוים. יצוין כי בשנת 1987הוגשה לכנסת הצעת חוק של חבר הכנסת ח' רמון, להקדמת מועד חלוקת האיזון גם לפני פקיעת הנישואין (הצעתחוק יחסי ממון בין בני זוג מתשמ"ז). בדברי ההסבר נאמר, בין היתר, בעמ' 196:

"ידועות אף תופעות בהן קשירת שאלות יחסי הממון לפעולת הגירושין פותחת פתח לסחטנות מצד בן-הזוג אשר אינו דחוק להתיר את הקשר".

הצעת חוק זו הועברה, ברוב דעות, לוועדת החוקה, חוק ומשפט, אך עד היום לא תוקן החוק בכיוון זה.

ב. פרשנות מרחיבה

כל עוד לא תוקן החוק, אפשר לקבוע, בדרך של פרשנות, את מועד הקדמת חלוקתהנכסים גם לפני פקיעת הנישואין, ובלבד שעל בני הזוג להתגרש על-פי דינם האישי.

הסדר איזון המשאבים חל עם פקיעת הנישואין עקב גירושין (אועקב מותו של בן-זוג): סעיף 5(א) לחוק. פשוטו של "פקיעה עקב גירושין", לגבי בני-זוג יהודים, הוא מתן הגט. בין בני-זוג מעדות אחרות, שבהן פסק-דין של ערכאה מוסמכת יש בו כדי להתיר את קשר הנישואין, יחול מועד איזון המשאבים עם מתן אותו פסק-דין. נדמה לי שניתן לפרש גם אצל בני-זוג יהודים את המונח "עקב גירושין" פירוש מרחיב, שלפיו פסק-דין סופי הקובע שעל בני הזוג להתגרש – יהיה המועד הנכון לאיזון המשאבים.

היתרון של פירוש כזה גלוי לעין. משעה שעל הצדדים להתגרש על-פי הדין האישי, יאוזנו הנכסים מיד, בלא צורך להמתין לגט עצמו,וסרבנות לגט, בין מצד האיש בין מצד האישה, לא תמנע את חלוקת הרכוש. יתרון נוסף הוא, שלא פירוק השיתוף יביא לפירוק המשפחה, כמו שעלול לקרות על-פי חזקת השיתוף, אלא פירוק המשפחה הוא שיביא לחלוקת הרכוש. לשון אחר, לא כל גחמה חולפת של אחד מבני הזוג תאפשר לו פירוק השיתוף בנכסים וממילא פירוק המשפחה, אלא רק מצב של שבר ממשי שהוכר על-ידי ערכאה שיפוטית.

ההצדקה הרעיונית לפירוש מרחיב כזה היא הכלל, שאין אדם יכול להיבנות ממצב בלתי צודק שהוא עצמו יצר. בדיני היושר, רואים את מה שחובה לעשות – כאילו נעשה לעניין הנפקות הממונית. Equity looks on that which ought to be done as" th ed., by p.v. baker 29,london) e.h.t. snell, equity"done 40( 1990, .and p. St. J. Langanבדיני חוזים מצא כלל זה את ביטויו בסעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), לאמור, שאם היה חוזה מותנה בתנאי מתלה, אין הצד, המונע את קיום התנאי, זכאי להסתמך על כך. ולכן, בן-זוג המונע את הגירושין, לא יוכל להסתמך על כך כדי להימנע מתשלומי האיזון.

האם יש ללמוד מאי-תיקון החוק לפי הצעת חבר הכנסת רמון, שאין לפרש את החוק הקיים פירוש מרחיב, המכניס בדרך פרשנות את מה שהמחוקק מין להכניס בדרך החקיקה הראשית? עיון בדברי הכנסת מראה שהתנגדות חברי הכנסת, בעיקר מן הסיעות הדתיות (אך גם מאחרות), לתיקון רמון באה מחשש ערעור המשפחה בשלב מוקדם מדיי של המשבר ומכירסום בסמכות בתי הדין הדתיים. ראה, למשל, דברי חבר הכנסת בן-שלמה, שאמר:

"קיימת אפשרות של חלוקת רכוש או תשלום כתובה גם לפני הגירושין. אולם רק באמצעות בית הדין הרבני ובמסגרת ההליכים המתקיימים בפניו, וכשהדין העברי מאפשר זאת" (ד"כ 107(תשמ"ז) 2121).

משמע שלא הייתה כאן התנגדות עקרונית להקדמת חלוקת הרכוש והתשלומים, עוד לפני מתן הגט, ובלבד שהדבר ייעשה במסגרת ההלכה.

אילו הוצע בהצעת החוק להתנות את הקדמת האיזון בקביעה שיפוטית שעל הצדדים להתגרש – כמוצע בוועדת שינבוים – יש להניח שלא הייתה באה התנגדות לכך. לכן גם פרשנות מרחיבה ברוח זו, אין לראותה כנוגדת את המגמה החקיקתית.

ג. פתרונות חוזיים

פרופ' רוזן-צבי, אם כי אינו מקבל את פתרון הפרשנות המרחיבה, מציע להגיע לאותה תוצאה במסגרת דיני חוזים, על-פי סעיף 28 הנ"ל, מאחר שהחוק מייחס לבני הזוג כוונה

הסכמית לאיזון המשאבים על-פי החוק ("לא עשו בני הזוג הסכם ממון … יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבי לפי פרק זה" (סעיף 3(א) לחוק; ההדגשה שלי – צ' א' ט'). ואולם פרופ' רוזן-צבי מצביע גם על קשיים בקונסטרוקציה משפטית כזו (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 348- 349).

כבוד הנשיא דוחה פתרון זה באשר הנושא שלפנינו איננו בתחום דיני החוזים. ואולם על-פי סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), חלות הוראותיו, במקרה מתאים, גם על "פעולות משפטיות שאינן חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". מה גם שסעיף 3בחוק יחסי ממון מייחס כוונה חוזית לבני הזוג.

אלטרנטיבית מפנה פרופ' רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 349-350, לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), הוא סעיף תום הלב. כותב פרופ' רוזן-צבי:

"גם דרך משפטית זו אינה נקיה מספקות. בהיעדר חובה לגרום להתקיימותו של האירוע המגבש את זכות האיזון חיוב המשמש בסיס לתחולת סעיף 39לחוק מניין? על קושי זה ניתן להתגבר, שכן מכוחו של סעיף 39עצמו נוצרים סטנדרטים של התנהגות ראויה: 'סעיף 39לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב … חובות אלה יכול שיהיו חובות נלוות … יכול שיהיו אף חובות עצמאיות … חובות אלה מקורן בדין' (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 836; כן ראה ע"א 636/78 ויצמן נ' אברמזון, פ"ד לג (3) 295). נראה לי כי קיומה של חובת האיזון בתום לב ובדרך מקובלת מחייבת, לפחות, שבן-זוג לא ינצל את כוחו (סעיף 39מטיל את חובת תום הלב והביצוע בדרך המקובלת בכל הנוגע לקיומו של חיוב ולשימוש בזכות גם על זכויות מהסוג של יכולת או כוח, ראה בג"צ 59/80, שם בע' 835) להימנע מהפקעת הנישואין לשם השגת אחת מן המטרות הבאות: לגרום לדחייה שרירותית של מימוש זכות האיזון, לשלול את זכותו של האחר או להפעיל כלפיו אמצעי לחץ וסחיטה על מנת להשיג הסכם גירושין בתנאים מועדפים וכיוצא בזה. התנהגות כזו מצד בן-הזוג מהווה קיום שלא בתום לב של חובת האיזון. סירוב למלא אחר הוראה או אף המלצה של בית הדין למתן גט או לקבלתו ישמש ראיה משמעותית על הפרת החובה הגלומה בסעיף 39" (המשפטים שבסוגריים מובאים בטכסט כהערות שוליים – צ' א' ט').

לטעמי, אם על-פי הדין האישי על הצדדים להתגרש, קרי שעל הבעל לתת גט ועל האישה לקבלו, ממילא גם מתחייב שעם מילוי חובתהגירושין יש לחלק את הנכסים על דרך האיזון, ומי שמעכב – נוהג שלא בתום-לב, ובהתנהגותו לא יוכל לעכב את החלוקה המתחייבת. בכך שתלינו את מועד האיזון בהחלטה מוסמכת שעל הצדדים

להתגרש, התקרבנו מאוד להילכת השיתוף הדחוי הנהוגה ברוב העולם הנאור, התולה גם היא את מועד חלוקת הרכוש בפסק-דין של בית-משפט, בלא תלות בשרירות לב אחד הצדדים.

ד. פסיקת פיצויים לאישה על-ידי בית הדין

בדורות האחרונים נהגו בתי הדין במקרים רבים לפסוק פיצויים לאישה המתגרשת. בבתי הדין הרבניים היה זה מנהג רווח, בייחוד בשנים שלפני קום המדינה (ראה אוסףפסקי-דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בעריכת ז' ורהפטיג) ועד שנות השבעים לערך, כמשתקף בקובצי פסקי הדין הרבניים (פד"ר). כך, למשל, בתיק 1/30/705א' נ' ב'; ב' נ' א' [77]. זוג ולהם מסעדה רווחית. נפסק שעליהם להתגרש, ועל הבעל לשלם לאישה מאה לא"י לכתובתה (למרות שנומינאלית נרשם בכתובה סך 10לא"י) ועוד אלף לא"י "תמורת סלוקה מהמסעדה מקור הפרנסה שהיא עבדה לפתוחה ושכלולה עד שהגיעה למצבה העכשוי". לבעל ניתנה גם הברירה לקבל מידי האישה אלף לא"י "ולמסור לה את המסעדה וכל אשר בה לרשותה הגמורה". ניתנה שם ארכה של שלושם יום להשלשת הכסף. עד לסיום העניין חויב הבעל בתשלום מזונות האישה בסך 20לא"י לחודש. פסק הדין ניתן בשנת תש"ה (1945) והסכומים האמורים היו אז גבוהים ומשמעותיים מאוד. בהנמקת פסק הדין נאמר בין היתר, בעמ' פה:

"ואשר לגובה הפצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת) אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת גובה הפצויים שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ" (פסק הדין ניתן בבית הדין הגדול לערעורים בהרכב שני הרבנים הראשיים והרב י' קלמס ובנשיאות הרב י' א' הרצוג).

מן האופציה שניתנה לבעל למסור לאישה את המסעדה תמורת אלף לא"י שיקבל, ניתן ללמוד שסכום הפיצויים שנפסק לאישה הוא בגובה מחצית ערך המסעדה. כלומר, למרות שלפי הדין אין לאישה דין שותף בנכס, הרי הפיצוי שנפסק לה הוא באותו שיעור כאילו הייתה שותף.

כן יש לציין שהמועד להשלשת הכסף הוא לפני הגט (ובמוסגר יש לציין שעלתה במחשבה האפשרות שמועצת הרבנות הראשית יולה להתקין תקנה של שותפות האישה בנכסים).

פסק-דין אחר (תיק 1/43/705ב' נ' א' [78]) גם הוא מאלף. הבעל באותו מקרה היה "קצין גבוה בצבא האנגלי" ללא כל רכוש. אף-על-פי-כן חויב בתשלום פיצויים לאישה בסכום נכבד, בגלל הפוטנציאל הכלכלי שלו; וכך כותב בית הדין הגדול בהנמקתו:

"… ואשר לסידור עצם הפיצויים וקביעת סכומם, מצא ביה"ד הגדול טענת המערערת צודקת ביסודה, שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לביה"ד, אבל השכלתו וידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם, – יש בידם להבטיח לו עתיד כלכלי איתן, ומשום כך יש להגדיל את סכום הפיצויים … " (שם, בעמ' קד-קה).

בשנת 1979מצינו פסק-דין של בית הדין הרבני הגדול נאמר:

"במקרה כמו דידן … נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויים, נוסף על הכתובה; וכדי שלא להזניח את האשה שתשאר אחרי הגירושין בלי קורת גג לראשה, מחייבים את הבעל או להשאיר את הדירה של הזוג, – אם היא שלהם – ברשות האשה, או שידאג למצוא לה דירה אחרת שווה לה בערך, או במקרים מסוימים – לפי שיקול דעת ביה"ד, שיתן לה מחצית רכושו או משווי הקרוב לזה" (ערעור לט/150 א' נ' ב' [79], בעמ 124).

לימים נדחק מנהג זה מפני הסדרים כלכליים אחרים, כגון חזקת השיתוף.

פרופ' רוזן-צבי בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, סוקר את הפסיקה הרבנית לעניין פסיקת פיצויים וכותב בעמ' 331-332:

"מירווח השיקולים הנלקח בחשבון על-ידי בית הדין הוא רחב ביותר. בהקשר זה ראוי לציון הדמיון למערכת השיקולים המנחה שיטות משפטיות חילוניות בנות-הזמן, ששיקול הדעת השיפוטי עומד אצלן במרכז הסדר היחסים הרכושיים בין בני-זוג. במסגרת שיקול דעתו מתחשב בית הדין, בין היתר, בגורמים הבאים: .1עתידו הכלכלי של הבעל. יכולתו הכספית של הבעל, ובין היתר: הכנסותיו, רכושו ואפשרויותיו לעתיד, בהתחשב בהשכלתו, בידיעותיו המקצועיות, במצבו המשפחתי וכיו"ב.

.2עתידה הכלכלי של האשה. כושר ההשתכרות של האשה, האפשרויות הכספיות העומדות לרשותה ואופן קביעת ההסדר בנכסים.

.3המצב הכלכלי בכללו, עליית יוקר המחיה וירידת ערך המטבע. דהיינו: התחשבות מלאה במצבם של שני הצדדים לאור המצב הכלכלי הנתון.

.4תרומת האשה למשק הבית.

.5מידת ההשקעה של האשה בעסקו של בעלה ותרומתה להשבחת הנכסים ולגידולם.

.6התנהגות הצדדים. אשמת הבעל, מחד גיסא, ואשמתה של האשה, מאידך גיסא. אם כי, כפי שראינו כבר לעיל, עשויה האשה לזכות בפיצויים גם במקרה של אשמה מצדה.

טעמיו של המנהג

נוכל למנות שלשה טעמים עיקריים העומדים בבסיסו של מנהג זה.

.1הגורם הכלכלי, מתן אפשרויות קיום לאשה בתקופה שלאחר גירושיה.

בהיעדר חובה מן הדין לזון את האשה לאחר מתן הגט יש להבטיח במידת מה את עתידה הכלכלי. במיוחד אמורים הדברים לאור העליה ביוקר המחיה והירידה בערך המטבע ולאור העובדה כי עיקר הכתובה, האמצעי אשר נועד לשרת ענין זה, לא יצלח עוד למטרה. הפיצויים הם, איפוא, מעין תוספת לכתובה.

.2הפיצוי כמחיר הגט. אם הגיע בית הדין למסקנה כי רצוי להתיר את קשר הנישואין ועם זאת אין עילה מספקת מן הדין לחייב בגט, יחוייב הבעל עם מתן הגט בתשלום פיצויים לאשה, על מנת להגיע לאיזון אינטרסים בין בני-הזוג, בדרך שיהיה בה כדי לרצות את האשה ולפייסה.

.3מעין חלוקת נכסים. הפיצויים משפים את האשה על הצמיחה הכלכלית של המשפחה בכלל, ועל השקעתה במשפחה וברווחתה, כגון הטיפול במשק הבית ובגידול הילדים, ותרומתה להשבחת הנכסים ולגידולם, בפרט".

ולהלן:

"חלק מן המלומדים מרבה לציין, ובצדק, את יתרונותיו של המנהג. הוא מאפשר התחשבות מלאה בנסיבות כל מקרה קונקריי ומתן ביטוי לצרכים של המשפחה בכלל, ועשיית צדק בין בני-הזוג הספציפיים בפרט" (שם, בעמ' 334).

כבוד השופט (אז) אלון, בדעתו, דעת הרוב, בע"א 630/79 צ' ב' ליברמן נ' ע' (מנדל דוד) ליברמן )להלן – עניין ליברמן [26] ), בעמ' 372- 373, כותב לעניין מנהג הפיצויים:

"יצירה חשובה ומעניינת בתחום זה היא – כאמור – מוסד דמי הפיצויים, שהאישה זכאית להם בשעת הגירושין, בנוסף על זכויותיה לפי הכתובה. ניצנים ראשונים לזכות חדשה זו של האישה במשפט העברי מצויים כבר בתקופה מסוימת מלפני דורנו, אך בעיקרו התפתח והתגבש מוסד זה של זכות לפיצויים בפסיקתם של בתי הדין הרבניים בארץ מזה כארבעים שנה,

ועל-פיו מקבלת האישה בעת הגירושין חלק – לא מוגדר ולא קבוע – מהרכוש, שנוצר במשך הנישואין, הכול לפי נסיבות המקרה ולפי התקדימים שבפסיקה, שהתפתחה בבתי הדין הרבניים. הגורמים והרעיונות שביסוד יצירתם של מוסד חזקת שיתוף נכסים בבית-משפט זה ומוסד הפיצויים בשעת גירושין בבית הדין הרבני דומים ומשותפים הם – הרצון והצורך לעשות צדק עם האישה; אך דרך הנמקתו וביסוסו המשפטי של כל אחד משני מוסדות אלה שונה היא: הסכום שנפסק בבתי הדין הרבניים, המכונה כאמור בשם פיציים, אין מקורו המשפטי בחזקה איזו שהיא, שאנו מניחים, שהבעל התכוון לשתף את האישה בחלק זה או אחר שברכושו – כפי שכך הוא לעניין מוסד חזקת שיתוף נכסים שנתחדש בפסיקתו של בית משפט זה – אלא מקורו בעיקרון של הגינות וצדק, שכך מן הראוי שמגיע לבת הזוג לפי מאמציה בגידול וטיפול התא המשפחתי, שאיפשרו לבעל לפתח את עסקיו ולצבור רכוש, ולפי עזרתה בטיפוח העסק, וזאת כדי לאפשר לה קיום הוגן לאחר הגירושין וכיוצא באלה (במקרה מסוים נפסקו לאישה פיצויים, גם כאשר הבעל לא צבר רכוש כלשהו, אך השכלתו וידיעותיו המקצועיות של הבעל הן כאלה, שמבטיחות לו מצב כלכלי איתן)".

לאור טיבו של מנהג פסיקת הפיצויים לאישה, מציע פרופ' רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, להשתמש בפיצויים כמכשיר להקדמת איזון המשאבים:

"עם מתן פסק גירושין רשאי בית הדין לחייב את הבעל בתשלום פיצויים לאשה. זכות זו לא ניטלה על-ידי החוק. בית הדין יוכל להשתמש באמצעי זה כדי לממש למעשה את זכות האיזון שמועדה לא הגיע. על-ידי כך יפורק הבעל סרבן הגט מ'נשקו', כאשר יינטלו ממנו אמצעי הלחץ והסחיטה. כאשר יגיע מועד מימושו של האיזון יהיה בית הדין רשאי להשתמש בשיקול דעתו מכוח סעף 8לחוק יחסי ממון בין בני-זוג ולהסדיר את איזון המשאבים לאור סכום הפיצויים ששולם לאשה קודם לכן" (שם, בעמ' 350-351).

אין אני מתיימר לומר שפתרון זה הוא אידיאלי. הוא פועל רק לטובת האישה מול איש סרבן, אך לא להפך. המנהג עצמו טרם הגיע למלוא פיתוחו וטרם נעשה כלל נורמאטיבי בכל מקרה. אבל סבורני שלא רק בית-דין רבני, אלא גם בית-משפט מוסמך – המצווה בסיטואציה כזו להחיל דין אישי – יוכל לפסוק פיצויים, על-פי המנהג שהפך להיות חלק מן הדין האישי, כל שבני הזוג חויבו או הומלצו להתגרש.

ה. סעיף 11 לחוק

סעיף זה מיועד להגן על זכותו של בן הזוג חסר הנכסים, ולשמר נכסים וזכויות לבל יוברחו או יועלמו מאיזון עתידי. לבית הדין, כמו לבית המשפט, ניתנו סמכויות מרחיקות

לכת לשם שימור זה, ובין השאר רשאי הוא לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה, לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג ולצוות על רישום הערה בפנקס המתנהל על-פי חוק לגבי נכס של אחד מבני הזוג.

שימוש בסמכויות אלה בשלב מוקדם של הסכסוך, ופרשנות מרחיבה לדיבור "פעולה שיש בה כדי לסכל זכות", עשויים לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה. עד כאן באשר תחולת הסדר השיתוף הדחוי ופתרונות מוצעים להקהות את עוקץ הסחטנות של אחד מבני הזוג כלפי משנהו.

.11דירת בני הזוג

בין הילכת השיתוף הקנייני המיידי ובין הילכת השיתוף האובליגטורי הדחוי,

שתיהן עניין לרכוש הרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד, והשאלה היא איזו מןההלכות תחול. כאשר נכס רשום מלכתחילה על שם שני בני הזוג, חלים בדרך כלל דיני הקניין ופירוק השיתוף הקנייני הרגילים. ואולם כאשר מדובר בדירת בני הזוג ­אשר ברוב המקרים רשומה על שם שני בני הזוג – אין, לדעתי, להחיל את פירוק השיתוף הרגיל הנוהג בין זרים.

מן הראוי להתקין שעל דירת בני הזוג לא יחולו הוראות פירוק השיתוף הרגילים, ופירוק כזה יאופשר רק בהתאם להוראות הערכאה שדנה בענייני המשפחה. הטעם לכך, שפירוק קורת הגג המשותפת מונע כל אפשרות לשלום בית. כמו כן, לדעתי, אם מבקש הפירוק הוא הבעל, יש בכך משום הפרת זכות האישה למדור שקט והולם. המצב בפסיקה כיום אינו כך, ובית המשפט מתייחס, עקרונית, לפירוק השיתוף בה כמעט כמו לנכס המשותף לזרים, אם כי ניתן לעכב את הפירוק בפועל עד לפתרון, ואפילו ארעי, של מדור בן הזוג השני (ע"א 736/85 ע' לזר נ' א' לזר [27] ; ע"א 2626/90 א' ראש חוש נ' מ' ראש חודש [28]. ראה גם מאמרה של ד"ר ד' פלפל, "פירוק שיתוף במקרקעין בדירת  מגורים של בני זוג" הפרקליט לט (תש"ן-נ"א) .488אך ראה גם דעה אחרת שהבעתי בבית המשפט המחוזי בירושלים כי על פירוק השיתוף להידחות עד לפתרון הקבע של בעיית המדור, שכן "הטורח והטלטול, אי הבטחון ואי הוודאות שבפתרון הזמני עומדים בניגוד מוחלט לזכות המדור השקט שחב הבעל לאשה ואין הוא יכול לעקור אותה בעל כורחה, אפילו באופן זמני, מ'נוה יפה' ל'נוה רע'" (תמ"א (י-ם) 536/92[71])).

לדעתי, אין לעודד פירוק דירת המגורים לטובת בן-זוג זונח, ולרעת בן הזוג השני והילדים. במדינות רבות קיים הסדר חקיקתי המוציא את דירת מגורי המשפחה מכלל דיני פירוק השיתוף.

יש להדגיש שניצול האפשרות לפירוק השיתוף על-ידי אחד מבני הזוג כדי להציק לבן הזוג האחר איננו קשור דווקא למשטר הרכושי של הסדר איזון המשאבים. במסגרת הילכת השיתוף יכול בן-זוג עוד ביתר שאת לדרוש פירוק שיתוף על-מנת להציק לבן הזוג האחר

ולהשיג יתרון כלכלי. כאשר לבני-זוג אין רכוש רב מעבר לדירתם והבעל מבקש פירוקשיתוף, הדבר בהחלט עלול לפגוע באישה, וביותר כאשר היא מחזיקה בילדים ואין בכוחה להשיג מדור חלופי כבר הובא לעיל פסק הדין הרבני, מפי הרב דיכובסקי, המתרעם על כך שפירוק השיתוף בדירת המגורים מרוקנת מכל תוכן החלטת בית הדין לעניין שלום הבית. מוסיף הרב דיכובסקי וכותב:

"לדעתנו, אין סמכות לבית משפט השלום לפרק את השיתוף בדירת המגורים, כאשר בית הדין הרבני פוסק בשלום בית (אגב: הביטוי 'שלום בית' משמעותו המילולית היא 'בית שלם'), ומן הראוי שענין זה יובא אחת ולתמיד להכרעת 'בית דין מיוחד'" (תיק מז/3884, 8334[76], בעמ' 125).

בתזכיר חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון – איזון המשאבים ודירת המגורים), תשנ"ה-1995, שהוכן במשרד המשפטים, מוצע (לפי שתי החלופות בתזכיר) שבית המשפט לא יצווה על פירוק השיתוף של בני הזוג בדירה, אלא אם מובטח סידור חלוף למגורים של ילדי בני הזוג ושל ההורה המחזיק בהם. הצעה זו תבורך. בינתיים נחקק אצלנו חוק בכיוון הנכון, אך לא במידה הנדרשת. כוונתי לחוק המקרקעין (תיקון מס' 17), תשנ"ה-1995, המורה לבית המשפט שלא לבצע פירוק שיתוף בדירת מגורי בני הזוג, אלא אם נמצא הסדר מגורים אחר לילדים ולבן הזוג השני. תיקון דומה נעשה בהוספת סעיף 10א לחוק המטלטלין, תשל"א-1971, לגבי פירוק זכויות בדירה לא רשומה. ואום הסדר זה אינו מספיק, מפני שהוא מסתפק ב"הסדר ביניים למגורים זמניים", שאינו עונה על דרישת ההלכה למדור שקט ולנווה יפה ובטוח. יצוין כי באנגליה מגן החוק על קורת הגג של בן-זוג אחד מפני בן הזוג השני גם אם השני הוא הבעלים היחידי של הדירה ( 1967,matrimonial homes act) יודגש שעל-פי ההלכה היהודית מוטלת על הבעל החובה לדאוג למדור לאשתו (רמב"ם, אישות, יג, הלכות ג, ו[א] , טור, אה"ע, עג[ב]; שו"ע, אה"ע, עג, א-ב[ג]), וממילא לא יוכל לדרוש פירוק השיתוף באופן המונע קורת גג מן האישה. בנוסף לכך האב חב לילדיו מדור, כחלק מחיובו למזונות. אם הילדים זקוקים לאמם, ניתן לחייב את הבעל לדאוג למדור לאישה גם לאחר הגירושין, שכן מדור האישה הוא מדור הילדים (ראה שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 377).

בעוד שתביעה לפירוק נכס משותף בין זרים היא דין מדיני הקניין והממונות, הנה בתביעה לפירוק דירת מגורי המשפחה מעורב אלמנט חזק ודומינאנטי של דיני המשפחה. הוצאת עניין זה מבית המשפט המוסמך לדון בפירוק שיתוף רגיל ומסירתו לשיקול-דעתה של הערכאה השיפוטית, הדנה ביחסים בין בני הזוג, תמנע את השימוש בפירוק השיתוף בין כאמצעי סחיטה ובין כאמצעי לפירוק מהיר וא מוצדק של המשפחה.

המלצות ברוח זו כלולות גם בדו"ח ועדת שינבוים.

.12בסיכום

ההסדר החוקי שלנו מקובל על רוב מדינות העולם הנאור, מה שאין כן הילכת השיתוף. לחזקת השיתוף מטרה צודקת של השוויית בני הזוג ומתן ביטוי לתרומת האישה. להסדר השיתוף הדחוי על-פי החוק אותה מטרה עצמה, כדברי כבוד המשנה לנשיא ברק בעניין בבלי [7], בעמ' 241:

"אכן, המשטר המשפטי האזרחי של שותף בנכסים שנרכשו בחיי הנישואין, וחלוקת הרכוש שווה בשווה בין בני הזוג בתום הנישואין, מבוססים ומגשימים שוויון בין בני הזוג" (ההדגשה שלי – צ' א' ט').

לשתי השיטות מעלות ומגרעות. לשתיהן אין פתרונות אידיאליים.

עקרון "שלטון החוק" מחייב גם את בתי המשפט כמו את כל רשויות המדינה, ועל-פי עיקרון זה יש לתת תוקף להסדר צודק, גם אם לקוי, שקבע המחוקק, ולא להסדר – צודק ולקוי גם הוא – הסותר את החוק. חייבים אנו לקבל את החוק בענווה, תוך מאמץ ושאיפה לפרש אותו פירוש המתקרב ככל האפשר למטרתו ולתכליתו, ולהביא לידי תיקון החוק ככל שיידרש. אינני סבור שזו עמדה "פורמאליסטית" כדברי חברתי, השופטת דורנר. ואם חוק יחסי ממון  "הוא אות מתה", אין הקולר תלוי אלא בצווארי בית המשפט, שבידו ג להפיח בו רוח חיים.

מכאן לערעורים שלפנינו.

.13ע"א 1915/91 – גב' יעקובי

על-פי מסקנתי, בצדק דחה בית המשפט את תביעתה של גב' יעקובי וסירב להצהיר על זכויותיה במחצית רכושם של בני הזוג. בני הזוג נישאו לאחר כניסת חוק יחסי ממוןלתוקף. ממילא לא ניתן להצהיר על זכויות בן-זוג במחצית הרכוש של בני הזוג, שכן במהלך הנישואין קיימת הפרדה קניינית של נכסי בני הזוג, וזאת כל עוד לא נקבע שעל בני הזוג להתגרש. לפיכך ממילא גם לא ניתן לצוות על רישום בהתאם ולא ניתן לפרק את הרכוש השייך לפי שעה לבן הזוג האחד על-פי דיני הקניין הרגילים.

מה שאין כן כאשר מדובר בנכס שהוא בבעלות שני בני הזוג (ובכפוף למה שאמרתי לעיל לעניין דירת בני-זוג), ובמקרה זה רשאי אחד מבני הזוג לקבל מבית המשפט הצהרה על בעלותו בנכס זה. הצהרה זו אף משתלבת עם עקרון ההפרדה הקניינית של נכסי בני הזוג, והיא מחזקת את בטיחות הקניינים ומונעת סיכונים הכרוכים בזכויות

נסתרות בנכסים. לפיכך גב' יעקובי הייתה יכולה לתבוע הצהרה על בעלותה באותם נכסים, שאכן מכוח דיני הקניין יש לה בעלות בהם, כגון: מחצית ממיטלטלין שנקנו מהכנסתם המשותפת של בני הזוג. אולם גב' יעקובי הדגישה כי תביעה היא להצהרה על בעלותה במחצית "כלל נכסי בני הזוג" – דבר שכאמור, לאור חוק יחסי ממון , אינוניתן. לפיכך בצדק נדחתה תביעת גב' יעקובי על-ידי בית המשפט קמא.

.14ע"א 2084/91 – מר יעקובי

ערעור זה הוא ערעור בעלה של גב' יעקובי, אשר תביעתו לפירוק השיתוף בדירת בני הזוג נדחתה. בית המשפט קמא דחה את תביעת הבעל לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג ומכירתה כפנויה לאור תפיסתו שמדובר בתביעה שהוגשה שלא בתום-לב. הזכויות בדירת המגורים רשומות על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. בית המשפט קמא הסיק שמטרת התביעה, שהוגשה כתביעה שכנגד לאחר הגשת התביעה מצד האישה להצהרה על זכויותיה בכלל נכסי בני הזוג, הייתה: "להציק לתובעת, להקניטה ולהעניק לנתבע יתרון כלכלי בלתי צודק עוד בטרם הוכרעו סופית כל המחלוקות שבין הצדדים". זוהי דוגמה לכך שבית המשפט יכול להתגבר על ניסיונות פגיעה של בן-זוג אחד במשנהו, על-אף דיני הקניין הרגילים. בעניין זה אין לי אלא לקבל את דברי פרופ' רוזן-צבי שצוטטו בפסק-דינו של כבוד הנשיא ואשר מלמדים על כך שיש בידי בית המשפט כלים למנוע עיוותים כתוצאה מניצול ההסדר הממוני על-ידי אחד מבני הזוג. לכך אוסיף, שלטעמי, ניתן הה להגיע לאותה תוצאה גם על-פי דיני המשפחה וזכות האישה למדור, ככל האמור לעיל לעניין פירוק שיתוף בדירת בני-זוג. לפיכך בית המשפט קמא פסק כדין, וגם דין ערעור זה להידחות.

.15ע"א 3208/91 – בני הזוג קנובלר

בית המשפט קמא קבע על סמך ראיות שהיו מהימנות עליו שבין בני הזוג נעשתה עיסקת מתנה בזכויות לא רשומות (שאינה טעונה רישום ואף לא כתב, וסעיף 8 לחוק המקרקעין אינו חל לגביה), ולאור זאת הצהיר על בעלות האישה במחצית הדירה. לגבי התכולה קבע השופט שיש לתובעת זכויות קנייניות. מסקנה זו של בית המשפט קמא מתיישבת עם חוק יחסי ממון, באשר הסדר איזון המשאבים שהינו הסדר אובליגטורי דחוי משאיר את מערכת היחסים הרכושיים בין בני הזוג במהלך הנישואין לשליטת דיני הקניין והחוזים, ומאפשר נתינת מתנות ומעבר נכסים בין בני הזוג. כפי שהוזכר על-ידי המשנה לנשיא בן-פורת:

"… אין לראות ב'הסכם ממון' את חזות הכל מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג ויש להבדיל הבדל היטב בין 'הסכם ממון' – או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את 'הסכם הממון' – לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכלל" (ע"א 169/83 [4], בעמ' 780-781).

חברתי, השופטת דורנר, מוצאת איזו סתירה פנימית בין מסקנתי לעניין משפחת קנובלר ובין העמדה שניסיתי להציג לעיל בחוות-דעתי. על-פי קביעת בית המשפט קמא מדובר בעיסקת מתנה ריאלית בין בני-זוג. אין עיסקה כזו עניין לא לחזקת השיתוף ולא להסדר שיתוף דחוי, ולפיכך איני רואה איך יכולה כל עיקר להיווצר סתירה בין כשרות או אי-כשרות עיסקה ספציפית כזו ובין דיני השיתוף. בית המשפט קמא מצא שהייתה כאן הקניה ריאלית של זכויות. הקניית מתנה, בהבדל מהתחייבות לתת מתנה, אינה טעונה כתב.

מימצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא בדבר המתנה מעוגנים בראיות, ואינני רואה שיש להתערב בהם. הייתי מציע, לכן, לדחות את הערעור.

השופטת ד' דורנר: .1משפחה מטבע בריאתה היא גם יחידה כלכלית. עמד על כך פרופ' ליפסי (lipsey): By a household we mean all the people who live under one roof and who" make, or are subject to others making for them, joint financial Taking-decisions… We take the household as a basic decision Family problems are discussed by other disciplines- intra(the) … Such as sociology, anthropology and psychology and we should unit .not expect to find all problems handled within the field of economics Economists speak of the consumer or the individual they are in fact however, it is very important to remember that when

"r. G. Lipsey, an introduction to positive economics referring to the group of individuals composing the household) .( 67( 1963,london) ואולם, במשפחה הפטריארכלית רכוש המשפחה – מכל מקור שהוא – היה בבעלות הבעל-האב. אישה נשואה לא יכלה להיות בעלת רכוש, ומעמדה במשפחה היה כשל קטין. עמדה על כך הסופרת הצרפתיה סימון דה בובואר: De toute capacite civile… Mariee, elle(la femme) le code … Prive" passe sous i'autorite du mari … Les objets, les Valeurs, les etres qu'elle cree me sont pas son bien propre mais"celui de la famille, donc de i'homme quien est le chef .(165- 164( 1976,. 1vol) s. De beauvoir, le deuxieme sexe)

"… החוק שלל מן האישה כל כשרות משפטית. משנישאה, הושמה היא והושם רכושה תחת פיקוח בעלה. כל הנכסים שיצרה לא היו רכושה אלא רכוש המשפחה, כלומר, רכושו של ראש המשפחה – הבעל"(תרגום שלי – ד' ד').

מבחינת המקובלות החברתיות, תרומתה של האישה למשפחה בניהול משק הבית ובגידול הילדים לא נחשבה לבעלת ערך כלכלי. עוד באמצע המאה ה- 19כתב הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר את הדברים הבאים, ששיקפו נורמה שהייתה מקובלת אז:

Die weiber denken in ihrem herzen, die bestimmung der manner sei, geld" wo moglich schon; au verdienen, die ihrige hingegen, es durchzubringen .A) "bei lebzeiten des mannes, wenigstens aber nach seinem tode .( 722( 1910,verlag-cotta) schopenhauer,parerga und paralipomena

"נשים חושבות בלבבן כי תפקידו של הגבר הוא להרוויח כסף, ותפקידן לבזבזו. ככל שהדבר ניתן – לבזבזו במשך חיי הגבר, ועל כל פנים – לבזבזו לאחר מותו" (תרגום שלי – ד' ד').

מנגד, במשפחה המודרנית המקיימת מערכת דינמית של הוצאות והכנסות, נתפס, למצער, הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, כרכוש משותף של בני הזוג. אכן, בשל חלוקת התפקידים בין בני הזוג, כאשר הבעל מפרנס את המשפחה והאישה מנהלת את משק הבית ומגדלת את הילדים, נרשם הרכוש במשפחות רבות על שם הבעל. סממנים פורמאליים אלה אינם פוגעים בזכות בן הזוג במשפחה החיה בשלום, והם אנם רלוואנטיים כאשר בני הזוג מתגרשים. גירושין של בני-זוג יהודים טעונים הסכמה הדדית. בגדר הסכמה זו מסדירים בני הזוג גם את חלוקת הרכוש. כידוע, בעניין זה ידו של בן הזוג המעוניין יותר בגירושין היא על התחתונה, והוא מוותר על זכויותיו ברכוש, אם אלה רשומות על שמו ואם לאו. ראו שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 218- .219הצורך בהבטחת זכות בן הזוג, בדרך כלל האישה, מתעורר רק כאשר לא עלה בידי בני הזוג, שיחסיהם התערערו והם חיים בנפרד, להגיע להסכם גירושין.

.2על רקע זה, ולנוכח המציאות החברתית והכלכלית בימינו, התגבשה בפסיקה ילכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג, שיסודה בדיני הקניין והחוזים, והיא מבוססת על העיקרון הכללי של קיום כוונת הצדדים. וכך סיכם את ההלכה הנשיא שמגר בעניין בבלי [7], בעמ' 252:

"הדין החל בישראל כפי שנתפרש בבית-משפט זה הוא, כי לעניין בני-זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא – כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת".

לעניין הבסיס לתחולתה של הילכת השיתוף ולשאלת היקפה ראו: עניין ברגר [5; עניין אפטה [2] (כאשר חיי בני-זוג היו הרמוניים, אין צורך בהוכחה בדבר קיום מאמץ משותף); ע"א 491/75, 503מ' חיימי נ' ב' אשתר ואח'; ב' אשתר נ' מ' חיימי [29]; ע"א 122/83,

129[13] (חזקת השיתוף חלה גם על נכסים עסקיים אשר הצטברו במהלך חיי הנישואין). ראו גם: ע"א 663/87 נתן נ' צ' גריגר ואח' [30], בעמ' 111; ע"א 488/89י' נופרבר נ' י' נופרבר [31], בעמ' 829; ע"א 2280/91 ר' אבולוף נ' מ' אבולוף [32]; ע"א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' ד' גיטלר וערעור שכנגד [33].

.3חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן – החוק) ביקש להחליף את הילכת השיתוף וליצור הסדר כולל של חלוקת זכויות רכושיות בין בני-זוג במהלך חיי הנישואין ועם פירוקם. ואולם בפועל תכלית זו לא הושגה.

החוק יצר הסדר איזון משאבים, שהוא אף רחב מההסדר על-פי הילכת השיתוף. בעוד שהילכת השיתוף מושתתת על הכוונה הממשית של הצדדים, הקים החוק פיקציה בדבר קיומה של כוונה. כוונה זו הותר לסתור רק על-ידי הסכם ממון בכתב שנעשה כדין. ואולם הסדר זה תקף רק בפקיעת הנישואין. על-כן, מחד גיסא, אין הוא רלוואנטי במקרה של גירושין, ומאידך גיסא, הוא אינו פותר את הבעיות הרכושיותשל בני-זוג החיים בנפרד ושיחסיהם התערערו אשר לא הצליחו להגיע להסכם גירושין. התוצאה היא שבחוק כמעט שלא נעשה שימוש, וכדברי ההקדמה בתזכיר לתיקון החוק שהוכן על-ידי משרד המשפטים: "חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973, נותר מאז חקיקתו אות מתה, ולא זכה להפעלתו בבתי-המשפט" (תזכיר חוק יחסי ממון בין בני-זוג (תיקון ­איזון המשאבים ודירת המגורים), תשנ"ה-1995).

.4השאלה העומדת לדיון בערעורים אלה היא אם החוק – שכאמור, אינו מופעל ­יצר הסדר שלילי, כך שהילכת השיתוף בנכסים בוטלה. לגבי המשטר הרכושי במהלך הנישואין נאמר בסעיף 4 לחוק:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

עם פירוק הקשר ופקיעת הנישואין קובע סעיף 5 לחוק את ההסדר הבא:

"עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן הזוג… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג …".

מכאן, בעוד שבפקיעת הנישואין יצר החוק הסדר משלו (שהוא הסדר איזון משאבים) וקבע את זכותו של כל בן-זוג למחצית מכלל נכסי בני הזוג, הרי שבמהלך קיומם של הנישואין הותיר הוא אתהסדר חלוקת הרכוש לדיני הקניין הכלליים. סעיף 4 לחוק קובע כי אין בעצם הכניסה למוסד הנישואין כדי לשנות זכויות קנייניות. בכך לא שינה החוק את הדין הקיים על-פי הפסיקה, שכן הילכת השיתוף לא בוססה על אקט הנישואין אלא על הסכם בין הצדדים. עמד על כך השופט ברק בע"א 52/80 [14] , בעמ' 448:

"… בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור…".

ראו גם עניין בבלי [7], בעמ' .229

מנגד, אין החוק אומר דבר לגבי השאלה כיצד ייקבעו הזכויות הקנייניות של בני הזוג בנכסים שנרכשו במהלך הנישואין. גם אם נקרא למשטר שיוצר החוק משטר של "הפרדה", לא ניתן לקבוע מה שייך לכל בן-זוג "בנפרד" ללא אימוץ תפיסה קניינית שתהווה בסיס להכרעה.

.5בהיעדר הסדר בחוק, על-פי אילו אמות מידה תיקבע בעלותו של בן-זוג ברכוש שנרכש במהלך הנישואין? חברי, השופט טל, בדעה כי קריטריונים פורמאליים בלבד, כמו רישום בלשכת המקרקעין, ראויים להכריע בשאלת הבעלות ברכוש. לעומתו סבור חברי, הנשיא שמגר, כי ש להחיל בשאלה זאת את חזקת השיתוף, המושתתת על דיני החוזים ודיני הקניין וההולמת את היחסים הכלכליים והחברתיים בין בני הזוג.

.6כמו הנשיא, אף אני סבורה כי יש להכריע בחלוקת הרכוש על-פי אמות מידהמהותיות, הקשורות במערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג. החלתה של חזקת השיתוף, שהיא חזקה עובדתית המותאמת למסגרת המיוחדת של ניהול חיי נישואין, היא פועל יוצא של בדיקה מהותית של מערכת היחסים בין בני הזוג. הסביר זאת הנשיא שמגר בעניין בבלי [7], בעמ' 254:

"בית המשפט עיצב את עקרונותיה של חזקת השיתוף על יסוד המציאות החברתית והכלכלית, שבה המאמץ הנפרד אך הבו-זמני והמתואם של כל אחד מבני הזוג מביא ליצירת קניין שיש לראותו כמשותף וכמתחלק ביניהם באופן שווה. השיתוף אינו נוצר בבית המשפט אלא בחיי היום-יום של בני הזוג, ומה שנפרש לפני בית המשפט הוא בגדר תוצאה אשר הדין מכיר בה ונותן לה תוקף משפטי. משום כך, על בית המשפט להתייחס אל הזכות הנובעת מחזקת השיתוף בהתאם, היינו כזכות שרירה וקיימת. במילים אחרות, המשפט מעניק גושפנקא למערכת יחסים שצמחה על קרקע תפיסותינו הבין-אישיות, המוסריות והחברתיות".

נקודת המוצא בעמדתי הינה ההנחה כי המשפחה יא יחידה כלכלית המקיימת מערכת דינמית של הוצאות והכנסות, וכי רכוש שנצבר במהלך הנישואין הינו בדרך כלל פרי של מאמץ משותף. המאמץ המשותף עשוי להתבטא גם בחלוקת תפקידים כזו המאפשרת לאחד מבני הזוג להשיג את הנכס או לרוכשו. מאמץ משותף זה מקים חזקה בדבר כוונת שיתוף

בכל הנכסים הנכנסים למשפחה, ללא עמידה על שאלת הרישום או על כל קריטריון פורמאלי אחר.

במערכת דינמית כזאת, כאשר יוצאים ונכנסים נכסים, ברוב המקרים לא ניתן להצביע על קריטריון פורמאלי זה או אחר לקביעת הבעלות. השיתוף הוא נגזרת הכרחית של האופן שבו נרכש הנכס. לדוגמה, אם נרכשה מערכת ריהוט לסלון בכספים שנמשכו מחשבון שעל שם האישה, האם האישה היא הבעלים של הריהוט? ואם נרכשו ניירות ערך בכספים שנמשכו מחשבון שעל שם הבעל והם מונחים במגרה שבה האישה מחזיקה חפציה, למי מבני הזוג הם שייכים? וכך הלאה. במקרים אלה ודומיהם חזקה כי בני הזוג חפצו בבעלות משותפת. חזקה זו עומדת גם מקום שבו קיים הסדר של רישום. האם במקרה האחרון לא חל העיקרון הכללי של שיתוף, המתבקש מעצם קיומם של חיי משפחה תקינים? כדברי פרופ' שיפמן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 129:

"קשה לומר שעובדות החיים השתנו כתוצאה מחוקיחסי-ממון. אף אין זה מתקבל על הדעת שהחוק ביקש לכפות על בתי-המשפט סטיה מן המציאות ולהתכחש לכוונה האמיתית של בני-הזוג לגבי הבעלות בנכסיהם".

זאת ועוד: פרשנות של חוק, שההסדר שהוא קובע הפך ל"אות מתה" כמבטל הסדר בעל עקרונות זהים העונה לצרכים הקיימים, מנוגדת לתכלית החוק להביא להסדר רכושי בין בני-זוג המושתת על עקרון השוויון. כאמור, פרשנות כזאת תשאיר את בן הזוג שנכסיו אינם רשומים על שמו ונישואיו התערערו חשוף למכירת רכושו. אכן, סעיף 8לחוק מסמיך את בית המשפט לערוך איזון גם על-פי נכסים שהיו לבני הזוג במועדמוקדם לפקיעת הנישואין, ואולם הסדר זה אינו מופעל. נוצר מעגל קסמים, שעל פיו מותנה האיזון בגירושין, ואילו הגירושין מותנים בהסכמה, שלצורך קבלתה נאלץ הצד החלש לוותר על זכויותיו הרכושיות.

.7הקושי בעמדה הפורמאליסטית בולט לנוכח הפתרון הקונקרטי שהתקבל על דעת

חברי, השופט טל, בע"א 3208/91 בעניין בני הזוג קנובלר. לדבריו, יש לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי, שקבע, על-סמך ראיות שבאו לפניו, כי נעשתה עיסקת מתנה בין בני-זוג בזכויות לא רשומות בבית מגורים, ועל-כן זכאית האישה למחצית הזכויות בבית המגורים שלבעל זכות אובליגטורת כי יירשמו על שמו. זאת משום שהקניית מתנה, להבדילה מהתחייבות לתת מתנה, אינה מחייבת כתב.

לדעתי, לא זו בלבד שקונסטרוקציה זו אינה משקפת את המציאות, שכן בני הזוג לא התכוונו לערוך עיסקת מתנה, אלא שהיא עצמה מושתתת על הילכת השיתוף. בעניין קנובלר אין כל נסיבות מיוחדות המצדיקות הבחנה בינו לבין עניינים אחרים שבהם מתעוררת שאלת זכות הקניין של אישה ברכוש הרשום על שם הבעל בלבד. מדובר כאן בפרשה שיגרתית של בני-זוג שהקימו במאמצים משותפים את ביתם, על קרקע הרשומה

(במינהל המקרקעין) על שם הבעל בלבד. בית המשפט המחוזי נזקק לקונסטרוקציה של מתנה אך בשל תחולתו של חוק יחסי ממון על נישואיהם, שלדעתו מנעה את החלתה הישירה של חזקת השיתוף. דא עקא, שהקניה ריאלית של מקרקעין שלא נרשמה בספרי המקרקעין הופכת מכוח סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין מעיסקה קניינית לחיוב חוזי, הטעון על-פי סעיף 8 לחוק המקרקעין מסמך בכתב (ע"פ 5689/92 [34], סעיף 21לפסק הדין; י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969- מגמות והשגים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תש"ל) 87).

מתנת מקרקעין טעונה אפוא רישום, ובאין רישום הופכת היא להתחייבות להקנות את המקרקעין בדרך מתנה. על התחייבות כזו חלה דרישת כתב כפולה: הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין והן מכוח סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-.1968 ראו: ע"א 588/81ב"ש 104/84 צ'יזיק נ' ד' הורוביץ ואח' [35], בעמ' 323-324; ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) .456יוצא מכלל עיקרון זה, שעליו הסתמך בית המשפט המחוזי, הוא ביחסים הפנימיים בין בני-זוג שהילכת שיתוף נכסים חלה עליהם, שאז זכותה של האישה למחצית הזכויות במקרקעין – בין שרשומים הם על שם הבעל ובין שלבעל זכויות אובליגטוריות בהם – אינה טעונה מסמך בכתב (ע"א 514/76 חשש ואח' נ' ח' דמארי [36], בעמ' 516-517).

יוצא אפוא, ששורש פסיקתו של בית המשפט המחוזי – שלה הסכים אף חברי, השופטטל – לא היה אלא בחזקת השיתוף. אך אם החוק סובל החלה של חזקת השיתוף כבסיס לקונסטרוקציה פרובלמטית מבחינת חוק המתנה וחוק המקרקעין, המתקשה אף להתיישב עם כוונת הצדדים, מה טעם יש שלא להחיל את החזקה לצד החוק בלי להזדקק לקונסטרוקציה כזו, ובאופן המתיישב היטב עם דיני המתנה, דיני המקרקעין וכוונת הצדדים גם יחד? .8להילכת השיתוף בסיס איתן בדיני הקניין. דינים אלה משתנים על-פי סוג היחסים שבהם מדובר. עמד על ך ד"ר ח' דגן:

"…הכרה בהיות הקניין יציר האדם נראית לי חשובה מאוד לצורך גיבושה של תפישה פרשנית ראויה בדיני הקניין… הבנה כזו של הקניין מביאה את הפרשן (או מעצב מדיניות אחר) העוסק בעיצוב תכניו של מוסד חברתי זה לפרק את זכות הקניין לאגד הזכאויות שהיא מורכבת מהן, מתוך מגמה להכריע – לגבי כל זכאות בפני עצמה – אם ראוי לייחס אותה לבעליו הפורמלי של משאב פלוני אם לאו" (ח' דגן, "פרשנות בדיני קניין, הבית  המשותף ובעיית הפעולה המשותפת" עיוני משפט כ (תשנ"ו) 45, 51-52).

אף בדיני השותפות המסחרית הקריטריון הפורמאלי אינו בהכרח מדד לבעלות. הכלל הוא כי כאשר נכס נקנה מכספי השותפות על-ידי שותף אחד, הוא נחשב כשייך לשותפות (סעיף 32 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975; ז' יהודאי, דיני שותפויות בישראל (תמר, תשמ"ט) 204, 205).

בענייננו, קביעת דיני הקניין החלים במערכת היחסים במשפחה צריכה להלום את האופי המיוחד שלה. רק בדיקה מהותית של מאפייני הקשר, יחד עם תפיסתנו הערכית על אודות מהות היחסים בין בני-זוג, תוכל להביא לפתרון צודק, שישקף את כוונותיהם האמיתיות של הצדדים.

כאמור, החוק שותק לעניין חלוקת הזכויות במהלך הנישואין. ע-כן הוראת סעיף 3(א), שלפיה "…יראום מסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה…", אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הסכמת בני הזוג בעניין שהסדר איזון המשאבים – החל רק לאחר פקיעת הנישואין – אינו נוגע בו.

.9חברי, השופט טל, בדעה כי גם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי שלא להיזקק עוד להילכת השיתוף בנכסים, הן בשל "הקלות הבלתי נסבלת" של פירוק הנישואין בעקבות החלתה של הילכת השיתוף, והן בשל הפגיעה בצדדים שלישיים וביציבות הקניין. איני שותפה לחששות אלה. הילכת השיתוף הוכיחה עצמה במשך עשרות שנות קיומה. היא הגשימה מטרה חברתית: שוויון בין המינים וצדק חברתי. ראו: דברי השופטברנזון בעניין ברגר [5], בעמ' 246; דברי השופט אלון בפרשת ליברמן [26], בעמ' 368; ודברי המשנה לנשיא ברק, בעניין בבלי [7], בעמ' .254

בגדר פסיקה זו הוסדרו גם היחסים בין צדדים שלישיים לבין בן-זוג על-פי עקרונות דיני הקניין ודיני החוזים. נפסק כי פעולה שעשה בן-זוג בנכס הרשום על שמו עם צד שלישי, בתום-לב, מחייבת את בן הזוג השני, שכן ההנחה – המעוגנת בתנאים שביסוד חזקת השיתוף: יחסים הרמוניים בין בני הזוג וחלוקת תפקידים ביניהם במאמץ המשותף – היא כי בן הזוגשהנכס רשום על שמו פעל גם בשם בן הזוג השני (עניין בראלי [1], בעמ' 396; ע"א 446/69 יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' שושנה גולדברג [37], בעמ' .819השוו גם: מ' מאוטנר, "עסקאות נוגדות ורשלנות הקונה  שאינו רושם הערת אזהרה" הפרקליט מ (תשנ"א-נ"ג) 21; מ' מאוטנר, "קיזוז" דיני חיובים – חלק כללי (אבירם, ד' פרידמן עורך, תשנ"ד) 462, 548; toward a:m. Mautner, the eternal triangles of the law 90theory of priorities in conflicts involving remote parties . 95(92-1991) .mich l. Rev .10לטענה בדבר קלות הפרידה ניתן להשיב בשמונה: ראשית, אפילו הייתה הטענה בדבר ההקלה על פירוק הנישואין נכונה, הרי שהיא הייתה נכונה במידה שווה לעניין רכוש הרשום על שם שני בני הזוג. אין כל יסוד או טעם להבחין לעניין זה בין בני-זוג שרכושם המשותף נרשם על שם אחד מהם, לבין בני-זוג שרכושם נרשם על שם שניהם. נישואי הראשונים אינם יקרים או חשובים מנישואי האחרונים.

שנית, מדבריו של השופט טל עולה, כי אם אתרע מזלה של אישה, והיא לא דאגה

להסדר פורמאלי של רישום זכויותיה בנכסים שרכש בעלה, כפי שהמצב הוא לגבי רוב הזוגות הנשואים בארץ, ישמשו נכים אלה להחזיקה כבת ערובה בידיו של הבעל במקרה שבו היא מעוניינת בפירוק הקשר. האם מצב זה אינו גרוע עשרת מונים ממצב שבו לפחות נמצאת היא בנקודת פתיחה שוויונית? שלישית, כאשר בני-זוג מגיעים למצב שבו הם מתדיינים ביניהם בערכאות על-מנת לקבוע את זכותם ברכוש, אות היא שמערכת היחסים ההרמונית ביניהם הגיעה לסיומה, כי הקשר השיתופי ביניהם התפרק וכי אין עוד כוונה להמשיכו. לעניין סיומו של הקשר בפועל כעדות לכוונה להפסיק את חיי השיתוף ראו גם ע"א 5587/93 ד' נחמני נ' ר' נחמני ואח' [38]. על כל פנים, גם אם קיים סיכוי כלשהו לשיקום היחסים בין בני הזוג, לבטח אין הוא צפוי להתממש כתוצאה מחוסר איזון, המותיר את אחד מבני הזוג בעמדה נחותה וללא יכולת לקבל הכרה ממשית בזכויותיו ברכוש. כאמור, פתרון מצוקה זו באמצעות גירושין אינו תמיד אפשרי בשל דרישת ההסכמה של בן הזוג השני. על-כן, הסדר משפטי שלא יענה לצרכיו של בן הזוג החלש, יחזק את פגיעותו ולא יתרום דבר לחיזוק הקשר.

רביעית, האם סוג קשר הנישואין שהחברה מעוניינת לעודד הוא כזה שמבוסס על התמריץ הקשור בנחיתות כלכלית זמנית של אחד מבני הזוג? האם אמנם יצליח החשש הכלכלי בלבד לתרום במשהו להשב של זוגיות הרמונית בין צדדים? נראה לי כי אם קן משפחתי אמיתי עומד לנגד עינינו, צריך הוא להיות קן של שוויון על-מנת לתפקד, ולא כלא כלכלי.

חמישית, מתן הגנה לזכויות כל אחד מבני הזוג עם הפקיעה דה-פקטו של הקשר ביניהם מחזק את הקשר בין השניים במהלך הנישואין עצמם. בן-זוג היודע כי ניהול תא חיים משותף באמצעות חלוקת הנטלים אינו פוגע ביכולתו הכלכלית לפרק תא זה, ינסה לשמור על חיי השיתוף, שכן בתקופת שפל בחיי הנישואין יודעים בני הזוג שניסיון לשיקום הקשר תוך הבלגה, ויתורים והימנעות מכניסה להליכים משפטיים, אינו פוגע בזכויותיהם הרכושיות. במילים אחרות, ביטחון כלכלי הינו ערובה להמשך ניסיונות שיתוף. וכך כתב בעניין זה ד"ר דגן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 61-62, ה"ש 43:

"…ללא שמירה על האינטרסים הרכושיים של נשים יש חשש, במציאות הנוכחית, שהמסגרת המשפחתית רק תיחזה כ'קן של שיתוף פעולה אמיתי' ותהיה למעשה, גוף היררכי, שהישארותן של הנשים בו, כמו גם תפקודן 'משתף-הפעולה', נובעים מחוסר ברירה כלכלי, הרתעה דה-פקטו ממימוש הזכות לצאת… דווקא מי שרוצה לשמר יתרונות אלה, להשיג תא חברתי של שיתוף-פעולה בינאישי שהוא יוכל להיות בטוח (יחסית) באותניות שלו, חייב לתמוך בשבירה מוסדית של אפשרויות ניצולו לרעה של שיתוף-פעולה כזה באופן שיטתי על-ידי בני-מינו".

שישית, יש להבחין בין שאלת הבעלות ברכוש לבין שאלת פירוקו של הרכוש

המשותף. השאלה העומדת לפנינו הינה קביעת ההסדר הקנייני החל על בני הזוג כמצב סטאטי. השאלה אם לפרק את הרכוש המשותף, ואם כן באיזה אופן, היא שאלה נפרדת, ובמסגרתה ניתן להביא בחשבון שיקולים כמו המשך קיומו של קשר הנישואין והתנהגות הצדדים.

שביעית, נראה לי כי במצב של פירוק הקשר, התמריצים שיוצר הדין והנורמות החברתיות בתחומים אחרים, כמו: חשש מממזרות לגבי ילדים במסגרת הקשר החדש, צורך בפירוק השיתוף ובמימושו, ביקורת חברתית, כל אלה מספיקים כדי למנוע את ערעור יציבות המשפחה, כפי שחושש חברי, השופט טל. די בתמריצים אלה כדי להביא צדדים להשתדל ולהגיע לגירושין פורמאליים לאחר שהקשר ביניהם בא אל קצו.

שמינית, אף אין אני סבורה כי ההליך המשפטי, שמטבעו הוא איטי, מזרז את פירוק הנישואין.

.11יצוין, כי באותן מדינות שבהן משטר השיתוף הוא דחוי, קיימים מנגנונים המבטיחים כי משטר זה לא יוכשל על-ידי בן הזוג החזק, כפי שהדבר נעשה תדירות בישראל. בין השאר קיימים הסדרי בדבר גירושין על-ידי בית המשפט (גירושין שאינם תלויים בהסכמת שני בני הזוג), מתן סעדים זמניים למניעת העברתו של רכוש לצדדים שלישיים או העלמתו בדרכים אחרות. ראו באנגליה – k. Standley, family law;(1993,london) בקנדה – d. Mendes da costa, studies in canadian family law198- 184, at. 2, Vol518- 483,463- 462,365- 362, at . 1Vol( 1972,toronto); בארצות-הברית – h. H. Clark, the law of domestic relations in . 351( 1968,st. Paul) the united states מנגנונים אלה – ובראשם גירושין על-ידי בית המשפט מקום בו נכשלו הנישואין ­אינם קיימים בישראל, ובהיעדרם עלול משטר של שיתוף דחוי, ללא חזקת שיתוף בצדו המוחלת גם במשך הנישואין – לגרום תקלות קשות כפי שתיארתי לעיל.

.12חברי, השופט טל, לא התעלם מן הקשיים הכרוכים בשיטתו, והציע פתרונות אשר לדעתו יוכלו לבטלם או להמעיטם. אך חוששתני שבהצעותיו אין כדי לתת תשובות מעשיות מניחות את הדעת למצב הקשה שאליו אנו עלולים להיקלע אם חזקת השיתוף לא תוחל לצדו של חוק יחסי ממון. הצעתו של חברי לפרש את החוק בהרחבה, כך שהוא יחול גם במקרים שבהם ניתן פסק-דין סופי המחייב את הצדדים להתגרש, לא זו בלבד שמתקשה היא להתיישב עם לשון החוק, אלא שהתועלת שבה קלושה, וזאת לנוכחמיעוט המקרים שבהם נותנים בתי הדין הרבניים פסקי-דין כאלה. ככלל, אין בתי הדין מכירים בעצם התערערות חיי הנישואין כעילה המצדיקה את חיוב בני הזוג להתגרש, ואף בהתקיים עילה מוכרת, המגמה היא להמעיט בפסקי-דין כאלה ככל הניתן. ראו: א' רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, דיני משפחה בישראל – בין קודש לחול, בעמ' 61, 142, 195, 355; ז' פלק, תביעת גירושין מצד האשה בדיני ישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי,

תשל"ג) .61אין בכוונתי לבקר כאן מדיניות זו של בתי הדין הרבניים, אלא רק לעמוד על כך שאין לראות בפרשנות האמורה שהציע חברי פתרון מספק.

באשר לסעד הפיצויים שחברי מציע, אני מסופקת אם יש לו יסוד בדין, ועל כל פנים אין בו כדי להעניק לבן הזוג החלש הגנה מספקת וודאית, שכן הוא כפוף לשיקול-דעת, ויש מקרים רבים שבהם יתעוררו קשיים לאוכפו.

על יסוד האמור לעיל אני מצרפת דעתי לדעתו של הנשיא.

השופטת ט' שטרסברג-כהן: גדר המחלוקת

.1המחלוקת שנפלה בין חברי הנשיא והשופטת דורנר לבין השופט טל, שהיא גם נחלת מלומדים, קשה ונכבדה היא. שלושת השופטים שמים נר לרגליהם את השגת השוויון הרושי בין בני-זוג, את הצורך לדאוג – מהבחינה הרכושית – לצד החלש (בדרך כלל האישה), שלא תצא מקשר הנישואין ככלי ריק ושלא יינתן בידי הצד החזק יותר (בדרך כלל הבעל) יתרון כלכלי וכלי סחיטה כלפי האישה. אולם בעוד אשר הנשיא והשופטת דורנר בדעה שכדי להשיג את אלה ניתן לשלב את חזקת השיתוף אל תוך חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן – החוק), סבור השופט טל כי בהיות שני המשטרים הרכושיים שונים לחלוטין זה מזה, מוציאים הם זה את זה ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת וכי אין השופט רשאי להחליף – על-ידי פרשנות – הסדר כולל שבחוק בהסדר כולל אחר, שונה לחלוטין, הנראה לו ראוי יותר.

במחלוקת זו, עמדתי היא כי ההסדר שבחוק הוא אכן הסדר כולל, בנוי על תפיסה הוליסטית, שלא ניתן להחליפו על-ידי חזקת השיתוף או לשלבה בו. זהו הסדר שנבחר על-ידי המחוקק לא כלאחר יד, לא תוך התעלמות מהילכת השיתוף, אלא על ברכיה של הלכה זו ומכוח הקול הקורא שיצא מלפני בית-משפט זה – אביה מולידה של חזקת השיתוף – שקרא למחוקק להסדיר את הנושא הרכושי בין בני-זוג, בחקיקה. המחוקק נענה לקריאה, ולאחר שנים של בדיקה וחקירה על-ידי ועדות, חוות-דעת משפטיות והצעות חוק, התגבש החוק, תוך אימו המלצות הוועדה בראשותו של השופט זוסמן, והמחוקק בחר, במודע, להסדיר את הנושא בחוק, המחיל על בני-זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף (1.1.74) הסדר איזון משאבים ולא הילכת שיתוף.

התפיסה שמאחורי חזקת השיתוף והסדר איזון המשאבים

.2חזקת השיתוף שמקורה בהלכה הפסוקה והסדר איזון המשאבים שמקורו בחוק, משקפים שתי תפיסות שונות לחלוטין זו מזו באשר למשטר הרכושי-משפטי השולט במערכת היחסים הרכושיים בין בני-זוג נשואים. מטרתם של שני המשטרים היא להביא לשוויונות בחלוקת רכוש בני הזוג בעת פקיעת הנישואין. הדרך להשיג זאת שונה בתכלית. בעוד אשר חזקת השיתוף, בלבושה העכשווי, גורסת שיתוף מלא בין בני-זוג

בכל הרכוש – בין המשפחתי, בין הפרטי, בין העסקי, בין זה שבא ממאמץ משותף ובין זה שבא למי מבני הזוג מלפני הנישואין או במתנה או בירושה במהלכם – גורס הסדר איזון המשאבים משטר רכושי של הפרדה, שבו, במהלך חיי הנישואין, כל אחד מבני הזוג הוא בעל רכושו הוא על-פי הדין הכללי ויכול הוא לעשות ברכושו דיספוזיציות בינו לבין בן-זוגו ובינו לבין אחרים. בעוד אשר חזקת השיתוף גורסת אפשרות פירוק מיידי של השיתוף הקנייני וחלוקת הרכוש שווה בשווה בין בני הזוג בכל רג נתון של חיי הנישואין, לפי דרישה, גורס הסדר איזון המשאבים פירוק דחוי על-ידי איזון שווי כל הרכוש בין בני הזוג, בעת פקיעת הנישואין עקב גירושין (תוך גמישות, שעליה אעמוד להלן).

.3בתחילת הדרך השתיתה הפסיקה את הילכת השיתוף על דיני החוזים, על הסכם מכללא לשיתוף מלא בכל הנכסים (ראה במיוחד עמדתו של השופט ויתקון כביטויה בעניין ברגר [5] ובעניין אפטה [2] ועמדתו של השופט ח' כהן כביטויה בעניין ברגר [5]). אולם בהמשך הזמן יצרה היא פיקציה משפטית שאינה בנויה על אותם יסודות היוצרים הסכם מכללא, אלא הושתתה על הנחות שמניח בית המשפט לגבי חיים משותפים בין בני-זוג (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 249-252), והניחה הסכם שיתוף גם במקום שבו ברור שבן הזוג עשה הכול כדי שלא ליצור הסכם כזה, אלא שמר על רכוש מסוים לעצמו ורשם אותו על שמו (ראה, למשל: רע"א 964/92 [15]; עניין קוטלר [16], דעת הרוב). במרוצת הזמן צברה הילכת השיתוף תאוצה ופנתה למסלול עצמאי משלה, תוך התרחקות מדיני החוזים. אם בתחילת הדרך היה אורח חיים הרמוני תנאי מוקדם להקמת החזקה (ראה רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 228-229והאסמתאות שם), הרי שבסופה של הדרך, ונכון להיום, די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת כדי להקים את החזקה. מרכז הכובד להקמת החזקה עבר לרכיב של מאמץ משותף (שם, בעמ' 229- 232והאסמכתאות שם. כן ראה דברי השופט גולדברג בעניין הדרי [9]). אם בתחילת הדרך היו סוגי רכוש מחוץ למסגרת החזקה (כנכסים עסקיים ונכסי עתודה כלכלית ולא כל שכן נכסים מלפני הנישואין), כיום אין לך כמעט רכוש שיצא ממסגרת זו. דבריי אלה נאמרים בהכללה ומשקפים את הקו הכללי, אם כי נשמעים גם קולות אחרים בפסקי הדין היוצאים מלפני בית-משפט זה (ראה דעתו של השופט גולדברג בעניין הדרי [9] בהתייחס לאי-תחולת חזקת השיתוף על נכסים שלא נצברו במאמץ משותף. לגישה דומה ראה גם: עניין ליברמן [26], דברי השופט אלון (כתוארו אז); עניין אפטה [2], גישת השופט י' כהן (כתוארו אז). לגישה הדורשת תוספת ראייתית כאשר מדובר בנכסים עסקיים ראה עניין ליברמן [26], דברי השופט אלון והשופטת בן-פורת (כתוארה אז)).

.4לעומת זאת, לפי ההסדר שבחוק, אין נפגעים – במהלך חיי הנישואין –

הקניינים של בני הזוג. כל אחד אדון לנכסיו ואין האחד אחראי לחובות משנהו,וזכותם להקנות לאחרים וזה לזה זכוית, איש בנכסיו. עם פקיעת הנישואין ובהיעדר הסכם ממון שהחוק מאפשר לכרות, קם הסדר האיזון, וכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל

נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושהבתקופת הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק); גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי או בשל נזק גוף או מוות (סעיף 5(א)(2) ); נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב כי לא יאוזנו ביניהם (סעיף 5(א)(3) לחוק). בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין (אם לא נפסק דבר בפסק הגירושין), לקבוע נכסים נוספים על אלו המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן (סעיף 8(1) לחוק), או לקבוע חלוקה לפי יחס אחר (סעיף 8(2) לחוק), או לקבוע את שווי הנכסים לא בשעת פקיעת הנישואין אלא במועד מוקדם יותר (סעיף 8(3) לחוק), או לקבוע שהאיזון יחול על נכסים שהיו לבני הזוג במועד מוקדם יותר (סעיף 8(4) לחוק). כאן מתאפשרת גמישות רבה, הנותנת בידי בית המשפט כלים לאזן את הרכוש בין הצדדים, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים לפי צורכיהם ולאו דווקא שווה בשווה. כאן נפתח פתח להעניק לצד החלש והנזקק (כמו האישה, המטופלת בילדים) יור מאשר שווי מחצית הרכוש, מה שאין כן בחזקת השיתוף (פ' שיפמן, "בתי-הדין הרבניים – לאן?" משפט וממשל ב (תשנ"ד- נ"ה) 523, 530). גם נכסים שהוצאו על-ידי בן-זוג מרשותו בכוונה לסכל את זכותו של בן הזוג האחר, רשאי בית המשפט לראותם – לצורך האיזון – כאילו הם עדיין של אותו בן-זוג (סעיף 7 לחוק). גם מהבחינה הראייתית דאג החוק לקבוע כי רישום פורמאלי או חזות פורמאלית בדבר שייכותו של נכס לאחד מבני הזוג, אין בהם בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששוויים יאוזן (סעיף 9לחוק). בידי בית המשפט כלים למנוע מבן-זוג פעולה שיש בה כדי לסכל את זכותו או את זכותו העתידה של בן הזוג השני על-פי הסדר האיזון, ודי בקיום חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזו כדי להביא להתערבותו של בית המשפט, לצוות על מתן ידיעות וערובה, על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק ולקבוע פעולות שתהיינה טעונות הסכמה של שני בני הזוג (סעיף 11 לחוק). בית המשפט מוסמך גם לאשר פעולה טעונת הסכמה כאשר הסכמה זו אינה ניתנת על-ידי אחד מבני הזוג (סעיף 12 לחוק).

.5כל אלה מצטרפים יחד לראייה כוללת של הסדר שלם שאותו מצא המחוקק לקבוע, תוך העדפתו על ההסר פרי ההלכה – חזקת השיתוף – שנדחה על-ידי המחוקק בגלל הקשיים שהוא מעורר ושהובהרו בוועדת זוסמן, שקטעים מתוך הדו"ח שלה הובאו על-ידי חברי, ולא אחזור עליהם. אומר יושב-ראש הוועדה – השופט זוסמן – כי אין הוועדה תומכת בהנהגת שותפות קניין בנכסים משום שאין היא מוכנה להמליץ על הסדר המשנה את דיני הקניין, המערער את בטיחות הקניין, הגורע מערכו של נכס, הפוגע ביסודות לקבלת אשראי, המעורר קשיים רבים בשאלה מי רשאי לעשות דיספוזיציות לגבי הנכסים שיש שותפות קניין בהם, העלול לפגוע בצד שלישי שרכש זכויות בתום-לב. לאור התסבוכות הנובעות מההסדר אומר יושב-ראש הוועדה:

"אין אנו תומכים בהנהגת שותפות קנין בנכסים אפילו אם היא מסוייגת ודחויה. . . דעתנו התומכת מצד אחד ברעיון השותפות אך השוללת מצד אחד

שותפות קנין מביאה אותנו למסקנה להמליץ על הסדר שתוף אובליגטורי, פירושו של דבר: משך קיום הנשואין תהא הפרדה בנכסי בני הזוג, אך עם פקיעת הנשואין… יקום חיוב בין בני הזוג … וגדר החיוב: תשלום כסף כדי שההתעשרות שחלה במשך קיום הנשואין תתחלק שווה בשווה בין שני בני הזוג" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ').

.6ככל שהדבר נוגע לקביעת שיתוף קנייני מיידי מלא בכוש בני הזוג מכוח חזקת השיתוף במהלך חיי הנישואין, בנויה חזקה זו על מערכת היחסים המיוחדת בין בני הזוג ועל מירקם החיים המשותפים של התא המשפחתי (ראה: עניין בבלי [7]; עניין הדרי [9]). על יסודה של מערכת יחסים זו מבססת החזקה שיתוף מלא הנובע מעצם המאמץ המשותף המוציא דה-פקטו את תחולת הדין הרגיל על מערכת זו (ראה רוזן-צבי בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 287). ואילו הסדר איזון המשאבים, המשליט הסדר רכושי רגיל במהלך חיי הנישואין, מתעלם מן העובדה שלפנינו מירקם עדין של חיי נישואין משותפים, האמור להיות נשלט על-ידי מערכת משפטית ההולמת את התא המשפחתי.

לעומת זאת, ככל שהדבר מתייחס לפירוק השיתוף, המצב הוא הפוך. חזקת השיתוף מאפשרת פירוק השיתוף שווה בשווה ללא קשר למצב חיי הנישואין ולמערכת היחסים בין בני הזוג. בית המשפט אינו אמור לבדוק אם אכן התפורר התא המשפחתי, אם יש הצדקה לפרק את השיתוף, אם עולה הדבר בקנה אחד עם האינטרס של שני בני הזוג, ומה השפעה יש לפירוק על בן הזוג שאינו רוצה בפירוק חיי הנישואין. פירוק כזה יכול שייעשה לפי דרישתו של כל אחד מבני הזוג, בכל עת, במהלך חיי הנישואין (ראה ע"א 349/89 [39]), ואיו הסדר איזון המשאבים דורש, כתנאי להפעלת האיזון, את פקיעת הנישואין.

הילכת השיתוף – שיתוף קנייני מיידי

.7התפיסה הרעיונית הגלומה בהילכת השיתוף פרי חקיקה שיפוטית שנעשתה במקום בו היה חלל משפטי, ראויה יותר והולמת יותר את המערכת הרגישה והמיוחדת שבה היא מיושמת – משטר חיי הנישואין – בראותה בבני הזוג הנשואים יחידה כלכלית אחת, ובנותנה ביטחון כלכלי ופסיכולוגי לכל אחד מבני הזוג ובמיוחד לצד החלש (בדרך כלל האישה) שהרכוש אינו נצבר על-ידיו ועל שמו; אלא שהגשמתו של השיתוף הלכה למעשה כרוכה בקשיים לא מועטים, שבגין חלק מהם מיתן בית המשפט את עוצמת השיתוף, במיוחד כדי להגן על צדדים שלישיים (ראה ע"א 29/86 [19], בעמ' 878-879, ואחרים). הקשיים נובעים – בין השאר – מהניהול המשותף של הרכוש ­המתחייב מהשיתוף המיידי בו – היכול להוות מקור לסכסוכים, לפגיעה ביעילות עסקית, לאי-ודאות ולקיפאון מסחרי והיכול לפגוע בצדדים שלישיים (ראה: רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון

בין בני זוג, בעמ' 79; ויסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 50; י' ויסמן, שותפות בנכסים (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, תשכ"ג) 206; א' רייכמן, "התוצאות הקנייניות של הילכת שיתוף נכים בין בני זוג לאחר תחילת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969" עיוני משפט ו (תשל"ח-ל"ט) 289, 315). בנוסף לכך, דפוס השיתוף הרכושי המלא פוגע בזכויות הקניין של הפרט ובאוטונומיה האישית שלו (ראה והשווה רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 21).

היקפו של הרכוש המשותף

.8גם במישור היקפו של הרכוש המשותף עולים לעתים יתרונותיו של הסדר האיזון על אלה של חזקת השיתוף. על-פי החוק, לא יחול הסדר האיזון על נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלם במתנה או בירושה במהלכם (סעיף 5(א)(1) לחוק), ואילו על-פי חזקת השיתוף במתכונתה העכשווית, לא יהיה הבדל של ממש בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין לנכסים שנרכשו לאחריהם, ואלה כאלה יהוו רכוש משותף בהתמלא תנאים מינימאליים של חיי שיתוף (ראה א' רוזן-צבי, "דיני משפחה" ספר השנה של המשפט בישראל – תשנ"ב-תשנ"ג (הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל-אביב, לשכת עורכי הדין ועד מחוז תל-אביב, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 257, 291, וכן: ע"א 2280/91 [32], בעמ' 602; ע"א 52/80 [14]; עניין קוטלר [16]; גישת הרוב בעניין הדרי [9]; ע"א 45/90 ש' עבאדה נ' ת' עבאדה [40]).

על הבעייתיות שבהכנסת נכסים שא נצברו במאמץ משותף לכלל הרכוש המשותף, עמד השופט גולדברג בעניין הדרי [9], באומרו:

"נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג טרם הנישואין אינו יכול ליהפך לנכס משותף, במהלך חיי הנישואין, רק מכוח הסכם משתמע בין הצדדים. הסכם משתמע כזה חסר את הבסיס הרעיוני להלכת השיתוף, שאינו קשור לעצם אקט הנישואין, אלא בא למנוע את הפלייתה לרעה של האישה" (שם, בעמ' 696).

מטעם זה, ברוב מדינות המערב איננה מקובלת הגישה, הכוללת ברכוש המשותף גם נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף ושהובאו על-ידי בן-זוג מלפני הנישואין או שניתנו לו במתנה או באו לו בירושה במהלכם (ראה רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 73). הכללה כזו מונעת שימור של הקניין הפרטי ופוגעת באפשרות לשריין קניין כזה לטובת אחד מבני הזוג (כגון על-ידי מתנה), דווקא לעת צרה. אם לא ייחתם הסכם ממון כדין – דבר שכעולה מפסק-דינו של הנשיא אין מרבים לעשותו ­ספק אם ניתן יהיה לתת תוקף לכוונה כזו. מבחינה זו של היקף הרכוש, דומה כי המדיניות הגלומה בחוק יחסי ממון עדיפה היא.

פירוק שיתוף מיידי ואיזון משאבים דחוי

.9שיתוף קנייני מיידי מכוח חזקת שיתוף מאפשר פירוק מיידי בעין של הרכוש בהלך חיי הנישואין. על הקשיים שיוצרת אפשרות פירוק קנייני מיידי, ולא בהכרח

תמיד לטובת האישה, הרחיב את הדיבור חברי, השופט טל, ולא אוסיף. התשובה, שלפיה ממילא כאשר אחד הצדדים מבקש לפרק את השיתוף נעשה הדבר כאשר חיי הנישואין עלו על שרטון, איננה תשובה, משום שהמציאות אינה בהכרח תמיד כזו. כאשר הצד החלש (בדרך כלל האישה) אינו מעוניין לפרק את התא המשפחתי והבקשה לפירוק שיתוף באה מתוך גחמה או אינטרס של הצד האחר, כדי ללחוץ על הצד החלש להסכים לגט, נוצר מצב שבו הצד החלש, שאינו רוצה בגט, נלחץ – על-ידי איום בפירוק שיתוף – להסכים לתתו. המקרה שלפנינו בע"א 2084/91 ממחיש זאת בצורה חדה, ככל שהדבר מתייחס לרצונו של הבעל לפרק את השיתוף בדירת המגורים הרשומה בבעלות משותפת, בניגוד לרצון האישה.

.10הסדר איזון המשאבים, לעומת זאת, הקובע איזון מלא של כל רכושם של בני הזוג (למעט זה הנזכר בסעיפים 5(א)(1) – 5(א)(3) לחוק), קושר את פירוק הרכוש על-ידי איזונו בין הצדדים למועד פקיעת הנישואין. במישור זה, מתאים הוא יותר למירקם חיי הנישואין ולסיומם מאשר הילכת השיתוף, המאפשרת פירוק שיתוף גם על-פי בקשת אחד מבני הזוג בעוד הנישואין שרירים וקיימי. אלא מאי? אליה וקוץ בה! החוק קבע מועד נוקשה שבו מתגבשת הזכות לאיזון המשאבים, הוא מועד פקיעת הנישואין על-ידי גירושין. זיקה זו בין גירושין והסדר האיזון מכבידה ביותר על הצד המבקש להשתחרר מהנישואין ולאזן את הרכוש, כאשר הרכוש איננו שלו, והוא עלול לוותר על חלקו על-מנת להשתחרר ממסגרת שאין הוא רוצה בה עוד. הכפפת כניסתו של הסדר האיזון לתוקף, למועד פקיעת הנישואין על-ידי גירושין, היא נקודת התורפה של החוק, ולא עצם התפיסה הרעיונית של המשטר הקנייני החל במהלך הנישואין. על כך כמדומני אין חילוקי דעות. זוהי דעתם של פרופ' שיפמן (במאמרו הנ"ל, בעמ' 126, ובמאמרים נוספים), של פרופ' רוזן-צבי (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 346-347; רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, בעמ' 156-157), של פרופ' שאוה (בספרו הנ"ל, בעמ' 218-221). כך עולה גם מדברי השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 2/77 ז' אזוגי נ' מ' אזוגי [41], בעמ' 31, ומדברי המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 640/82[11], בעמ' .686

הבעייתיות בהקשר לדירת המגורים

.11זכויותיו של בן הזוג בדירת המגורים שהיא לעתים הנכס המשמעותי ביותר במסגרת המשפחית אינן זוכות להגנה נאותה במסגרת אף אחד מהמשטרים הנדונים. הוא הדין גם כאשר דירת המגורים רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. כאשר דירת המגורים רשומה על שם אחד מבני הזוג וחל החוק ולא הילכת השיתוף, יוכל הבעלים הרשום להביא לפינויו מהדירה של בן הזוג האחר שאין לו זכות קניינית בה. זאת, בכפוף לזכויות העומדות לבן הזוג האחר מכוח דיני המעמד האישי, דוגמת זכות המדור (לאישה). זכות המדור איננה מגבילה את זכות הקניין בדירה אלא מחייבת אתהבעל להבטיח לאשתו מדור חלופי (ראה, למשל: בר"ע 19/74 י' בר לוי נ' מ' בר לוי ואח' [42]; רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, בעמ' 462).

מצבו של בן הזוג אינו שפיר גם במשטר של חזקת השיתוף. אכן, לבן הזוג, שהדירה אינה רשומה על שמו, זכות קניינית או מעין-קניינית בה, המאפשרת שימוש מיידי בדירה וקבלת מחצית תמורתה במקרה של פירוק, אלא שזכות זו כפופה לכוחו של בן הזוג האחר לתבוע את פירוק השיתוף בדירה במהלך הנישואין, גם כאן בכפוף לזכות מדור לאישה. גם בן-זוג שהזכויות בדירת המגורים רשומות על שמו ועל שם בן-זוגו עומד בפני מצב דומה. אף כאן יכול כל אחד מהצדדים להביא לפירוק השיוף בכל עת מכוח סעיף 37לחוק המקרקעין, בלא שיובא בחשבון אופייה המיוחד של מערכת היחסים בין בני-זוג. גם כאן כפוף הפירוק לזכות המדור של האישה.

הפירוק בכל אותם מקרים פועל לרעת מי שאינו מעוניין בו. אם האישה מעוניינת בניתוק הקשר, והבעל הוא זה הרשום כבעל הדירה, אין היא יכולה לפעול לפירוק השיתוף במסגרת החוק, דבר שיכולה היא לעשותו אם חלה חזקת השיתוף; ואילו אם הבעל מעוניין בניתוק הקשר או בפירוק השיתוף, האישה היא במעמד נחות לפי כל אחד מההסדרים, כאמור. בכל מקרה, ראוי – לדעתי – להתאים את הזכויות בדירת המגורים למסגרת התא המשפחתי. לעניין התאמה זו רואה אני להפנות, לצורך הגנה על יציבות קשר הנישואין, לחוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969, המאפשר לבית המשפט לעכב – מטעמים של נזק צפוי לשלום בית – תביעה אזרחית או קובלנה פלילית, אם כי מידת השימוש בכלי זה מועטה היא (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, בעמ' 460). עוד רואה אני להפנות לחוק המקרקעין(תיקון מס' 17), הקובע כי בית המשפט לא יצווה על פירוק השיתוף של בני הזוג בדירה אלא אם מובטח סידור חלופי למגורים של ילדי בני הזוג ושל ההורה המחזיק בהם ברוב המדינות המיישמות פירוק דחוי נמצאו פתרונות מיוחדים לדירת המגורים, והמגמה היא חיזוק זכויות בני הזוג בדירה במהלך הנישואין ובעת הפירוק (ראה רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 188-189).

יתרונות וחסרונות של הסדר האיזון

.12איש לא טען לפנינו, ובצדק, כי החוק נוגד חוק יסוד או פוגע בזכויות יסוד; שהרי כיצד ניתן לטעון זאת כאשר החוק גורס משטר קנייני המאפשר לכל בן-זוג לרכוש רכוש משלו, להיות בעל רכוש משלו ולעשות בו כרצונו במהלך חיי הנישואין – הן ביחסים בינו לבין בן-זוגו והן ביחסים עם צדדים שלישיים – באופן שקשר הנישואין ומהלך חיי הנישואין לא יפגעו בזכות לקניין ובאוטונומיה האישית של כל אחד מבני הזוג. מכאן ששיטה זו מגלמת גישה של הגנה על זכויות יסוד ולא של שלילתן. אלא מאי? חוק לחוד ומציאות לחוד; קונספציה משפטית לחוד, ויישומה בחיי היום-יום, בפועל, לחוד. במרוצת שנות קיומו של החוק התברר, כי לגבי שכבת האוכלוסיה שבה הבעל עושה לביתו והאישה עושה בביתה, מדרך הטבע הוא שהרכוש נצבר על-ידי מי שעובד מחוץ לבית ולא על-ידי מי שמשקיע את מאמציו בבית, בטיפוח המשפחה ובגידול הילדים. הפרדת רכוש ומתן אפשרות לבעל לבור רכוש על שמו, מעמידים את האישה במצב נחות, במיוחד אם היא זו הרוצה לנתק את קשר הנישואין. עם זאת, אין זה

המצב בכל המקרים. בשכבת אוכלוסיה אחרת, שבה האישה עובדת מחוץ לביתה וצוברת רכוש משלה – תופעה נפוצה בזמננו – ובמציאות שבה בני-זוג מקבלים רכוש במתנה מהוריהם ואינם עושים הסכם ממון, האינטרסים משתנים, ושיתוף קנייני מיידי אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של כל אחד מבני הזוג או של מי מהם, להיות בעל רכוש משלו, לעשות בו דיספוזיציות כרצונו, לקבל מתנות וירושות שיישארו שלו ולהביא עמו רכוש מלפני הנישואין שיישאר שלו במהלכם ולשומרו דווקא לעת צרה. אינטרס זה בולט שבעתיים כאשר, לדאבון הלב, גירושין הם חיזיון נפרץ בישראל, והסכמי ממון אינם נפוצים.

.13הנה כי כן רואים אנו כי שני המשטרים הרכושיים – הילכת השיתוף מחד גיסא והסדר איזון המשאבים מאידך גיסא – הם שתי מערכות שונות הנעות במסלולים שונים כדי להשיג בסופו של דבר מטרה דומה, והיא, חלוקה שוויונית של רכוש בני הזוג ביניהם. העמדת שיטת הסדר האיזון האובליגטורי הדחוי כאילו יצאה מנבכי חשכת ימי הביניים, והצגת אלה המצדדים בה או הסבורים שאין היא יכולה לדור בכפיפה אחת עם חזקת השיתף כמי שאדישים לגורל האישה ולזכויותיה וכמי שמפקירים אותה לגורלה כשהיא חסרת אמצעים ונתונה לסחיטה, חוטאות הן לקונספציה עצמה והן לאלה המצדדים בה או הגורסים שאין אפשרות להחליף את ההסדר שמצא ביטוי בחוק, בחזקת השיתוף פרי ההלכה.

מרבית מדינות המערב הנאורות מגלמות בשיטתן הסדר דומה יותר להסדר איזון משאבים מאשר לחזקת שיתוף, לאמור, מיושם בהן משטר רכושי של שיתוף (קנייני או אובליגטורי) דחוי ושל פירוק (קנייני או אובליגטורי) דחוי. כך הוא ­בווריאציות קלות – בשוודיה, בדניה, בגרמניה המערבית, בשווייץ וברוב מדינות ארצות-הברית. מתכונת הילכת השיתוף מקובלת רק אצלנו ובמספר קטן של מדינות בארצות-הברית. בצרפת ובהולנד השיתוף הוא קנייני מיידי אולם הפירוק הוא דחוי.

.14ההצעות שהועלו במהלך השנים קודם לחקיקת החוק והמלצות ועדת זוסמן

שאומצו על-ידי המחוקק, הועלו כולן לאחר שקילה, בדיקה וחקירה של שיטות אפשריות ושל השוואת שיטות זרות, שהביאו את כל הגורמים הממליצים להמליץ על שיטת האיזון הדחוי. אלא מאי? שההמלצה לאימוץ הסדר איזון דחוי הייתה מלווה בקביעת עיתוי האיזון, שהוא פירוק חיי הנישואין הלכה למעשה. הסדר זה לא נתקבל על-ידי המחוקק. לעתוי הפירוק, שהוא חלק אינטגרלי מן ההסדר שהוצע, חשיבות קריטית. משבחר המחוקק שלא לקבל חלק זה של ההמלצות ולקשור את מועד האיזון בגירושין דה-יורה, הוציא הוא במידה רבה את היתרון מן המשטר כולו והכפיף את בני הזוג לעיתוי שבעטיו יכול המעוניין מביניהם לטרפד את ביצוע האיזון ולגרום למי שמעוניין בביצועו לוותר על המגיע לו כדי להשיג את החופש. עיתוי האיזון, ולא עצם המשטר הרכושי השולט על-פי החוק, הוא נקודת התורפה של ההסדר כולו.

השאלה היא, האם כדי להתגבר על נקודת תורפה זו, ניתן וראוי להחליף את ההסדר שבחוק במלואו על-ידי הסדר שונה פרי חקיקה שיפוטית, או האם ניתן לרכך את התוצאה

על-ידי הגמשת העיתוי. לדידי, לא ניתן ולא ראוי להחליף את ההסדר החקוק על-ידי הסדר של חקיקה שיפוטית, ולעומת זאת ניתן לרכך את התוצאה על ידי הגמשת העיתוי.

במה דברים אמורים?

סעיף 4 לחוק ושילוב חזקת השיתוף לתוכו

.15לאור אי הנחת מהיעדר אפשרות של הפעלת הסדר האיזון קודם לפקיעת הנישואין על-ידי גירושין, חיפשו ומצאו הנשיא והשופטת דורנר דרך להתגבר על קושי זה על-ידי "הבלעת" חזקת השיתוף אל תוך החוק דרך סעיף 4 שבו. אינני סבורה שהדבר ניתן להיעשות. אינני סבורה סעיף 4, כשלעצמו, לוקה בלאקונה כלשהי, לא כל שכן אם קוראים הוראה זו על רקע החוק כמכלול, כמתחייב מכללי הפרשנות המקובלים עלינו; שהרי, "…כדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסויימת יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללותו, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה ולהרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק" בג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל-אביב-יפו [43], בעמ' 2387, דברי השופט ברנזון. כן ראה דבריו בע"א 26/54אלונזו נ' בן-דרור [44], בעמ' .104ראה גם א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (נבו, תשנ"ג) 308). סבורתני, כי קריאת החוק כמכלול אחד אינה מותירה מקום לספקות. מסקנה זו מתחזקת נוכח ההיסטוריה החקיקתית העומדת ברקע החוק, ומהווה מקור חשוב ללימוד תכלית החקיקה (לעניין ההיסטוריה החקיקתית כמקור פרשני ראה: ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות [45], בעמ' 74-75; בג"צ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים ואח' [46], בעמ' 174- .175לעניין החשיבות שיש לייחס להמלצותיה של ועדה ציבורית שאומצו על-ידי המחוקק ראה בג"צ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים וח' [47], פסק-דינו של השופט ברק (כתוארו אז)). על ההיסטוריה החקיקתית עמד בהרחבה חברי, השופט טל, ולא אחזור על כך. כל אלו מצביעים בבירור על כך שהמחוקק בחר בהסדר אובליגטורי דחוי.

.16לדעתי, אין אפשרות להפעיל לצד הסדר זה, בו-זמנית ועל אותו רכוש, את ההסדר של חזקת השיתוף. לאחר פירוק השיתוף במסגרת חזקת השיתוף במהלך חיי הנישואין לא ייוותר למעשה רכוש שיורי להפעיל את החוק עליו, שהרי לפי חזקת השיתוף במתכונתה הנוכחית, כל הרכוש, מכל מקור ומכל עת, הוא של שני בני הזוג, ורק במקרים נדירים ניתן להוציא רכוש מגדר זה. כמו כן, אין אפשרות מצד אחד להעניק קניין מיידי לכל אחד מבני הזוג במחצית הרכוש ולאפשר פירוק מיידי בעין של הרכוש, ובו-זמנית לגרוס שכל אחד אדון לרכושו וקיימת לו זכות אובליגטורית במחצית הרכוש. זאת ועוד, גם מבחינת עיתוי הפירוק, לא ניתן לגרוס שניתן לחלק את הרכוש בעין במהלך חיי הנישואין ובו-זמנית לגרוס ששווי הרכוש יחולק בעת פקיעת הנישואין, אלא אם כן תאמר שהילכת השיתוף מאומצת אל תוך החוק דרך סעיף 4 רק לצורך זיהוי הבעלות ברכוש ולא לצורך עיתוי הפירוק שיישאר פירוק דחוי בכל מקרה. אימוץ חלקי כזה של חזקת השיתוף משמיט את הקרקע מתחת למטרה שלשמה שולבה הילכת השיתוף בחוק מלכתחילה, שהרי מטרת השילוב היא, בעיקרה, הקדמת עיתוי הפירוק. ואם תמצא לומר שחזקת השיתוף תחול על רכוש שהבעלות עליו בלתי מזוהה במהלך חיי הנישואין

ושנרכש במאמץ משותף, ואילו הסדר איזון המשאבים יחול על כל רכוש אחר של מי מבני הזוג, כאילו לא אמרת ולא כלום, שהרי לפי הילכת השיתוף אין כמעט לבני הזוג רכוש משלהם וכל הרכוש הוא משותף. מכאן שהפעלת חזקת השיתוף מנחיתה מכת מוות על חוק ומחליפה את ההסדר שהמחוקק מצא לנכון לאמץ. נראה לי שהדבר איננו אפשרי גם אם ההסדר המוצע טוב יותר וראוי יותר.

.17זאת ועוד, אינני סבורה, כאמור, כי סעיף 4 כשלעצמו מותיר חלל כלשהו. סעיף 4לחוק קובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ'). ברור מתוך סעיף זה, שהדין החל על בני הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. אם קיים רכוש שנרשם על שם אחד אלא שהרישום איננו משקף אל נכון את הבעלות האמיתית בו, או שקיים רכוש בלתי רשום שלא ניתן לזהות של מי הוא, ש לקבוע את הבעלות לאשורה לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על-ידיהם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השיתוף לפחות ככל שהייתה בתחילת דרכה. על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש. כל זה ייעשה תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי. יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה, במסגרת ההסדר המיוחד שמצא את ביטויו בחוק. כל זאת לעניין זיהוי הבעלות על הרכוש.

כיצד, אם כן, נרכך את הקשיים הנובעים מהאיזון הדחוי שנקבע בסעיף 5 לחוק?פרשנות סעיף 5 לחוק פרשנות מרחיבה .18האם ניתן – על דרך של פרשנות מרחיבה להוראתסעיף 5 לחוק – להקדים את מועד חלוקת שווי הנכסים גם לפני פקיעת הנישואין על-ידי גירושין? כבוד הנשיא סבור, כי לשונו של סעיף 5 אינה סובלת פרשנות ברוח זו. לפיכך, וחרף הקושי הטמון בקריאת סעיף 5 כפשוטו, אין לסטות – לדעתו – ממועד הפעלת הסדר איזון המשאבים הקבוע בו. דעתי בנושא זה שונה. לטעמי, ניתן לפרש את סעיף 5 פירוש מרחיב, שלפיו אף התערערותם ללא תקנה של יחסי בני הזוג יש בה כדי לאפשר את הפעלתו של הסדר איזון המשאבים. סבורתני כי פרשנות כזו ראויה היא, מכוח העיקרון הפרשני המעדיף פרשנות תכליתית על פני משמעות מילולית, שהרי "החוק הוא כלי להגשמתה של מדיניות משפטית, ומשום כך צריכה הפרשנות לחתור לשחרורו של הנוסח מכבליו

הסמאנטיים אם יש בהם כדי להרחיקו מן המטרה שאותה הוא בא להגשים" (בג"צ 785/87, 845, 27/88עפו ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית; רפיע ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה ואח'; הינדי נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [48], בעמ' .14לפרשנות דבר חקיקה על-פי תכליתו ראה עוד: בג"צ 267/88רשת כוללי האידרא, עמותה ואח' נ' בית המשפט לעניינים מקומיים ואח' [49], בעמ' 736; רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלת להפצת גז בע"מ נ' תופיני סהר ואח' [50], בעמ' 416; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן – עניין מודיעים [51]), בעמ' 395-396). במה דברים אמורים? על-פי פשוטם של דברים משמעות התיבה "פקיעת הנישואין עקב גירושין" היא מתן גט פיטורין, באשר לבני-זוג יהודים, ופסק-דין תקף של ערכאה מוסמכת המתיר קשר נישואין על-פי הדין האישי, באשר לבני עדות אחרות. היצמדות לפרשנות מילולית של התיבה "פקיעת נישואין עקב גירושין" יש בה כדי להביא להסדר רכושי חלקי, לקוי וקטוע, שאיננו חל, למשל, על נישואין הניתנים לביטול (ראה על כך שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 218), כשם שאינו חל באותם מקרים שבהם תקפים הנישואין בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בבית המשפט האזרחי אך אינם חלים בבית הדין הדתי (לשוני ביחס אל כללי המשפט הבינלאומי הפרטי ראה: ע"א 191/51 ל' סקורניק נ' מ' סקורניק [52]; בג"צ 73/66 זמולון נ' שר הפנים ואח' [53], בעמ' 667; עניין בבלי [7], בעמ' 237). כך, למשל, עלול להתעורר קושי של ממש ביחס ליהודים שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל באותם מקרים שלנישואין אלו תוקף במסגרת המשפט האזרחי ושבבוא בני הזוג להתיר את שר הנישואין ביניהם בבית הדין הרבני, מתיר להם פסק הדין הרבני להינשא מחדש ללא גט. אם לא נראה פסק רבני כאמור כמביא "לפקיעת הנישואין עקב גירושין" לצורך סעיף 5 לחוק, אף כי מבחינת הדין הדתי כמוהו כהצהרה על בטלות הנישואין (ראה על כך שיפמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 264), לא יהיו בני-זוג, הנשואים בנישואין תקפים לפי הדין האזרחי, כפופים למשטר הרכושי שעיצב המחוקק לזוגות נשואים. דומה כי אין להעלות על הדעת שלכך התכוון המחוקק ושבכך ממלא החוק את תכליתו. תקלות אלו ואחרות (ראה עוד לעניין זה שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 218) מלמדות, כי מתן משמעות מילולית דווקנית לסעיף 5 יביא לתוצאה שלפיה חוק יחסי ממון אינו מבסס הסדר רכושי כולל ומקיף, המשתרע על כל קשת המצבים שבהם אמור ההסדר הרכושי לטפל. פרשנות תכליתית, לעומת זאת, תביאנו לתת לתיבה "פקיעת נישואין מחמת גירושין" משמעות רחבה הכוללת את כל קשת המקרים שעליהם נועד איזון הסדר המשאבים לחול, על-פי תכליתו. לדעתי, מאפשרת פרשנות תכליתית לראות בהתמוטטות דה-פקטו של חיי הנישואין פקיעה דה-פקטו של הנישואין שדי בה לצורך עיתוי הפעלת הסדר איזון המשאבים.

החלטת בית-דין רבני כ"פקיעת נישואין עקב גירושין" .19חברי, השופט טל, מציע פרשנות מרחיבה של סעיף 5 המתבטאת בכך שהדרישה לגירושין דה-יורה לצורך הפעלת הסדר האיזון תתרכך ותבוא על סיפוקה בקביעה של ערכאה מוסמכת שעל הצדדים להתגרש. באופן כזה ניתן יהיה – לדעתו – לראות

בפקיעת נישואין דה-פקטו מועד שבו ניתן להפעיל את הסדר האיזון גם בהיעדר גירושין דה-יורה. אם כוונתו של חברי, השופט טל, היא שרק החלטה של בית הדין הממליצה, מצווה, מחייבת או כופה גט, יכולה להביא להפעלה מוקדמת של הסדר האיזון, הפרשנות היא, לדידי, צרה מדיי, אף שהעילות במשפט העברי לצווים מהסוג הנ"ל רבות הן, ואחת מהן היא חוסר סיכוי לשלום בית (לעילת חוסר הסיכוי לשלום בית כמבססת צווים כאמור ראה: תשובת ר' חיים פאלאג'י, שו"ת חיים ושלום, חב, קיב[ד]; תיק לז/1759 א' נ' ב' [80], בעמ' 206; דברי השופט י' כהן (כתוארו אז) בבג"צ 661/77 הבר נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ואח' [54], בעמ' 329; כן ראה לעילה הדומה של "מאיס עלי": רמב"ם, אישות, יד, ח[א]; א' רוזן-צבי, פתרונות לבעיות אישות (נעמת, 1986) 6); מ' זילברג, המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול, תשכ"א) 116-117; רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, דיני המשפחה בישראל – בין קוש לחול, בעמ' 280והמקורות ההילכתיים המאוזכרים שם).

שימוש בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד-1984, לצורך קביעת פקיעת נישואין .20דרך לגיטימית להרחבה נוספת של סעיף 5 היא, לדעתי, באמצעות סעיף 76

לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] . מכוחו מסורה לבית המשפט האזרחי סמכות נגררת לדון בטענות שמקורן בדין הדתי גם כאשר העניין הנגרר מצוי כשלעצמו בסמכותוהייחודית של בית הדין הדתי (לעניין סעיף 76 ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 59-63; לעניין הפעלתו של הדין האישי מכוח סמכות נגררת, ראה, לאחרונה, ע"א 2626/90 [28]; ראה עוד ע"א 3077/90פלונית ואח' נ' פלוני [55], בעמ' 600-602). בית המשפט האזרחי מוסמך – לצורך הנושא הרכושי בלבד – ליישם את הדין האישי למטרת הקדמת מועד האיזון הדחוי למועד שבו, לדעתו, הקרע בחיי הנישואין בלתי ניתן לאיחוי, והנישואין הגיעו לסיומם דה-פקטו. הצעה ברוח זו, לעניין עילת התביעה של מזונות מדין "מעוכבת מחמתו להנשא", המצריכה אף היא קביעה שעל הצדדים להתגרש, מעלים המלומדים פרופ' רוזן-צבי ופרופ' שיפמן (ראה: רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לול, בעמ' 421-422; פ' שיפמן, "המשפט העברי בפסיקת בתי  המשפט" שנתון המשפט העברי יג (תשמ"ז) 371, 372-373; פ' שיפמן, "ארבעים שנה לדיני המשפחה  – מאבק בין דין דתי לבין חוק חילוני" משפטים יט (תש"ן) 847, 853).

פרשנות תיבה בחוק במובן שונה מהמובן ההילכתי

.21גם דרך זו אינה ממצה – לדעתי – את כל שניתן לעשות באמצעות פרשנותלגיטימית, הגורסת כי תכלית הנורמה החקיקתית בחיקוק מסוים מתירה לתת למונח שבאותו חיקוק מובן שונה מהמובן ההילכתי המקובל. עמד על כך השופט אור בבג"צ 465/89רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים ואח' [56], באומרו: "כבר נקבע לא אחת, שיש והמחוקק משתמש במונח מן ההלכה אשר מבחינה הלכתית יש לו מובן מקובל, אך בהתאם לחיקוק בו נעשה שימוש במונח, ובהתחשב בתכליתה של הנורמה החקיקתית באותו חיקוק, יכול שלאותו מונח יהא מובן השונה ממובנו ההלכתי המקובל" (שם,

בעמ' 678). באותה פרשה נקבע כי דיני הכשרות שבהם מדובר בחוק איסור הונאה בכשרות אין משמעם דיני הכשרות במובנם ההילכתי. כך נפסק אף באשר למונח "יהודי", כי לצורכי חוקים אזרחיים חילוניים מסוימים אין ממעו יהודי בהתאם להלכה היהודית (ראה, למשל: בג"צ 72/62 רופאיזן נ' שר הפנים [57]; בג"צ 58/68 שליט בשמו ובשם ילדיו נ' שר הפנים ואח' [58]; בה"נ 1/72 הולצמן ואח' [59]; בשג"צ 211/87, 355, 360, 376, 387, 388, 35/88, 36, 38, 39, 141, 155, 359, 405, .381/89כן ראה לעניין משמעויותיו השונות של הדיבור "דת" בג"צ 265/87 ג' ברספורד ואח' נ' שר הפנים [60]. ראה גם ע"א 3077/90 [55] הנ"ל, שבו מבחין השופט חשין בין אבהות לעניין הדין האזרחי לבין אבהות לעניין הדין האישי).

חוק יחסי ממון כחוק חילוני

.22החוק הוא חוק חילוני "הקובע הוראות אזרחיות – טריטוריאליות, החלות על הכל" (שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 216). הוא בא להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג. עניינים אלו "אינם נכללים במסגרת 'עניני נשואין כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגרושין), תשי"ג-1953, ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם" (ע"א 384/88 א' זיסרמן נ' ד' זיסרמן [61], בעמ' 208; ראה גם: עניין בבלי [7], בעמ' 232-233; שיפמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 31-32).

על היחסים הרכושיים בין בני-זוג חל אפוא המשפט האזרחי הכללי. נוכח החיץ הברור בין עניינים הנתונים למרותו של הדין האישי לעומת עניינים הנתונים למרותו של הדין האזרחי ונוכח אי-כפיפותו של חום היחסים הרכושיים בין בני-זוג לדין האישי, אינני רואה מניעה לאמץ לעניין תחום זה פרשנות שונה מזו המקובלת במסגרת הדין האישי למונח "פקיעת נישואין עקב גירושין", השואבת את השראתה מן ההקשר שבו נתון מונח זה. נוכח תכליתו של החוק להסדיר את ההיבטים הרכושיים-כלכליים של סיום הקשר בין בני-זוג נשואים, סבורתני כי יהיה זה נכון וראוי לראות גם את סיום הקשר הכלכלי בין בני-זוג, קרי את סיום הנישואין דה-פקטו, כמאורע המגבש את הזכות לאיזון משאבים.

היקף ההגנה הפרוסה על התא המשפחתי

.23יתר-על-כן, סבורתני, כי ההצעה להרחיב את תחום השתרעותו של סעיף 5 עולה בקנה אחד גם עם היקף ההגנה שאותה רואה הדין האזרחי לפרוס על התא המשפחתי. במה דברים אמורים? שיטתנו המשפטית מייחסת חשיבות רבה להגנה על קשר הנישואין. כפועל יוצא מכך, "נהנים הנשואין החוקיים מתמיכה משפטית שמטרתה להגן על יציבות קשר הנשואין" (שיפמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 118). ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי חקיקה שונים החלים – על-פי פרשנותם המקובלת – על בני-זוג נשואים בלבד (להבדילם מידועים בציבור) ושהמדיניות שביסודם היא הגנה משפטית על יציבות קשר הנישואין (שיפמן, שם. ראה, למשל: סעיף 3 לפקדת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971(איסור מתן עדות בין בני-זוג); חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג (עיכוב הליכים משפטיים

למען שלום בית)). עוצמת הצורך בהגנה המשפטית על הקשר נחלשת, אם יחסי בני הזוג התערערו ללא תקנה. כפועל יוצא מכך לא ראתה פסיקת בית-משפט זה בעצם קיומם של חיי נישואין אשר התרוקנו כבר מתוכנם מכשול להכרה בחוקיותה של התקשרות אחרת של בני-זוג עם אנשים אחרים (ראה, למשל: ע"א 337/62 ריזנפלד נ' יעקובסון [62]; ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה (אילן) וערעור שכנגד [63]; ע"א 149/75 חאיק נ' ספיה (להלן – עניין חאיק [64]). על הטעם שביסוד מדיניות זו עמד הנשיא זוסמן:

"בודאי שיש לציבור ענין בקיום מוסד הנשואין כתא ראשוני חברתי, והסכם הבא לפגוע בו עלול להיפסל, מפני תיקונו של עולם. אבל כאשר הוכח לבית המשפט שהיחסים בין בעל ואישה היו מעורערים מיסודם, והנשואין קיימים כאילו על הנייר בלבד, מה טעם יגן החוק על הפיקציה של יחסי נאמנות וחיבה, המאפיינים קשר נשואין תקין, כאשר יחסים אלה למעשה חלפו ואינם עוד?" (עניין חאיק [64], בעמ' 92).

ביסודה של דעה זו עומדת ההשקפה כי "אין מקום ואין טעם להגן על 'קליפת' נשואין שהתרוקנה כלילמתוכנה…" (שיפמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 109). גם הגבלתו של פירוק השיתוף הרכושי לעילות מוגדרות נועדה לשמר את היציבות בתא המשפחתי. על יסוד הלך מחשבה זה סבורתני כי אין תכלית החוק להגן, באמצעות שיתוף רכושי, על קשר נישואין בין בני-זוג שהפך ריק מכל תוכן ממשי, כאשר הסדר איזון המשאבים הדחוי הוא המגשר היחיד בין בני-זוג שיחסיהם נתערערו כליל. "חוסר כל אפשרות להקדים את מועד האיזון קושר חיי נשואין חסרי משמעות רגשית, חברתית, וכלכלית בקשר חסר תוכן אמיתי על-פיו ממשיך הסדר איזון משאבים, בלתי ניתן למימוש להיות כפוי על בני-זוג" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 347). הסרת הגיבוי מתא משפחתי מפורר, על דרך של איזון משאבים תואמת, לדעתי, את היקף ההגנה שאותו רואה שיטתנו להעניק לקשר הנישואין.

ההסדר בסעיף 5 כלוקה בחסר (לאקונה)

.24הניתוח עד כה מבוסס על ההנחה כי התיבה "פקיעת נישואין עקב גירושין" סובלת פרשנות רחבה מזו העולה ממשמעותה המילולית. אולם אף אלמלא היה זה המקרה, היה מקום לראות בהסדר שבסעיף 5 הסדר הלוקה בחסר. האמור בסעיף 5איננו ממצה ואיננו מקיף את מכלול המצבים שהסדר איזון המשאבים נועד, על-פי תכליתו, לחל עליהם. ניתן אפוא לומר כי ההסדר שבסעיף 5 הוא הסדר חקיקתי הלוקה בחסר (לאקונה) – הוא אינו חל על כל המצבים האמורים להסתופף בצל קורתו. חסר זה יש למלא תוך התחקות אחר התכלית החקיקתית שביסוד ההסדר במטרה להגשימה. במסגרת הפעולה של השלמת החסר אין הפרשן מתיימר לתת משמעות למילות הנורמה. הוא פועל מעבר למילות הנורמה כדי להגשים את תכליתה:

"מטרת השופט העוסק בחסר (לאקונה) בחקיקה היא להשלים את הנורמה החקוקה הבלתי שלמה באופן שתוגשם תכליתה. נמצא כי כמו בפרשנות גם במילוי חסר, המרכיב המרכזי הוא תכלית הנורמה ומטרתה. בפרשנות מורכב

המרכיב התכליתי על גבי המרכיב הלשוני. במילוי חסר אין השופט נותן משמעות למרכיב הלשוני: הוא פועל מעבר לפרשנות הלשונית של הנורמה" (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית (נבו, 1992) 457).

משמעות הדברים היא, כי יהיו מצבים נוספים שיביאו להפעלת הסדר איזוןהמשאבים אף כי אין הם נכללים בתחום התפרסותו הלשונית של סעיף .5 בחינת השאלה על אילו מצבים נוספים על אלו שבסעיף 5 נועד הסדר איזון המשאבים לחול, תיעשה לאור התכלית העומדת ביסוד ההסדר החקיקתי. נוכח חלקיותו של ההסדר המותווה בסעיף 5, המחייבת שלמה חיצונית לסעיף, אין אפוא הכרח בעוגן לשוני כדי להכליל אף מצב דברים של התערערות התא המשפחתי ללא תקנה בגדר הסעיף. מרכז הכובד הוא התכלית החקיקתית שביסוד ההסדר, ואותם טעמים שבתכלית החוק שפורטו לעיל מצדיקים השלמת החסר בסעיף 5 והכללה במסגרתו אף של מצב דברים זה.

חריגה מלשון החוק

.25זאת ועוד, אפילו סברתי כי מילותיו של סעיף 5 אינן סובלות פרשנות רחבה וכי אין הוראת הסעיף לוקה בחסר, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי כי אף התערערות חיי הנישואין ללא תקנה יש בה כדי להביא להפעלת הסדר האיזון. הלכה היא כי קיימים מקרים, אף כי נדירים ויוצאי דופן, שבהם מותר לבית המשפט לחרוג מלשונו של חוק. עומד על כך המשנה לנשיא ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [65] באומרו: "לעתים קרובות נוהגים לומר, כי בית המשפט רשאי לתקן את החוק כדי למנוע תוצאה אבסורדית, בלתי סבירה, שאינה ניתנת להפעלה …" (שם, בעמ' 320; ההדגשה שלי – ט' ש' כ'). עומדת על כך אף השופטת נתניהו בע"א 545/85, 135/86, 379, 491אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מ' אלגריסי ואח' וערעור שכנגד; אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' כץ וערעור שכנגד; מזרחי ואח' נ' אזלג; מדינת ישראל נ' עיזבון חיים כהן ז"ל ואח' [66]; באומרה, בעמ' 22:

"לעתים אין מנוס משינוי מלשון החוק כדי למנוע תוצאה אבסורדית (ע"א 403/72;ע"א 126/79; ע"א 753/77). כך גם אין לעתים מנוס משינוי מלשון החוק, כאשר הדבר דרוש כדי למנוע תוצאה שתרוקן הוראת חוק מתוכנה או שתתעלם ממנה" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ').

ראה גם: ב"ש 67/84 [25], בעמ' 670; בג"צ 305/82, 353י' מור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז המרכז ואח'; א' אהרונוף ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה, ואח' [67] , בעמ' 481; ע"א 175/81 אדמיר פתוח ואדריכלות בע"מ נ' קלו [68], בעמ' 302; עניין מודיעים [51], בעמ' .395כן ראה ברק, בספרו הנ"ל, כרך א, בעמ' 186- .188בפסק-דינו של כבוד הנשיא מתואר הסדר איזון המשאבים כהסדר ה"משולל משמעות אמיתית כלשהי, כי במובנים רבים הוא.

.. בבחינת אות מתה" (בפיסקה 24לחוות-דעתו). באורח דומה מתואר ההסדר שבחוקבפסק-דינה של השופטת דורנר (פיסקה 3לחוות- דעתה), בדו"ח הועדה לבחינת יישום דיני המשפחה הנ"ל, בראשות השופט שינבוים (בעמ' 34), בתזכיר הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון – איזון המשאבים ודירת

המגורים), שנ"ה-1995, שהוכן במשרד המשפטים (בעמ' 1), ובספרו הנ"ל של פרופ' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, בעמ' .157על יסוד זה סבורתני כי אם אלו הן השלכותיו של ההסדר החקיקתי שלפניו ניצב הפרשן, רשאי הוא לחרוג ממילותיו על-פי פשוטן כדי להפיח בהסדר את רוח החיים הנשללת ממנו וכדי ליתן לו משמעות שיש בכוחה להגשים הלכה למעשה את המטרה של חלוקה שוויונית של הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים במאמץ משותף, היא המטרה המקורית לשמה גובש הסדר איזון המשאבים. לפיכך נכונה הייתי, ולו על בסיס זה, להעניק לסעיף 5 משמעות שונה מזו העולה מלשונו על-פי פשוטה. הליכה בדרך זו, המפיחה רוח חיים בהסדר האובליגטורי הדחוי שאותו ראה המחוקק לאמץ כמשטר רכושי והנותנת לו את מלוא משמעותו ככזה, עדיפה בעיניי על המרת המשטר הרכושי אותו בחר המחוקק לאמץ במשטר רכושי שונה, המביאה להנצחת החוק כאות מתה ולריקונו מכל תוכן ממשי (על חובתו של הפרשן שלא להביא לביטולו של חוק על דרך פרשנות עמד המשנה לנשיא ברק בבש"פ 537/95גנימאת נ' מדינת ישראל [69] , בדונו בפרשנות חוקים שקדמו לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו והעומדים בניגוד לו, בגורסו כי על רקע הוראות חוק היסוד ניתן לתת פרשנות שונה לחוק אבל אין לחרוג לצורך זה מכללי הפרשנות המקובלים (שם, בעמ' 410-412).

על יסוד הטעמים המפורטים לעיל, דעתי היא שאין מניעה לפרש את סעיף 5 לח וק פרשנות מרחיבה, המאפשרת את הפעלתו גם כאשר התערערו היחסים בין בני הזוג התערערות ללא תקנה, ולא רק כאשר התגרשו הלכה למעשה.

.26דעתי היא אפוא, כי חזקת השיתוף נדחית מפני החוק מהטעמים שפורטו לעיל. עם זאת, אין ספק שההסדר של החוק טומן בחובו קשיים של ממש העלולים לפגוע בצד החלש (בדרך כלל האישה). על קשיים אלה יש להתגבר או לפחות ניתן להקהות את עוקצם עד אשר המחוקק יתקן את החוק באופן ההולם את צורכי החברה ואת השיטה המשפטית הראויה למערכת היחסים הנדונה, במיוחד בהקשר לעיתוי האיזון. עד אז ניתן לעשות זאת בכלים שונים המצויים, בין השאר, בידי המערכת השיפוטית ושראוי כי ייעשה בהם שימוש, בהקשרים הבאים: (1) עידוד עריכת הסכמי ממון (סעיפים 12לחוק).

(2) מתן פרשנות רחבה וגמישה לדין הכללי – בהקשר לקביעת הבעלות על רכוש בני הזוג – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג סעיף 4לחוק (כוונתי לפרשנות רחבה של דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות,דיניהשליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום הלב ועוד). במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני הזוג.

(3) הקדמה – על-ידי פרשנות שיפוטית – של מועד פקיעת הנישואין למועד שבו התערערו הנישואין ללא תקנה (סעיף 5 לחוק).

(4) קביעה, במקרים המתאימים, של חלוקה לא שוויונית של הרכוש, בעת האיזון, תוך

העדפת הצד החלש, או קביעת מועד מוקדם יותר לצורך קביעת שווי הרכוש שבאיזון, או קביעת מועד מוקדם יותר לצורך קביעת היקף הרכוש שמאוזן, הכול לפי העניין והנסיבות (סעיף 8 לחוק).

(5) גילוי נכונות לתת צווים המונעים מבן-זוג עשיית פעולות העלולות לפגוע בזכויות האיזון העתידיות של בן הזוג האחר (סעיף 11 לחוק).

(6) יישום – בצורה רחבה – של ההוראה המתייחסת לפן הראייתי של הנושא, באופן הנוטל את עוקצו של רישום או החזקה בנכס על שם אחד מבני הזוג כהוכחה לבעלותו (סעיף 9 לחוק).

(7) עשיית שימוש בחוק להסדר התדיינויות בין בני-זוג, על-מנת להרחיב את היקף השימוש בו בהתאם לנסיבות ולהביא להתאמה הנדרשת בין דיני הקניין לדיני המשפחה.

דומה שהצעדים הנ"ל או איזה מהם, שמרביתם עולים ן החוק עצמו, יוצרים כלים שבאמצעותם ניתן להתמודד, לפחות חלקית, עם הקשיים שמעורר החוק והם מאפשרים הפחת רוח חיים בו, תוך שמירה על זכויות בני הזוג ובמיוחד החלש שביניהם, בלי להנחית מכה ניצחת על החוק כולו ולהחליפו במשטר רכושי שונה במהותו.

.27מכאן לערעורים שלפנינו.

בע"א 3208/91 מצטרפת אני לתוצאה שאליה הגיעו הנשיא, השופט טל והשופטת דורנר, ולדעתי יש להכיר – במסגרת הדין הכללי – בזכותה של האישה במחצית דירת המגורים. אשר לע"א 1915/91 ולע"א 2084/91, אף אני סבורה כי הטיפול בדירת מגורים הרשומה על שם בני הזוג אינו צריך להיות בלתי תלוי במכלול הרכוש נושא האיזון, וכי יש להכליל את הדירה בחלוקה הכללית של הרכוש שעל בית המשפט המחוזי יהיה לעשותה.

אשר לכל יתר הרכוש הרשום על שם הבעל, אף אני בדעה כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, אלא שלדידי, על בית המשפט המחוזי לראות במועד שבו התערערו חיי הנישואין של בני הזוג יעקובי ללא תקנה את מועד פקיעת הנישואין המגבש את הזכות לאיזון המשאבים. נכון לאותו מועד, ייערך האיזון המלא של כל הרכוש כפי שימצא בית המשפט לנכון לעורכו בהתחשב בכל הוראות החוק הרלוואנטיות.

כמו כן מצטרפת אנ לפסיקת ההוצאות בשני הערעורים.

השופט א' מצא: במוקד הדיון בערעורים אלה ניצבת השאלה, אם הילכת השיתוף בנכסים חלה גם על בני-זוג שנישאו לאחר תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן – חוקי יחסי ממון), ומשלא עשו הסכם ממון, הריהם כפופים לתחולת הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק. בסוגיה זו נחלקו חבריי הנכבדים לשני מחנות שווים ­האחד מחייב והשני שולל. לא אכחד, כי לנוכח דחיפות הצורך להפיח רוח חיים באותיותיו המתות של חוק יחסי ממון, שזה שנים משווע לתיקונו, הייתי מרוצה לוא מצאתי דרך להצטרף, כחברתי, השופטת דורנר, לפסק-דינו של חברי הנכבד, הנשיא. אלא שגם אני, כחברי, השופט טל, וכחברתי, השופטת שטרסברג-כהן, הגעתי לכלל מסקנה כי הילכת

השיתוף והסדר איזון המשאבים אינם יכולים לדור, זו לצד זה, בכפיפה אחת. בכך, למרבה הצער, נפרדת דרכי מדרכם של חבריי. מחד גיסא, צר לי לחלוק על מסקנת השופט טל בדבר ההכרעה בפרשתם של בני הזוג קנובלר (ע"א 3208/91). אני סבור, כי אי-החלתה של הילכת השיתוף על בני-זוג אלה חייבת, בנסיבות העניין, להוביל לקבלת ערעורו של הבעל ולביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שהכיר בזכות האישה למחצית זכות הבעלות בדירתהמגורים. מאידך גיסא, צר לי לחלוק על פרשנותה של השופטת שטרסברג-כהן להוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון. דעתי, בכל הכבוד, היא כי הפרשנות המוצעת על-ידי חברתי אינה אפשרית. מכאן כי שני הערעורים בפרשת בני הזוג יעקובי (ע"א 1915/91 וע"א 2084/91) דינם להידחות.

מבט לעבר

.2הילכת השיתוף, שכדברי השופט י' כהן (בעניין אפטה [2] , בעמ' 568) היא

"יצירת הפסיקה של בית-משפט זה", נוצרה יש מאין. השופטים, שהיו יוצריה-מחולליה, העמידוה על אדניהם של הדינים הקיימים, דיני החוזים ודיני הקניין. עיגון רעיוני זה לא היה מוצק. לאמיתו של דבר, הילכת השיתוף לא הייתה דין רגיל מדיני החוזים או מדיני הקניין, אלא דין קנייני חדש ומיוחד, הקובע זכויות רכושיות בין בני-זוג (והמנותק מן הדין האישי שלהם), אשר הורתו ולידתו בצורך לתקן מעוות חברתי עתיק יומין של קיפוח והיעדר שוויון ביחסי הקניין שבין איש לאשתו. פרופ' רוזן-צבי, שלימים ביקר את החולשות שביסוד אחיזתה הרעיונית של הילכת השיתוף, דימה אותה "כבגד העשוי מפיסות אריג שונות זו מזו וחלקיו השונים תפורים לפי מידות שונות" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 296). אינני אומר לעסוק בשאלת צדקה של ביקורת זו, לגופה. דייני בכך, שלזמנו ולשעתו, וחרף חולשתו העיונית, עיגונה של הילכת השיתוף במערכת המושגים של הדין הקיים היה כורח חיוני מאין כמותו. בזכותו נקנתה להילכת השיתוף הלגיטימציה המשפטית שנדרשה לביסוסה הראשוני ולהחלתה, בהדרגה, כנורמה כללית ומחייבת. בכוחו פרצה ההלכה החדשה ופילסה את דרכה מבעד לחומותיהן הבצורות של מוסכמות נושנות ומושרשות, עד שאזרה כוח משל עצמה להתייצב על רגליה היא ולהפוך לדין עצמאי, הרווח והמיוסד היטב בתודעה המשפטית והחברתית. הילכת השיתוף, שלימים העמידה את חזקת השיתוף, שוב אינה נזקקת לדוקטרינה החוזית של הסכם משתמע. משהייתה לנורמה משפטית עצמאית, די לה ורב לה בכוחה שלה. בכוח זה מצמיחה היא זכויות קנייניות לבן-זוג בנכסי בן-זוגו, ובלבד שהשניים חיים בצוותא במשך תקופה משמעותית ומקיימים אורח חיים תקין ומשק בית משותף; והכופר בדין השיתוף במקרה פלוני, עליו הראיה לסתור. אף לאחרונה, בעניין בבלי [7], חזרו הדברים ונתבארו, ומה לי כי אוסיף על כך.

.3ביני לביני, ובטרם הבשילה הילכת השיתוף והייתה לאשר הינה, בא לעולם חוק יחסי ממון. חקיקת החוק סימנה מפנה, ולמרבה הצער, מפנה שלא לטובה. אין תמה, י בעוד הילכת השיתוף עושה את צעדיה הראשונים, נתעוררו ספקות בדבר כשירותה ומסוגלותה להתפתח ולהשתכלל בנתיבות ההלכה הפסוקה בלבד. ברוח זו, שנים ספורות

לאחר שהונחו אבניה הראשונות (בעניין ברגר [5] ובעניין בריקר [6]), העיר השופטויתקון (בשולי דעתו החולקת בעניין בראלי [1]):

"אם סבורים אנו שיחסי הרכוש בין זוגות נשואים ראויים להיות מסודרים על דרך השותפות, נראה לי שעניין למחוקק הוא לענות בו" (שם [1] , בעמ' 399).

ובעניין אפטה [2] צירף השופט י' כהן את קולו לטוענים "שיש לפתור את הבעיות המסובכות בסוגיה זו, בדרך של חקיקה", באשר:

"חקיקה על-ידי פסיקה ייתכן שתתן סיפוק לרגש של צדק במקרה מסויים, אך היא עלולה לשבש את דיני הקנין ודיני החיובים, ליצור מצב של חוסר ודאות, ובסופו של דבר לגרום לתוצאות בלתי-צודקות במקרים אחרים" (שם, בעמ' 572).

אך יצוין, כי הקריאות למחוקק לקום ולומר את דברו לא הושמעו בחלל ריק. הלוא עוד קודם לכן (בשנת תשכ"ט) כבר הונחה הצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג והפכה לנחלת הכלל. הצעת החוק התבססה, כפי שכבר ציינו חבריי, על המלצות הוועדה בראשות השופט זוסמן. יושם אל לב כי ועדת זוסמן, אשר מונתה לתפקידה עוד באשית אפריל 1965(וקודם לפסיקת ההלכה בעניין ברגר [5] ), המליצה על הסדר רכושי שונה בתכלית מזה שנקבע על-פי הילכת השיתוף (שנפסקה זמן קצר לאחר מינויה); היינו, לא שיתוף קנייני במשך הנישואין (שבו טמון עיקרה של הילכת השיתוף), אלא הפרדה רכושית במהלכם של הנישואין וחיוב אובליגטורי הדדי לאיזון המשאבים לעת פקיעתם. ההנמקה שהובילה את ועדת זוסמן להעדפת ההסדר של איזון משאבים עתידי על פני ההסדר של שיתוף קנייני מיידי ומתמשך, ושנסקרה בפסק-דינו של חברי, השופט טל, התבססה (בין היתר) על אותם חששות, שטרדו גם את מנוחת השופטים ויתקון ו-י' כהן, מפני עירוב תחומים בין זכויות שיסודן ביחסים הרכושיים שבין בני-זוג, לבין חיובים וזכויות (מתחומי החוזים ומתחומי הקניין) של כל אחד מבני הזוג במסגרת יחסיו הכלכליים עם צדדים שלישיים.

.4כיום, במבט לאחור, ניתן אמנם לקבוע כי החששות מפני תוצאות יישומה של הילכת השיתוף, כמות שהיא, לא נתאמתו. אדרבא, כפי שמצביעה חברתי, השופטת דורנר (בפיסקה 9לחוות-דעתה), הילכת השיתוף, לא זה בלבד שהוכיחה היטב את עצמה בהגשמת השוויון בין בני-זוג, אלא גם העמידה מתוכה את הערובה הנדרשת להבטחת זכויות של צד שלישי במגעו עם כל אחד מהם. לא כן חוק יחסי ממון. רובו ועיקרו, כפי שהורגלנו לתארו בלשון שהפכה שגורה, היה ל"אות מתה". כל כך, משום כריכת הזכות לאיזון המשאבים בפקיעת הנישואין עקב גירושין. הואיל וגירושיהם של יהודים מותנים בהסכמה, הצד המעוניין בגירושין נתון, לעתים קרובות, ללחץ סחטני מצד בן-זוגו, המתנה את הסכמתו לגירושין בוויתור על זכויות קנייניות (ובצדק מעיר חברי, הנשיא, כי השפעת ההוראה הזאת על מצבם של בני העדה הקתולית היא אף מרחיקת לכת יותר). בנסיבות אלו ההיזקקות להסדר איזון המשאבים הופכת לבלתי רלוואנטית. בכך שורש רעתו של החוק. ודוק: רעת החוק פושטת והולכת. בעוד שבראשית הדרך לא

הייתה לחוק אלא תחולה חלקית ומוגבלת, ורוב הזוגות עדיין חסו בצלה של הילכת השיתוף, הרי שברבות הימים הלכו היוצרות ונתהפכו.

.5הבה נעמיד את הדברים על דיוקם: מציעיו של חוק יחסי ממון ייעדו והכשירו אותו לספק הסדר משפטי ראוי לשמו. לשיטתם – שיטה המקובלת במדינות מתוקנות רבות – נועד החוק להגשים, במקביל, שלוש תכליות: הפרדה רכושית בין בני הזוג במהלך הנישואים; איזון משאביהם וחלוקתם ביניהם עם פקיעת הנישואין עקב גירושיהם או במות האחד מהם; וקביעת מתכונת דונית-פורמאלית לסטיות מן ההסדר הסטטוטורי, על יסוד התניה והסכמה בין בני הזוג. ודוק: בעלי ההצעה אף צפו מראש כי בהוויית הדין האישי של יהודים בישראל, כריכת הזכות לאיזון המשאבים במועד "פקיעת הנישואין עקב גירושין" עלולה להצמיח קשיים ביישום החוק. לפיכך הציעו (בסעיף 10(4) להצעת החוק), כי בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, יהיה בית המשפט רשאי "לקבוע שהזכות (לאיזון המשאבים) תקום לא בשעת פקיעת הנישואין אלא במועד אחר שיקבע". אילו כלל החוק גם את הוראתו המוצעת של סעיף 10(4) להצעה, לבתי המשפט היה נקנה כלי משפטי יעיל ליישומו של החוק. אלא שהמחוקק השמיט מן החוק הוראה מוצעת חיונית זו, ובכך נטמן בחוק זרע הכשלתו.

.6עיון בקורות החקיקה מעורר חשש, כי לא באקראי ובהיסח הדעת קרה הדבר.

אסתפק בציוני דרך מעטים אך מאלפים.

בשלב הדיון בקריאה הראשונה (ד"כ 56) – כשהצעת החוק עדיין הכילה את הוראתסעיף 10(4) – עמדו כמה מהדוברים על משמעות הכריכה של הסדר איזון המשאביםבפקיעת הנישואין עקב גירושין. כך, למשל, חבר הכנסת ג' האוזנר (סיעת ליברלים עצמאיים):

"יש סרבני גירושין. עכשיו יתווסף נימוק נוסף לסרבן הגירושין, שאינו רוצה לגרש את אשתו הוא יאמר: אינני רוצה שהיא תקבל את מחצית נכסי" (שם, בעמ' 360). ישירים וחד-משמעיים יותר היו דברי חבר הכנסת ש' כהן (סיעת העולם הזה – כוח חדש): "בסעיף 10(4) של ההצעה אמנם נקבע שניתן להגיע להסדר איזון המשאבים לא עם פקיעת הנישואין, כי אם במועד אחר. הייתי מציע לקבוע בבירור, שאם בני הזוג נפרדים, היינו שבפועל פקע ביניהם קשר הנישואין, אם כי הם מוסיפים פורמלית להיות נשואים זה לזה, יש לראות פירוד זה בגדר פקיעת הנישואין, המקנה עילה להסדר כאמור" (שם, בעמ' 365).

ואילו חבר הכנסת מ' נסים (סיעת גח"ל), שאינו שבע רצון מן ההסדר המוצע, מסביר את הבסיס העיוני לחששותיו ומנמק:

"בישראל הגירושין הם גירושין נפסקים; כלומר, הגירושין אינם נגמרים

על-ידי מתן פסק-דין. גם כאשר בית-הדין מחייב את הבעל ליתן גט לאשתו, או את האשה לקבל גט מבעלה, אין הגירושין גירושין אלא אם שני הצדדים מקבלים על עצמם את הדבר והגט ניתן. – – – אם ניתן פסק-דין המחייב גירושין, הרי כפיית הסדר ממוני על אחד הצדדים מכוח החוק עלולה אולי לגרום להקשיית ערפו של הצד המרגיש עצמו נפסד מכך, והוא עלול לסרב לקבל את או ליתן גט, הכל לפי העניין, והשאלה היא, אם הדבר הוא לטבת האשה כאשר היא הצד המעוניין בגט.

לכן נראה, שבמקרה של פקיעת הנישואין על-ידי גירושין לא תהיה אפקטיביות רבה להסדר המוצע כאן. וזהו הטעם שאמרתי בראשית דברי, שהעתקת הסדר משפטי משיטת משפט אחרת לא תמיד ניתנת להרכבה ולהתאחות. ההסדר מתאים למדינות שבהן הגירושין נחתכים ונגמרים על-ידי פסק-דין בלבד" (שם, בעמ' 475).

נשוב ונטעים כי דברים אלה נאמרו בעוד סעיף 10(4) להצעת החוק מהווה חלקמהחוק המוצע. ולא למותר להוסיף, כי איש מן הדוברים, בשלב הקריאה הראשונה, לא טען כי יש למחוק מן ההצעה הוראה זו; אף לא חבר הכנסת א' ורדיגר (סיעת פועלי אגודת ישראל), שחלק על הניסוח "עם פקיעת הנישואין" והציע לכתוב במקומו: "עם התרת הנישואין על-ידי בית-דין מוסמך" (שם, בעמ' 483). אף-על-פי-כן, במהלך הדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט הושמט סעיף 10(4) המקורי מן ההצעה. תחתיו הוכלל הנוסח של סעיף 8(4) לחוק (כפי שנתאשר), שלפיו מוסמך בית המשפט (אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת) "לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע". אך בהוראה זו, שלפי טבעה נועדה להעמיד סעד למקרים שבהם הברח או הועלם רכוש על-ידי בן-זוג בטרם יפקעו הנישואין, לא היה כדי למלא את חסרונה של הוראת סעיף 10(4) להצעת החוק, שנועדה לאפשר הקדמת מועד איזון המשאבים למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין; ובחסרונה של הוראה זו נעוץ "עקב אכילס" של החוק. תמוה למדיי, כי בהציגו את החוק לפני המליאה, לקראת הדיון בקריאה השנייה והשלישית, מסתפק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט (חבר הכנסת י' גולדשמידט) בהתייחסות מרומזת בלבד לקשיי היישום שהחוק, במתכונתו המוצעת המתוקנת, אוצר בתוכו. וכך דבריו (ד"כ 68, בעמ' 4251):

"אינני רוצה להעלים מן הכנסת, ששמענו גם דעות אחרות – לפחות לגבי האזרח היהודי, שבשבילו פקיעת הנישואין על-ידי גירושין אפשרית רק בהסכמת שני הצדדים. לא מן הנמנע – איני רוצה לומר יותר מאשר 'לא מן הנמנע' – שכדי להגיע להסכמה הדדית של שני הצדדים על הגירושין – בין שזו הסכמה לתת גט ובין שזו הסכמת האשה לקבל את הגט – יתנו הצדדים, או יתנה הצד האחד עם הצד השני, שיחול עליהם הסדר אחר או שינהגו בחלוקת הרכוש המצוי ביום פקיעת הנישואין לפי הסדר אחר מאשר נקבע בחוק".

הוראת סעיף 10(4) שהיווה חלק מן ההצעה המקורית, כמו נשתכחה מן הלב, והדובר אינו מביר על שום מה נגרעה הוראה חיונית זו מגופו של החוק. גם העיון בדברי המשתתפים בדיון בשלב ההסתייגויות מעלה, כי רק מעטים מהם טרחו לנגוע בשאלה זו, ואף זאת תוך גלישה אל מעבר לעיקר וללא הסקת המסקנות הנדרשות (דוגמה אופיינית לכך מצויה בדברי חבר הכנסת א' אבנרי, סיעת מרכז רדיקלי ישראלי; שם, בעמ' 4255).

מבט להווה ולעתיד

.7נוצרה מציאות קשה. הכול תמימי דעים (ולפחות בגלוי אין איש חולק) כי הגשמת השוויון הרכושי בין בני-זוג מהווה תכלית חברתית חשובה וחיונית. לפני כשלושה עשורים, בכוחה של הילכת השיתוף, התחיל בית-משפט זה בהגשמתה של תכלית זו. אלא שחוק יחסי ממון, אשר נועד לפתח מגמה זו ולהתמיד בה, הפך כלי ריק, ובפועל מסכל החוק את תכליתו. המציאות החברתית, המונהגת על-ידי החוק, טומנת מלכודת לזוגות נשואים רבים הנתונים לתחולתו; ומספרם של אלה גדל והולך בהתמדה. הילכת השיתוף, שהוכיחה את עצמה כנורמה משפטית צודקת ויעילה, נדחקת והולכת ממרכז הזירה המשפטית אל השוליים. יש מידה של אירוניה בכך שבקרב האוכלוסיה היהודית, דווקא זוגות הבוחרים לחיות יחדיו ולהקים משפחה בלי לבוא בברית הנישואין, נחלצים מרעתו של החוק ונהנים מתחולתה של הילכת השיוף. זו מציאות נורמאטיבית פגומה, המשוועת לתיקון.

יש כמה נוסחאות אפשריות לתיקון החוק. שתי חלופות אפשריות לכך הוצעו,בראשית שנה זו, בתזכיר חוק שהוכן במשרד המשפטים (ראה תזכיר חוק יחסי ממון ביןבני-זוג (תיקון – איזון המשאבים ודירת המגורים), תשנ"ה-1995). עיקרה של האחת הוא בהוספת עילה חדשה, שעל פיה תקום זכות לבן-זוג לתבוע איזון משאבים בינו לבין בן-זוגו, גם במקרה שבו "בני הזוג חיים בנפרד במשך תקופה של ששה חודשים לפחות". עיקרה של השנייה הוא בהצעה לבטל את חוק יחסי ממון, ובכך לפלס דרך להחלת הילכת השיתוף על כלל הזוגות. יצוין כי שתי החלופות כוללות הצעות חשובות ומועילות לקביעת הסדרים מיוחדים לעניין דירת המגורים של בני הזוג ובני-משפחתם. אינני אומר לנקוט עמדה בברירה בין שתי הצעות אלו. לדידי, כל אחת מן השתיים מהווה מתכונת אפשרית לסילוק המכשלה. אפשר היה, כמובן, לחשוב על פתרונות נוספים, ורדיקאליים יותר, גם בתחום תיקונו של חוק יחסי ממון; אך נראה שבעלי תזכיר החוק החליטו להתמקד באותם הסדרים אפשריים שמן הפן הפרגמטי הינם בעלי הסיכויים הטובים ביותר.

.8חברי הנכבד, הנשיא, אינו מסתיר את דעתו, כי השיתוף הקנייני במהלך הנישאים (ברוח הילכת השיתוף) מהווה מכשיר משפטי צודק יותר ויעיל יותר להגשמת השוויון בין בני הזוג מאשר קיום של הפרדה רכושית ביניהם במהלך הנישואים וחיוב אובליגטורי דחוי לאיזון משאביהם של בני הזוג במועד פקיעת נישואיהם (או סיומם

בדרך אחרת). חברי, השופט טל, לעומתו, מעלה על נס, כדין רצוי, דווקא את הסדר איזון המשאבים. אחסוך עצמי ממחלוקתם זו של חבריי הנכבדים. השאלה הניצבת לפנינו אינה איזה משני הדינים הוא הדין היותר רצוי, אלא אם ניתן ואם יש בידינו לעשות לתיקון המעוות שבדין המצוי. הכול מסכימים שהמעוות עשוי לבוא על תיקונו בחקיקה. והשאלה היא אם תיקון המעוות יכול להיעשות גם במתן פרשנות, חדשה ומרחיבה, לדין הקיים.

.9חברי, הנשיא, מתווה דרך פרשנית לתיקון המעוות. בפירושו המוצע להוראת סעיף 4לחוק מבקש הנשיא, למעשה, להחזיר את עטרת הילכת השיתוף ליושנה. לא, חלילה, בהתכחשות להסדר איזון המשאבים הסטטוטורי, אלא לצדו של ההסדר.

בפסק-דינו המאלף חותר חברי להראות, כי חוק יחסי ממון אינו שולל תחולהמקבילה של הילכת השיתוף. שעתו של הסדר איזון המשאבים אינה מגעת אלא עם פקיעת הנישואים. ואילו מעת כריתת הנישואים, וכל עוד הללו מתקיימים, חלעל בני הזוג משטר של הפרדה רכושית, כמצוותו של סעיף .4 הפרדה משמעה שבמהלך חיי הנישואים חלים על בני הזוג "דיני החוזים ודיני הקניין הרגילים". אך ההפרדה, שעליה מורה סעיף 4, אינה שוללת שיתוף. ראשית, מפני ש"סעיף 4קובע רק מהו המשטר החל על קניינו של כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין" ו"אינו קובע אלו נכסים שייכים לכל אחד מבני הזוג". ושנית, מפני שלפרשנותם של דיני החוזים ודיני הקניין הרגילים, שעל פיהם ייקבעו היחסים הרכושיים בין בני-זוג, נודעת משמעות רבה להיותם נשואים ולכך שהם מקיימים מסגרת חיים משותפת ומשק בית משותף. משמע, שאת הדינים הרגילים יש לפרש כשהם "מותאמים לחול בדיני משפחה". ההפרדה הרכושית אינה מונעת עיסקאות בין בני הזוג, שבהן יעבירו זה לזה זכויות בנכסים כאלה ואחרים. בעיסקאות כאלו עשויים הם ליתן ביטוי לכוונתם להפרדת הבעלות בנכס פלוני. אך הדינמיקה של חיי נישואין תקינים מצמיחה גם שיתוף ברכוש. כך, למשל, הבעלות על חפצים ומוצרים שונים, הנרכשים לצורכי השימוש השוטף של המשפחה, נתפסת כמשותפת, ללא תלות בשאלה מי מבני הזוג רכש אותם. הוראת סעיף 4 לחוק, כשלעצמה, אינה מונעת הסקת קיומו של שיתוף בין בני הזוג, על יסודמערכת הנסיבות הנתונה של חייהם המשותפים. בדרך זו, ובהיעדר ראיה לסתור שתתייחס לעיסקאות מסוימות או לנכסים מסוימים, ניתן להגיע, בפועל, להנחת קיומו של שיתוף רכושי בין בני הזוג במהלך הנישואין. מכאן שגם החלתה של חזקת השיתוף – ככל שמאורח חייהם של הצדדים נלמדת כוונה משוערת לקיום שיתוף – אינה סותרת את חוק יחסי ממון.

אכן, הנשיא אינו מתעלם מכך שהחלת חזקת השיתוף על בני-זוג הכפופים להסדר איזון המשאבים תיצור בעיות מעשיות. אך שיקולי מדיניות מובילים אותו להעדפתה של דרך זו, המבשרת קשיים שעל המשפט יהיה להתמודד עמם, על פני השארת המצב הקיים בעינו. ביסוד חוק יחסי ממון מונחות שתי מטרות: האחת, הגברת הביטחון הקנייני על-ידי מניעת זכויות נסתרות בנכסים; והשנייה, יצירת איזון ושוויון בין בני הזוג.

ההוראה שנכללה בהצעת החוק המקורית, ושלפיה יוקנה לבית המשפט שיקול-דעת להקדים את מועד איזון המשאבים, נועדה לאפשר את השגת שתי המטרות שהוצבו ביסוד החוק. אך המחוקק גרע מן החוק הוראה זו. בכך הופר האיזון בין בני הזוג. הסדרו של החוק מהווה פתח למעשי סחטנות; לבן הזוג החזק מאפשר החוק להיות "נבל ברשות המשפט", ואילו בן הזוג החלש יוצא נפגע ונפסד חוסר איזון זה בידי בית המשפט לתקן. פרשנות זו גם אינה חורגת מגדר כוונת המחוקק, שכן, משיצר המחוקק חוסר איזון, חזקה עליו כי היה מודע לכך שהחוק יחייב פרשנות אשר תתקן את חוסר האיזון.

חברתי, השופטת דורנר, המצטרפת לפסק-דינו של הנשיא, מבקשת להראות כי שני ההסדרים הרכושיים עשויים להתקיים, זה לצד זה, מבלי להפר את לשון החוק או את תכליתו. על כל פנים, מטעימה חברתי, אין להשלים עם קיום פרשנות לחוק יחסי ממון, שעל פיה הפך הסדר איזון המשאבים ל"אות מתה". פרשנות כזאת, בהיותה מנוגדת לתכלית החוק, אינה קבילה.

.10אילו הלכתי אחר נטיית לבי, קרוב הייתי להצטרף לעמדה זו. אך העיון בנימוקיהם של השופט טל ושל השופטת שטרסברג-כהן, ובנימוקי המלומדים החלוקים בסוגיה זו, הובילני למסקנה, כי הדין עם הגורסים שהילכת השיתוף והסדר איזון המשאבים אינם יכולים לחול על בני-זוג, זו לצד זה, כדינים מקבילים. ומשכאלה הם פני הדברים, אין די בשיקולים של מדיניות שיפוטית כדי לשנותם. הטעמים לעניינה של הברירה הפרשנית, שנמנו על-ידי חבריי, מקובלים עליי, ורק לשם הדגשה אחזור כאן על הדבר, שבו רואה אני את העיקר.

כל אחד משני הדינים, דין הילכת השיתוף ודין הסדר יזון המשאבים, מהווה חלופה אפשרית – אך עצמאית, כוללת ומיוחדת – להסדר הזכויות הרכושיות בין בני-זוג. שעתו של הסדר איזון המשאבים אמנם אינה מגעת אלא בעת פקיעת הנישואים, אך קיום חיוב הדדי דחוי, לאזן את המשאבים בעת פקיעת הנישואים תוך הפרדה רכושית בעוד הנישואים מתקיימים, אינו מתיישב עם החלתה של הילכת השיתוף. שהלוא

– וזאת חייבת להיות נקודת המוצא – הפרדה רכושית ושיתוף ברכוש הריהם תרתי דסתרי. אכן, הפרדה רכושית, כשלעצמה, אינה סותרת את האפשרות שבין בני הזוג יתקיים גם שיתוף ברכוש, אלא שבמשטר של הפרדה, על הטוען לשיתוף מוטל להוכיח את זכותו. מהות הראיות הנדרשות תיגזר מסוג הנכס או מסוג הזכות הקניינית, שבהם נתבע השיתוף. כך, למשל, מקובל עליי כי הוכחת קיומם של חיים משותפים וניהולו של משק בית משותף אפשר שיהוו ראיה לכאורה לקיום שיתוף באותם נכסים שמדרכם של בני-זוג לרוכשם בשיתוף, לצורכי השימוש השוטף של המשפחה וכחלק מניהולו של משק הבית המשותף. רהיטים, כלים וחפצי בית הם, כמדומה, הדוגמאות הבולטות בתחום זה (השווה לדברי רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 308-310). לא כן הדבר באשר להוכחת זכותו של בן-זוג לשיתוף בנכס אחר שנרכש על-ידי בן-זוגו במהלך הנישואים (כגון נכס מקרקעין, או כלי-רכב, שעם רכישתם נרשמו בבעלות נפרדת של בן-זוגו; חשבונות בנק, ניירות ערך, חפצי ערך ונכסים עסקיים של בן-זוגו; מתנה שהוענקה לבן-זוגו, וכל

כיוצא באלה). כאן יידרש בן הזוג התובע להביא ראיות אחרות – מן הסוג שהיה נדרש מתובע אחר – להוכחת זכותו לגופה, ועצם קיומם של חיים משותפים לא בהכרח יהווה ראיה לעניין זה. הנה כי כן, עיקרה של ההבחנה מתחייב מכך שבהילכת השיתוף גלומה חזקת שיתוף ואילו בהפרדה רכושית גלומה חזקה הפוכה, חזקת אי-שיתוף. כל הכופר בתחולת איזו מן החזקות, במקרה פלוני, עליו הראיה לסתור. אלא שהחזקות הפוכות, ואי אתה יכול להחילן, במקביל, על בני-זוג כלשהם.

.11חוק יחסי ממון שולל אפשרות סבירה ליישם את הוראותיו בדבר הסדר איזוןהמשאבים בין בני-זוג. שלילתה של יכולת זו מותירה בחוק חלל ריק. זהו עיוות חמור המסכל את תכליתו של החוק והגורם אי-צדק. מעוות זה טעון תיקון. בסוגיה שבה קיים הסדר חקיקתי הטעון תיקון – כדוגמת זו שבענייננו – מוטב לו לתיקון שייעשה בידי המחוקק. אכן, אם המחוקק אינו עושה את המוטל עליו, אין בית המשפט יכול להתייצב מנגד ולהניח למב הבלתי נסבל להימשך. אך יכולתו של בית המשפט לתקן פגם בהסדר חקיקתי ולמלא בו חסר, על דרך של פרשנות, אינה בלתי מוגבלת. למצער, חייבת פרשנות כזאת לעגן את עצמה בתפיסתו העקרונית הכוללת של החוק. השלמת חסר בחוק יכולה להיעשות רק מן המקורות הנורמאטיביים שהינם רלוואנטיים לחסר. ומכל מקום, אין ההשלמה יכולה להיעשות על-ידי החלתה של נורמה שלגביה קובע החוק הסדר שלילי. חוק יחסי ממון אכן לוקה בחסר. משהמחוקק אינו עושה ­וכל עוד אין הוא עושה – למילוי החלל, מוטל על בית המשפט להשלים את המלאכה. דא עקא, שסעיף 4לחוק יחסי ממון שולל את תחולתה של הילכת השיתוף. מכאן שהילכת השיתוף אינה כשירה להוות נורמה משלימה למילוי חללו הריק של החוק.

.12חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, מציעה להוציאנו מן המבוך בדרך אחרת. אתהמושג "פקיעת הנישואין עקב גירושין" מציעה חברתי לפרש באופן ש"אף התערערותםללא תקנה של יחסי בני הזוג יש בה כדי לאפשר את הפעלתו של הסדר איזון המשאבים". חברי, הנשיא, כבר דחה בנימוקיו תיזה זו, שגם פרקליטי הנשים בערעורים שלפנינו השליכו עליה את יהבם. דעתי, בכל הכבוד, כדעת הנשיא. לא זה בלבד ש"פקיעה", במשמעותה המילולית המושאלת, משקפת צב סופי של בטלות וסילוק שאין לו המשך ואין ממנו חזרה (השווה בג"צ 1696/91 יצחקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – "המרכז" ואח' [70] , בעמ' 297), אלא שגם התוספת "עקב גירושין" אינה יכולה להתפרש אלא כהתרתם של הנישואין. יצוין כי פרופ' רוזן-צבי, בהתייחסותו למשמעותה של "פקיעת הנישואין" (בספרו הנ"ל, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 348), מצביע רק על מקרה אחד שבעזרת פרשנות מרחיבה "יכול להסתנן דרך סדקי המונח", והוא, כשניתן היתר נישואין לבעל והגט הופקד על-ידיו בבית הדין הרבני.

גם חברי, השופט טל, מציע פרשנות מרחיבה ל"פקיעת הנישואין". לגישתו, די במתן פסק-דין סופי של בית-דין רבני, הקובע שעל בני הזוג להתגרש, כדי להקים עילה לאיזון המשאבים ביניהם. תמהני, אם בערכאות בית הדין הרבני עשויה פרשנות זו למצוא אוזן

קשבת (לטעמים לסתור ראה בספרו הנ"ל של פרופ' שאוה, בעמ' 218-219). אך בכך אין טעם רב לעסוק, שכן פסקי-דין המחייבים בני-זוג להתגרש, ככל שידיעתי מגעת, אינם חיזיון נפרץ.

.13המסקנה שהגעתי אליה אינה משביעת רצון, באשר היא מותירה על כנו הסדרחקיקתי מעוות. כשלעצמי, הנני מקווה ומייחל שהמחוקק יעשה בהקדם את המוטל עליו ויתקן אתחוק יחסי ממון, אם על יסוד אחת החלופות שנכללו בתזכיר החוק החדששגובש לאחרונה במשרד המשפטים (בהנחה שאיזו מן החלופות המוצעות בו אכן תאושר על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה ותונח על שולחן הכנסת כהצעת חוק מטעם הממשלה), ואם על יסודה של הצעה אחרת. ניסיון העבר אמנם אינו מעודד. כך, לאור קורות החקיקה שעליהן עמדנו. כן אשוב ואזכיר, כי הצעה קודמת לתיקון החוק מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (ראה הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג מתשמ"ז), שהגיש חבר הכנסת רמון לפני יותר משמונה שנים, עודנה מוטלת כאבן שאין לה הופכין. אך אף שעד כה חדל המחוקק מביצוע התיקון, שהוא חיוני עד מאוד, יש להוסיף ולהעמידו בחזקתו שיעשה כן בקרוב. לטעמי, חובה היא המוטלת על המחוקק לחלץ את החוק מן המילכוד שהוא נתון בו, המונע את הפעלתו הסבירה.

.14אני מודה כי, בניגוד לחבריי הנכבדים, אין בפי בשורה של ממש כיצד מוטל על בתי המשפט לנהוג בסוגיה זו במצב החוקי הקיים. דרכים נוספות לתקיפת הסוגיה, שאותן מזכיר הנשיא בפסק-דינו – כתפיסת פקיעת הנישואין כתנאי מתלה בחוזה, שהצד המונע את קיומו אינו רשאי להסתמך על אי-קיומו, וההסתמכות על החובה החוזית לנהוג בדרך מקובלתובתום-לב – לא נתלבנו בטיעוני הצדדים לפנינו. השאלה אם דוקטרינות חוזיות אלו ניתנות להחלה על חיוביהם ההדדיים של בני-זוג, לפי חוק יחסי ממון, אינה שאלה קלה. בפרשותינו, שאלה זו אינה טעונה הכרעה, וכחברי הנשיא, אני בוחר להשאירה בצריך עיון.

בהקשר זה אבקש לחזק את דברי חברי, השופט טל, בדבר האפשרות הנתונה לבן הזוג החלש להסתייע, להגנת זכותו העתידה, בבקשת סעד מניעתי, לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. מטרתו של סעד מניעתי, כאמור, היא לסכל הברחה או העלמה של נכסים בטרם תגיע שעת איזון המשאבים. ואולם בצדק אומר חברי, כי הענקת סעד זה בשלב מוקדם של הסכסוך, ופרשנות מרחיבה של יסודות העילה המזכה בסעד זה, עשויות "לא רק לשמר את הרכוש אלא גם להקהות את העוקץ של אמצעי לחץ וסחיטה". בדקתי ונוכחתי כי במספר מקרים, שבהם הוענק הסעד על-ידי בתי-משפט מחוזיים, אכן ננקטה גישה זו. בכמה מאלה אף נקבע, שכדי לזכות בסעד מניעתי אין בן הזוג התובע חייב להוכיח שבן-זוגו כבר עשה מעשה של העלמת רכוש (ראה, למשל, ת"א (חי') 377/88[72] ; וכן תמ"א (ת"א) 6478/92 רונית גרונדלנד נ' רון גרונדלנד [73]). אך במקרים אחרים הובעה הסתייגות מגישה זו (ראה: ה"פ (ת"א) 89/91ל' רוס (חבושצ'בסקי) נ' מ' רוס [74] וה"פ (ת"א) 537/91ביקל נ' ביקל [75]). אך מובן הוא, שבהיעדר אמות מידה מגבילות

בחוק, השאלה אם מוצדק להעניק את הסעד טעונה הכרעה, לפי שיקול-דעת בית המשפט, על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון (ראה בספרו הנ"ל של פרופ' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 312). אך מקובל עליי, שבנתון לשורת הזהירות המתחייבת מנסיבות המקרה שלפניו, הרי שבהענקת סעד זה ראוי לבית המשפט שלא לקמוץ את ידו.

להכרעה בערעורים

.15לשיטתי, הילכת השיתוף אינה חלה על בני הזוג יעקובי ובני הזוג קנובלר, המתדיינים בערעורים שלפנינו. לנוכח האמור, ומשלא ראיתי לקבל את פרשנותה של חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, להוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון, הריני מצטרף לטעמי חברי, השופט טל, שעל פיהם יש לדחות את שני הערעורים בעניינם של בני הזוג יעקובי (ע"א 1915/91 וע"א 2084/91).

.16מאידך גיסא, עליי לחלוק על דעת חברי, השופט טל, בדבר ההכרעה המתבקשתבפרשת בני הזוג קנובלר (ע"א 3208/91). חברי מסכים לאישור פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שהכיר בזכאות האישה לבעלות משותפת בדירת המגורים, על יסוד אימוץ קביעתו העובדתית שבין בני הזוג נעשת עיסקה של מתנה.

דעתי היא, שקביעה זו של בית המשפט קמא אינה יכולה לעמוד. לגיבושה של מסקנה זו איני נדרש לטעמי חברתי, השופטת דורנר, בדבר אי-עריכתו של מסמך בכתב, כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין, ובדבר המשמעות לאי-השלמתה ברישום של התחייבות ליתן מתנה במקרקעין. טעמי העיקרי למסקנה האמורה הוא, שהנתונים העובדתיים, שעליהם ביסס בית המשפט קמא את קביעתו בדבר הענקת מתנה, אינם מעידים כל עיקר על גמירות דעתו של הבעל ליתן מחצית מזכות הבעלות על הדירה במתנה לאשתו, אלא אך על ניסיונו ליצור מצג שווא כלפיה, כאילו הדירה נרשמה גם על שמה. ובהענקת מתנה, כידוע, יש חשיבות מיוחדת לגמירות דעתו של הנותן (ראה מ' א' ראבילו, "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 20-21, 78). אפשר (ועל כך איני מביע כל דעה) שמצגו הכוזב של הבעל כלפי האישה מעמיד לה עילה אחרת לתבוע חלק בדירת המגורים, אך זכות מכוח מתנה אינה עומדת לה. כחברתי, השופטת דורנר, אף אני סבור כי הכרעת בית המשפט המחוזי בזכאות האישה לשיתוף בבעלות על דירת המגורים התבססה, לאמיתו של דבר, על נסיבות עובדתיות שהינן רלואנטיות לתחולת הילכת השיתוף, ולא על עיסקת מתנה. ולנוכח מסקנתי, שהילכת השיתוף אינה חלה על בני הזוג, אינני רואה מנוס מקבלת ערעורו של הבעל ומביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

.17אין צריך לומר שאני מצטרף לקריאה שמפנה חברי הנכבד, הנשיא, אל המחוקק, בדבר הצורך לעיין בתיקונו של חוק יחסי ממון. על החיוניות ועל הדחיפות של הצורך בתיקון זה עמדתי בגוף פסק-דיני. אשוב ואטעים כי, לדידי, כלל אינה מתעוררת שאלה בדבר חובת המחוקק לפעול לתיקונו של החוק.

הערעור בע"א 3208/91 נדחה ברוב דעות הנשיא וכבוד השופטים שטרסברג-כהן,דורנר וטל.

אשר לערעורים בע"א 1915/91 ו-2084/91, עולה מפסקי הדין של הנשיא, השופטת שטרסברג-כהן והשופטת דורנר, כי במקרה הנדון החלק האופרטיבי בהם זהה, אף שההנמקה והבסיס המשפטי שונים הם. התוצאה היא, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיחלק שווה בשווה בין בני הזוג את כל הרכוש, מכל סוג שהוא, שנצבר במהלך חיי נישואיהם – זכויות וחובות – נכון למועד הפירוד, שלפי האמור בפסק הדין של בית המשפט קמא אירע כחמש שנים קודם למתן פסק-דינו.

 

ההוצאות – כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, י"ז באב תשנ"ה (13.8.95).

 

עא 1915/91‏ ‎ ‎אסתר יעקובי‎ ‎נ' עזרא יעקובי, פ"ד מט(3) 529

 

לפרטים נוספים התקשרו עכשיו: 074-7047104 

לנושאים נוספים בענייני מקרקעין ראה:

עורך דין מקרקעין
עורך דין הסכמי מכר מקרקעין
פירוק שותפות במקרקעין 
בתים משותפים 
פינוי בינוי 
תמ"א 38
עסקת מכר מקרקעין- זכרון דברים
רישום בפנקסי המקרקעין

 

זקוק למידע נוסף בנושא פירוק שיתוף במקרקעין?
לייעוץ ראשוני חינם בענייני מקרקעין מעורכי הדין פנה אלינו בטל'. 074-7047174 או צור עמנו קשר ונשמח לעזור. 

עורך דין אזרחי •  עורך דין מקרקעין •  עורך דין פירוק שיתוף במקרקעין • עורך דין מסחרי