פרוק שיתוף במקרקעין ע"י מכירה

פרוק שיתוף במקרקעין ע"י מכירה
Rate this post

פרוק שיתוף במקרקעין ע"י מכירה

להלן פסק דין בעניין פירוק שותפות במקרעין על ידי מכירת הנכס:

החלטה

1. התובע עותר בתביעתו להורות על פירוק השיתוף במקרקעין (חלקה 87 בגוש 6373, רח' ארלוזורוב 3 בפ"ת).

התובע הינו בעלים של 1/8 במקרקעין.
ביום 16/3/98 ניתן פס"ד חלקי לפירוק השיתוף ונותר להכריע באופן הפירוק ובכלל זה במהות זכויות השותפים בנכס.

מאז פסה"ד החלקי ועד סיום הבאת הראיות, נעשו נסיונות, להסדיר את הפירוק בהסכמה ועל בסיס חוו"ד שמאי שמונה על ידי ביהמ"ש.

2. רקע עובדתי עיקרי עפ"י הראיות:
ה"ה טובה ויהודה פוגל ז"ל היו בעלי המקרקעין שעליו היתה דירה בת 5 חדרים ובחזיתו קיוסק שהופעל על ידם.

טובה נפטרה ב25/2/72- (או ב77- כנקוב בתצהיר שטנג) ויהודה נפטר לפניה – ביום 13/6/65.

בני הזוג שהיו יראי שמיים, ללא ילדים ולמעשה ערירים, באו בדברים ונתנו דעתם לקיים בחלק מהנכס בית כנסת ומקום ללימוד תורה, למען שאת את שמם עד עולם, אך בטרם הושלם הענין, נקרא יהודה לבית עולמו ואלמנתו טובה ביקשה ועשתה להשלים רצון אישה ורצונה. (מתוך נספח א' המצורף לסיכומי התובע, המסמך אינו נושא תאריך והוא יכונה "כתב הנאמנות").

בשנת 1965 חתמה טובה על כתב הנאמנות, במסגרתו מונו וקיבלו עליהם גבאי בית הכנסת דאז נאמנות (שפיץ יעקב ז"ל שיורשיו הם נתבעים 2, 7, 8, 9 ונתבעים 3 ו4-) להקים ולהפעיל בחלק מהנכס בית כנסת על שם בעלה יהודה ולעילוי נשמתו, הכל כמפורט במסמך, כאשר הגבאים הנאמנים נרשמו כבעלים, בית הכנסת החל לפעול בסמוך לכך ועד עצם היום הזה.

בחייה, העבירה טובה ללא תמורה חלקים מהנכס (בשנת 1965) לבעלה של נתבעת 1 וחלק נוסף ל"סמינר בית יעקב" תוך הסדרת היחסים גם עם בית הכנסת, ללא תמורה כספית. (נספח ב' לתיק המוצגים של הנתבעים 3-5, ללא תאריך יכונה "ההסכם" ונסח הרישום הישן שהוא נספח ג').

חלקו של סמינר בית יעקב הועבר לנתבעת 5 (במכר) אשר בעבר קיימה במקום בית כנסת ולסירוגין מתנהלים גם היום במקום לימודי תורה ותפילה. (נסח הרישום החדש – נספח א' לסיכומי התובע ועדות בלומנטל, פרוט' 3).
יהודה נפטר ללא שהותיר צוואה ומדעתו, כעולה מהראיות (כתב הנאמנות ועדות שטאנג ובלומנטל), היה לעשות מחלקו "מקדש מעט" אך לא נסתייע משנפטר קודם.
אשתו ואחותו ירשוהו, עפ"י דין, אשתו השלימה רצונו והגשימה את שאיפותיהם בחייה (כתב הנאמנות, ההסכם והנסח הישן).

יורשי האחות הם ילדיה – התובע והנתבעת 6 (נרשמו ב12/86-).
בתה של הנתבעת 1 מפעילה היום בחלק שהועבר לאביה, עסק לניקוי יבש. (עדות הנתבעת 1 – פרוט' 9).

מקום מושבו הקבוע של התובע בחו"ל וכך גם היה של אמו ז"ל – המורישה. (עדות התובע – פרוט' 2).
בחייהם הסתייעו וטופלו בני הזוג פוגל במר קורנבוים ואשתו, גבאי ומתפלל בית הכנסת (לדוג. בלומנטל ופרידמן) ואלה מהם – שנותרו בחיים – נושאים את זכרם של בני הזוג פוגל עד היום. (עדות הנתבעת 1, שטאנג ובלומנטל).

נתבעים 7-9, 2 (יורשי יעקב שפיץ ז"ל) מסרו בכתב הגנתם כי נרשמו כיורשי מר שפיץ, שהינו בעלה של נתבעת 2 ואביהם של נתבעים 7-9, כאשר הוא נרשם כבעל זכויות בנכס כנאמן "לבצוע בית כנסת" עפ"י רצון ה"ה פוגל, יחד עם נתבעים 3 ו4-. אין להם כל שימוש והנאה בנכס, אין הם רואים בו "רכוש פרטי" ולא ראוהו ככזה בעבר ואין הם רואים עצמם צד בתביעה.
עוד הם מוסיפים כי התביעה יש להפנות למתפללי בית הכנסת, המשתמשים בו בפועל לקיים רצון הבעלים.

בעלי הזכויות במקרקעין הם:
התובע – 1/8

הנתבעת 1 – 1/8 (בנסח שהוצג רשום עדיין בעלה ז"ל)

הנתבעים 2, 7, 8, 9 – 2/48 (בנסח שהוצג רשום עדיין שפיץ יעקב ז"ל)

הנתבע 3 – 2/48

הנתבע 4 – 2/48

נתבעת 5 – ½

נתבעת 6 – 1/8

3. על מנת לקבוע את דרך ואופן פירוק השיתוף במקרקעין, יש לקבוע את מעמד בעלי הזכויות השותפים, על פי הראיות שהובאו בפני ושקילתם, האמור בסיכומי הצדדים ובשים לב להיות עדות התובע עדות יחידה של בע"ד (סעיף 54 לפקודת הראיות) ולכך שאחותו – היא הנתבעת 6 – לא העידה ולא מן הנמנע שיכול היה להביאה או לזמנה להוכחת טענותיו.

4. הנתבעת 1 הינה בעלת זכויות של שמינית במקרקעין כאשר בנסח מופיע עדיין בעלה – בצלאל קורנבוים ז"ל.
הוצגה צוואתו וצו קיום צוואה (נפטר ביום 11/7/97, צוואה מיום יא' סיון תשנ"ז, צו קיום מיום כט' כסלו תשנ"ח). על פי הצוואה זוכה הנתבעת בזכויות בחנות ובתה קיבלה זכות ל"אכילת פירות" מחלקה (הכל כמפורט בצוואה ).
כן הוצג רשיון לניהול עסק שמהותו כיום שונה.
מדובר בחנות, בחזית המקרקעין ובמקום מתנהל עסק לניקוי יבש, כביסה וגיהוץ. העסק מנוהל על ידי בתה של הנתבעת 1. עד לפטירת מר קונבוים נוהל במקום עסק למכירת מוצרי בשר.
הנתבעת 1 נישאה לבצלאל קורנבוים ז"ל בשנת 1960 ועד לפני כשנה התגוררו ממול למקרקעין.
בעלה של הנתבעת 1 קיבל את החלק במקרקעין ולעניננו החנות, ללא תמורה, מגב' פוגל ז"ל, על פי הסכם שנערך ב1965- (המסמך אינו נושא תאריך והוא צילום בלתי קריא, ולהלן: "ההסכם").
היה זה זמן מה לאחר פטירת מר פוגל ז"ל (נפטר ב13/6/95).
עובדתית, הנסח שהוצג משקף מכר ללא תמורה עפ"י שטר מיום 12/11/65 – אז נרשמו זכויותיו.

ההסכם – ככל שניתן לקרוא ולהבין מתוכו – הינו בין גב' פוגל ז"ל, בצלאל קורנבוים ז"ל, אגודת סמינר "בית יעקב", בית הכנסת על שם יהודה פוגל ז"ל ע"י ה"ה שנטאג, שפיץ ושרימר (להלן: "בית הכנסת") והוא מלמד, בין היתר, כי הגב' פוגל מעניקה להם במתנה חלק במקרקעין ומסדירה עימם בהסכמה את זכויות הבעלות, חזקה, שימוש וההנאה במקרקעין, אפשרויות בניה, רישום בית משותף, הצמדות וכו'.

בצלאל קורנבוים קיבל את חלקו, כחלק מסוים, מוגדר ומוסכם על הכל וגב' פוגל אשרה קבלת תמורה עבור הסכמתה, בצורת התחייבות שניתנה לה על ידי קורנבוים "בנפרד" והצדדים באו על החתום. (מתוך "ההסכם").
התחייבות זו הינה, ככל הנראה ועל פי מה שהוצג ובין היתר, טיפול מסור שהעניק הוא ואשתו לה"ה פוגל. (עדות הנתבעת 1 ועדות שטאנג).
מהראיות שהובאו בפני שוכנעתי כי בצלאל קורנבוים ז"ל קיבל את החלק המסוכם והמסויים (שעיקרה חנות) לחזקה ייחודית, בבחינת הסכם לחלוקה בין בעלים ומחזיקים משותפים, כאשר עפ"י ההסכם היה אמור להרשם בית משותף בהתבסס על אותו הסכם חלוקה. (מתוך ה"הסכם").
בפועל, מאז ועד עתה, שוכנעתי כי קורנבוים (בצלאל, אשתו ובתו כיום) מחזיקים ומשתמשים בפועל בחלק מיוחד זה, ללא טענה לסתור ולכפור בזכות זו.
אני מקבל טענת התובע שלא ניתן להתייחס לקורנבוים במעמד של דייר מוגן כשוכר אלא כבעלים עם זכות מתוקף הסכם חלוקה בין בעלים, ומכל מקום זכות דיירות מוגנת שהיתה ל"שוכר" (ובצלאל לא היה כזה) פוקעת עם פטירתו בכפוף לזכות הממשיך (סעיף 23 לחוק הגנת הדייר) שהיא אשתו אך לא בתו והיא אשר בפועל מחזיקה ומפעילה את החנות. אין גם מקום איפוא לטעון תשלום דמי מפתח בעצם ביצוע שיפוצים וודאי שלא שולמו דמי שימוש או שכירות ומכל מקום, כל אלה לא הוכחו כדבעי (לענין השיפוצים והעלויות).
יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות הענין, כל פירוק שאינו בדרך של חלוקה בעין, המשמרת את חלקו של קורנבוים בידיהם, תהיה באופן שלנתבעת יהיה מעמד של דיירת מוגנת, במקום המסוים, על פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

התובע, אחותו (הנתבעת 6) ואמם, הסכימו האחרונה בפועל ובהתנהגות לחזקה הייחודית והראשונים בהתנהגות שוות נפש, ללא דרישה ומחאה, מאז זכו כיורשים בחלק הבלתי מסוים שירשה אמם (נרשמו עפ"י הנסח ב12/12/86-). התנהגות זו עולה כדי הסכמה מדעת. (עדות התובע – פרוט' 3 ועדות בלומנטל פרוט' 3).

התובע, אחותו ואימם ז"ל דרו ודרים בחו"ל, לא טיפלו בה"ה פוגל וביקוריהם היו נדירים. האם, בעת שביקרה כאן, הביעה שביעות רצון מהמצב הקיים (עדות שטאנג, פרוט' 6) והתובע עצמו ביקר במקום פעם אחת בחיי גב' פוגל ופעם אחת לאחר מותה. (עדות התובע, פרוט' 3).
אין ראיה ביחס לאחות שהיא הנתבעת 1 וכלל לא העידה.
התובע נרשם כבעלים ב1986- ואין ראיה כי מאז דרש או הביע מחאה על השימוש במקרקעין, גם לא בעת ביקוריו.
שיוויון הנפש של התובע וחוסר האכפתיות מה"ה פוגל והמקרקעין לרבות השימוש בו, עולה מעדותו.
התובע לא יודע מי טיפל בזוג פוגל במשך השנים, לא על מעשיהם והוא אישר כי לאמו לא היה כל ענין במקום.
עוד עולה מדבריו כי גם לאחר פטירתם ובמיוחד לאחר פטירת דודו – מכח1 הוא בעלים – לא העלה את זכרם בביקור במקום קבורתם. (פרוט' 4, 5).

מהראיות עולה כי מי שטיפלו בזוג פוגל והעלו את זכרם גם לאחר פטירתו היו: קורנבוים, גבאי ומתפללי ביה"כ (בלומנטל, שנטג, פרידמן). (עדות שטאנג ובלומנטל).

לא ניתן להתעלם מכך שעפ"י הראיות (כתב הנאמנות, ההסכם, עדות שטאנג) היה זה גם חפצו של מר פוגל ז"ל לעשות מכל חלקו "מקדש מעט" ולגמול למיטיבים והתובע, אחותו ואמו – אינם בכלל אלה. בפועל נראה שההליכים להעביר חלק בנכס לסמינר בית יעקב וביה"כ החלו בחייו והושלמו זמן קצר לאחר פטירתו על ידי אשתו, כעולה מכתב הנאמנות.

עמדת ב"כ התובע בסיכומיו ביחס למעמדה של הנתבעת בנכס, כבעלת זכויות להחזיק בחלק מסוים עפ"י הסכם חלוקה, מקובלת עלי ועמדת ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו ביחס למעמדה של הנתבעת 1 בנכס, לעת פירוקו, מועדפת באשר לנתבעת 2 זכות לחזקה ייחודית בחלק המסוכם והמסוים ועל כן בפירוק על דרך מכירה תהנה מהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.
לאור קביעותי, לא מצאתי צורך להתייחס ליתר הטענות ביחס לנתבעת 1.

5. הנתבעים 3-5 הם בפועל שני בתי כנסת בחלק קדמי ואחורי של המקרקעין.
הקדמי פועל קבוע והאחורי לסרוגין והוא משמש גם מקום ללימוד תורה.
נתבעים 3 ו4- הם 2 מתוך 3 הגבאים שנרשמו כבעלים בנאמנות, אין הם טוענים לזכות אישית בנכס וכך גם יורשי הגבאי השלישי שפיץ (נתבעים 2, 7, 8, 9). הם מודעים לצורך להשלים פעולות משפטיות לרישום נאות אך לא עשו כן עד היום מחמת משא השנים וקושי העיתים ואין לזקוף אשם זה כדי לסתור את רצון עושי הנאמנות, שכן ניתן להשלים את כל ההליכים הדרושים, ללא קושי של ממש.

נתבעת 5 נרשמה כבעלת זכויות עפ"י עסקת מכר ברכישת הזכויות של אגודת סמינר "בית יעקב" בשנת 1981 ולאחר פטירת גב' פוגל ז"ל שהעניקה כאמור במתנה חלק בנכס לסמינר ולבית הכנסת.

נתבעת 5 לא הציגה מסמכי רכישה ולא הוכיחה זכות חזקה ייחודית מכחה של המוכרת או מכח אחר, ובפועל גם לא הוכיחה את מהות מעשיה במקום כדבעי.
מטעם סמינר "בית יעקב" לא הובאה ראיה ועדות לבד מההסכם שהוצג, מכחו נרשמה ונראה כי בפועל אין שימוש קבוע בחלק המסוים שנמסר לה, אלא לסרוגין.

מסיכומי בא כחה של נתבעת 5 עולה כי אין היא טוענת גם לזכות כהקדש ועל כן אין גם חשיבות למהות השימוש מבחינתה והיא עומדת במעמד בעלים שקנה בתמורה.

לא כן לגבי מעמד ביה"כ בחלק הקדמי, שהוא חלק מסוים שהוקנה על ידי גב' פוגל ז"ל על דעת בעלה, ונאמניו הם הנתבעים 3 ו4- (ובנוסף לשפיץ שליורשיו אין כל ענין כאמור).
בית כנסת זה הינו גם בעל חזקה ייחודית בשטח מסוים מכח ההסכם וכתב הנאמנות, כפי הנתבעת 1 ויותר מכך.

תכליתם של כתב הנאמנות וההסכם מלמדים על יצירת נאמנות (סעיף 2 לחוק הנאמנות וע"א 477/88) ביחס לחלק המסוים ולזכות שקיבלו הנתבעים הגבאים כנאמנים. אלה נרשמו אישית ולמרבה הצער לא השלימו את כל ההליכים הדרושים, כפי שגם בוטאו במסמכים האמורים – בחייה של גב' פוגל ולאחר פטירתה, שלא מחמת רשלנות זדונית.

לא הוצגו אמנם המסמכים במקור ונספח ב' הינו צילום לא לגמרי קריא, אך נראה שהתובע לא חולק על קיומם ותוכנם אלא על הפרשנות ותכליתם – ותכליתו של כתב הנאמנות הוא כפי שציינתי לעיל יצירת נאמנות ומתן זכות לחזקה ייחודית בשטח מסוים במקרקעין – בו מתקיים אכן בית הכנסת.
התובע גם אישר שבית הכנסת פועל מ1965- ושגב' פוגל ז"ל חתמה על מסמכים וכן שאמו ידעה על הענקת השימוש לבית הכנסת (פרוט' 2).

נתבע 4 העיד כי כתב הנאמנות נערך על ידי נוטריון ואין ראיה לכך, אך הזמן הרב שחלף והעובדה כי בפועל הזכויות נרשמו על סמך מסמך זה, מלמדים כי אין בהעדר מסמך מקור ואישור נוטריוני לעמוד בעוכרי הזכות המהותית שהרי התובע אינו חולק על זכות הבעלות והרישום אלא על ייחודיות החזקה לעת פירוק.

שוכנעתי כי בעניננו מדובר בנאמנות על פי כתב הקדש ולמיצער על פי חוזר עם נאמן. עמדת ב"כ הנתבעים בסיכומיו מקובלת עלי ומועדפת.

אין לקבל את טענת ב"כ התובע כי גם אם מדובר בהקדש הרי זה הקדש ציבורי וביחס אליו לא נתקיימו התנאים הדרושים שכן מכתב הנאמנות וההסכם ניתן ללמוד על ייעוד המקום למקום תפילה ולימוד תורה, לקבוצת אנשים מסוימת "לקיום בית כנסת ומקום תפילה ותורה למתפללים משכון פא"י שעל ידנו והסביבה… אשר מיוצגים על ידכם" (הכוונה למיוצגים על ידי הגבאים שנרשמו). אין מדובר בהקדש לקידום מטרה הציבורית לענינו של כלל הציבור אלא לקבוצת אנשים מסוימת.

זאת ועוד, עפ"י אותו מסמך נמסר המקום לביה"כ לשימושם ועד להעברת המקום לבעלותם, כזכות של "שוכרים עפ"י הסכם וכדיירים מוגנים עפ"י החוק".
הדבר מלמד על כוונת המעניק ליתן לבית הכנסת זכות ייחודיות במקום.

הנאמנות נכנסה לתוקף עוד לפני הרישום וזאת משעה שקיבלו לידיהם הגבאים את המקום והחלו להפעיל בית כנסת, עוד בחיי מר פוגל, שאף שימש קורא בתורה (עדות שטאנג – פרוט' 5) – ולמיצער, זמן קצר לאחר פטירתו. משעה זו מחויבים הנאמנים בחובות שהוטלו עליהם וקיבלו על עצמם ואלה בעיקרם ובמהותם קוימו ולמעשה נותר רק להשלים את הלבוש המשפטי.

שוכנעתי כי הנאמנים לא הפרו את חובותיהם במידה העולה כדי ביטול הנאמנות. מכל מקום, מדובר הרי בבעלים רשומים אשר כפי שציינתי, הינם בעלי זכות לחזקה ייחודית במקום המסוים, וככל שיוחלט על פירוק בדרך שאינה משמשת בידיהם את אותו מקום, יהיה זה כשהגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר פרושה עליהם.

נתתי דעתי לטענות התובע לענין שם ביה"כ ואף כאן לא מצאתי כי מדובר בהפרה שיש בה לבטל את ההקדש או הנאמנות, בהסתמך על עדות שנטאג ואישור המועצה הדתית שהוצג ומכל מקום הדבר ניתן לתיקון והוא בבחינת תיקון "קוסמטי" של שילוט נאות.

יצוין כי גם אם נקבע שתנאי הנאמנות הופרו, קיים סעד מתוכו של המסמך היוצר בעצמו ולפיו יש להעביר את הזכויות ל"סמינר בית יעקב" אשר את זכויותיהם כאמור רכשה הנתבעת 5.

עוד יצוין כי גם אם נספח א' אינו בבחינת מסמך נאמנות / כתב הקדש, שוכנעתי כי בפועל החלק המסוים משמש הקדש לזכרון עולם של ה"ה פוגל וראוי להצהיר על קיומו. (סעיף 17 לחוק הנאמנות).

שוכנעתי איפוא כי בעניננו נוצרה נאמנות מכח הסכם או כתב הקדש, בפועל הועברה השליטה בחלק המסוים והזכויות נרשמו על שם הנאמנים הלכה למעשה ואלה פעלו לקיום מצוות גב' פוגל ומטרות הנאמנות והקדש. הלכה למעשה מתקיים במקום ביה"כ לזכרון עולם לה"ה פוגל וניתן, ללא קושי, להשלים את הלבוש המשפטי. (עדות שטאנג ובלומנטל).

למען הסר ספק, שוכנעתי מהראיות כי הלכה למעשה מתקיים במקום הקדש הראוי להיות מוצהר ככזה עפ"י סעיף 17 (ג) לחוק.
מכל מקום, אין ספק כי מתפללי ביה"כ באמצעות הנאמנים, קיבלו חלק מסוים מוגדר במקרקעין, מחזיקים ועושים בו שימוש בפועל, ללא טענה לסתור וללא מחאה ותוך הסכמה מדעת של התובע, אחותו וקודם לכן אמם.

בכתב הנאמנות אף צוין במפורש כי רצונה של גב' פוגל ליתן להם מעמד של דיירים מוגנים וברור איפוא כי כבעלים ובעלי זכות חזקה ייחודית זו תחול עליהם הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, במכירה.

6. הנתבעת 6 שלא העידה, ציינה בהגנתה שמבחינתה "התביעה מיותרת לחלוטין", היא נכונה לפירוק השיתוף, על דרך מכירה לצד ג' המרבה במחיר, היא מתגוררת בונצואלה ואין לה ידיעה על השימוש בנכס כנטען בסעיף 4 לתביעה.
עוד היא מוסיפה כי אין בהסכמתה לפירוק משום ויתור על טענותיה כלפי המשתמשים בפועל (ללא פירוט טענות) ו"היא שומרת על זכותה לתבוע את המגיע מהם" (ללא פירוט).
הנתבעת כאמור לא העידה.
בסיכומיה מצטרפת היא לטענות אחיה התובע ודורשת את חלקה בנכס – בכסף.
לאור קביעותי, לא מצאתי צורך להתייחס ליתר הטענות ביחס לנתבעים 3-5.

7. אופן ודרך בפירוק שיתוף

א. התובע מציע להורות על פירוק על פי סעיף 41 (ג) לחוק המקרקעין שתוצאתו חיוב יתר השותפים לשלם לו את שווי חלקו, לו הפירוק היה על דרך מכירה לפי סעיף 40 לחוק.
המשמעות היא, לאור קביעותי לעיל, כי השווי צריך להגזר מזכויות החזקה הייחודית של נתבעת 1 ובית הכנסת (לאחר השלמת ההליכים הדרושים לרישום משם הגבאים) והיותם מוגנים עפ"י סעיף 33 לחוק הגנת הדייר – במקרה של מכירה.
יצויין כי בתביעתו עותר התובע לפירוק על דרך מכירה (סעיף 40 לחוק) כ"פתרון יחיד".

ב. הנתבעת 1 מציעה חלוקה בעין בחלקים שיוותרו לאחר שישמרו בידיה ובידי בית הכנסת החלקים שיוחדו להם.
לחילופין, מציעה היא לתובע תשלום חלק (1/8) כשיעור חלקה במקרקעין (1/8) משיעור שווי הנכס כתפוס, בחלקו על ידה ועל ידי בית הכנסת (חלקם של נתבעים 2, 3, 4, 7, 8, 9 = 1/8).

ג. הנתבעים 5-3 מציעים חלוקה בעין שתשמר בידיהם את מקום בית הכנסת בחלק הקדמי שם קיים בפועל בית כנסת על שם ה"ה פוגל ז"ל.
לחילופין, מוצעת מכירה כשבית הכנסת (ולא חלקה של נתבעת 5) במעמד של דייר מוגן עפ"י סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ומכח הנאמנות שניתנה להם (בין עפ"י הסכם ובין עפ"י הקדש).

8. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם, לחוו"ד השמאי שמונה ולאור קביעותי לעיל, נראה לי כי פירוק השיתוף ראוי לו להעשות עפ"י סעיף 41 (ג) לחוק המקרקעין ולענין זה, עמדת התובע בסיכומיו מקובלת עלי.

פירוק בדרך זו אפשרי בתנאי שבידי הנתבעים האמצעים לשלם לתובע ובנסיבות הענין גם לנתבעת 6, את שוויים של החלקים שבבעלותם (1/8 + 1/8) משווי המקרקעין כשהנתבעת 1 ובית הכנסת (1/8 + 1/8) הם מוגנים בחלקיהם המסוימים (חנות ובית הכנסת בחלק הקדמי).

התנאי קיים בשים לב למצוקה הכספית הנטענת של הנתבעת 1 ולצורך לגייס את הסכום ממתפללי בית הכנסת.
בסכום לתשלום יש לקחת בחשבון גם את היטל ההשבחה בשל פוטנציאל הבינוי במקרקעין.
ככל שלא תהיה הסכמה לתשלום ולשיעורו עפ"י האמור לעיל, תוותר החלופה של פירוק על דרך מכירה על פי סעיף 40 לחוק כששווי המקרקעין יגזר מזכות מוגנת של הנתבעת 1 בחנות ושל בית הכנסת בחזית.

כך או כך, על ב"כ הנתבעת 1 להשלים רישום זכויותיה של הנתבעת 1 ועל ב"כ נתבעים 3-5 להשלים את הלבוש המשפטי להעברת הזכויות מהגבאים לעמותה כמפורט בסעיף 25 סיפא לסיכומיו ולשילוט נאות המנציח את זכרם של ה"ה פוגל ז"ל.

כל זאת על מנת לייתר מינוי כונס נכסים אשר יכביר על הצדדים בהוצאות נוספות ועל מנת לאפשר הסדר מרצון תחת חיוב בפס"ד כופה שיש בו, בנסיבות אלה, הפסד ממון שלא לצורך, בשים לב לכך שמכירת הנכס בהליכי כינוס יכולה להוריד משוויו, דבר שיגרום הפסד ממון לתובע והוצאות מיותרות לכל הצדדים.