שיעבוד על בית הבעל לטובת האשה למדור גם אם יסכל את פירוק השיתוף

שיעבוד על בית הבעל לטובת האשה למדור גם אם יסכל את פירוק השיתוף
Rate this post

ביתו של הבעל משועבד לזכות האשה למדור, אפילו אם יש בכך לסכל את ביצוע פירוק השיתוף בדירה

משרד עורכי דין מסחרי רעות אליהו- עורך דין מקרקעין- עורך דין פירוק שותפות במקרקעין

בגץ 5969/94‏ ‎ ‎אליהו אקנין‎ ‎נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד נ(1) 370

[20.3.96]

לפני השופטים א' גולדברג, מ' חשין, ד' ביניש

תיאור הלכה:
• בדונו בתביעה למדור, רשאי בית-הדין הרבני לקבוע כי ביתו של הבעל משועבד לזכותה של האישה למדור, אפילו אם בעקיפין יש בכך כדי לסכל (ולו זמנית) את ביצוע פירוק השיתוף בדירה כפי שאולי יורה עליו בית-משפט השלום. החלטתו של בית-משפט השלום על עצם הפירוק צריכה להיות מבוססת על הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ואילו על הערכאה המוסמכת לדון בתביעת המדור להחיל את הדין האישי.

• הגשת תביעה לבית הדין הרבני בעניין המדור אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בתביעה לפירוק השיתוף. סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 הקנה לבית-משפט השלום סמכות לדון בעניין המדור אם החליט על פירוק השיתוף בדירת בני-הזוג בדרך של מכירה. סמכות זו של בית-המשפט אינה סמכות אגבית, אלא זו סמכות ראשה. במקרה כזה מחזיקות שתי ערכאות בסמכות שוות מעמד, זו שלה הסמכות לדון בנושא המדור כנושא לעצמו, וזו שבסמכותה לדון בנושא המדור במסגרת פירוק השיתוף. עם זאת, משבחר בית-משפט השלום לדחות את הדיון בפירוק השיתוף עד לאחר החלטתו של בית הדין הרבני בתביעת האישה למדור, הרי שכיבוד הדדי של הערכאות מחייב כי שעה שיבוא בית המשפט להחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירה, לא יתעלם מהחלטתו של בית הדין הרבני, שניתנה ראשונה.

 

פסק-דין

השופט א' גולדברג:

.1שוב נדרשים אנו למקרה שבו מוגשת תביעה לפירוק השיתוףשל בני-זוג בדירת מגוריהם לבית-משפט השלום, ותביעה למדור מוגשת לבית הדין הרבני.

.2העובדות הצריכות לענייננו הן:

העותר והמשיבה 2(להלן – המשיבה) נשואים, ולהם שלושה ילדים. שניים מהם בגירים כיום, והאחד קטין. דירת המגורים של המשפחה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים.

כשהתדרדרו היחסים בין בני הזוג, הגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, ביום 5.11.91, תביעה לדמי מזונות, בעבורה ובעבור הילדים, שהיו אז כולם קטינים. ביום 30.12.91נתן בית הדין החלטה, וזו לשונה:

" .1לאור הצהרת הבעל בית הדין מחייב את הבעל להמשיך לכלכל את הבית לקנות את כל המצרכים בהתאם לרמת חייהם.

.2על הבעל לשלם את כל הוצאות הבית כולל חשבון טלפון.

.3כמו כן חייב הבעל לתת לאשתו כסף כל חודש עבור צרכיה האישיים כמקובל.

.4לאור האמור בית הדין דוחה את תביעת האשה למזונות".

ביום 27.4.92הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשמה ובשם שניים מהילדים הקטינים, תביעה ל"מזונות ומדור שקט". בכתב-הגנתו טען העותר טענת כי לבית המשפט "אין סמכות לדון בתביעה הנ"ל מאחר והתובעת מס' 1(המשיבה – א' ג') הגישה תביעה למזונות בשמה ובשם הקטינים בבית הדין הרבני בחיפה בחודש נובמבר …1991בשל כיבוד ההרכאות (כך!) והמשכיות הדיון, על התובעת לפנות לאותה ההרכאה (כך!) בבקשה לשינוי החלטה". ואכן, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת העותר, והחליט, עקב "כלל ההמשכיות", "להעביר את התביעה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה".

ביום 11.10.92הגיש העותר לבית-משפט השלום בחיפה תביעה לפירוק השיתוף בדירה ובמיטלטלין. כן הגיש העותר לבית הדין הרבני תביעת גירושין. ביום 18.2.93הגישה המשיבה לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית ולמדור.

תביעת העותר לגירושין נדחתה (ביום 19.1.93), ואילו בתביעת המזונות של המשיבה החליט בית הדין הרבני (ביום 17.11.93) לחייב את העותר בדמי מזונות למשיבה ולשני הילדים הקטינים, וכן בשני שלישים "מכלל הוצאות אחזקת הבית". כשהגיע מועד הדיון בתביעת העותר לפירוק השיתוף, ביקש בא-כוח המשיבה מבית-משפט השלום לדחות את הדיון בתביעה, עד שייתן בית הדין הרבני את החלטתו "בנושא המדור". החלטתו של בית-משפט השלום (מיום 11.1.94) הייתה:

"בשלב זה, אני דוחה את הדיון כדי לאפשר לבית הדין הרבני לעסוק בשאלת המדור, ואולם להבהרת ענין זה, דומני, מבלי להחליט בענין זה באופן סופי, שאין החלטת בית הדין רבני מחייבת בשאלת המדור".

ביום 18.1.94ביקשה המשיבה מבית הדין הרבני לדון "בסוגית המדור", ואכן קיים בית הדין דיון בסוגיה זו, חרף התנגדות העותר.

.3כאן אנו באים לפסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי, ולהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול – אשר שניהם (פסק הדין וההחלטה) הם נושא עתירה זו. בפסק-דינו החליט בית הדין הרבני האזורי:

"א. האשה זכאית למדור, וזכותה לממש בדירה שגרה בה כיום. ואין הבעל רשאי להוציאה ללא פתרון כדין.

ב. אם הבעל יעמוד על תביעתו בבית המשפט לפירוק השותפות בדירת הצדדים, ובית המשפט אכן יפסוק לטובתו… חייב הבעל לרכוש לאשה דירה בכספים שהוא יקבל ממכירת הדירה, על מנת שהאשה תוכל לרכוש באותם

הכספים ביחד עם חלקה בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, דירה אחרת שתהא דומה ברמה לדירה הנוכחית באותה סביבה בה נמצאת הדירה הנוכחית, מדין 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'".

משמעות פסק-דין זה היא, כי אם יחליט בית-משפט השלום על פירוק השיתוף בדירה הקיימת, והדירה תימכר, יחזרו הצדדים ויהיו שותפים בבעלות בדירה אחרת, שתירכש בכסף שהם יקבלו בעבור הדירה הקודמת. על כגון זה ניתן לומר: מה הועילו חכמים בתקנתם? כי מה ימנע מהעותר לבקש את פירק השיתוף בדירה החדשה? ואין לדבר סוף ותכלית.

.4על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי ערער העותר לפני בית הדין הרבני הגדול. בהחלטה שנתן, דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, לאחר שהגיע למסקנה זו:

"אין רשות לבעל להוציא את האשה מהדירה הנוכחית, ואפילו אם ערכאה אחרת תפסוק פירוק שיתוף. זה זכות ממונית שמקנים לו לאחר אריכות ימים ושנים, אבל אין זכות להפקיע זכות השעבוד שיש לה על הדירה הנוכחית שכבוד בית הדין מוסמך לדון על זכות זו שהועברה לסמכותו בענין המזונות לפי דרישת הבעל כאמור לעיל".

את הנמקתו ביסס בית הדין הרבני הגדול על הפגיעה במשיבה מטלטולה מדי פעם מדירה אחת לאחרת, אם תימכר הדירה כתוצאה מפירוק השיתוף, ועל דבר הלכה שלפיה "משועבד" חלקו של העותר בדירה למדורה של המשיבה. וכך נאמר בהחלטה:

"אשה שגרה בדירה צנועה ולא גדולה כך שאם תימכר לא יהא בזה דין חלוקה… ובמחצית הסכום שתקבל לא תוכל לקנות דירה ברמת הדירה שהיא גרה בה עתה, ואשר בעיניה זו דירה 'נוה נאה' ואפילו אם אפשר לקנות דירה כזו במקום כזה אף על פי כן יכולה לטעון לי נוח לי בדירה זו שהתרגלתי למעלותיה ולחסרונותיה, ובר מין דין, זכותה למדור במקום מסויים היא לא לקנות חזקה יותר ממה שהיה לה עד היום, היא לוחמת על זכותה 'לשב ואל תעשה' לא להוציאה ממקום שהיתה גרה ומחזקת מקום מגוריה, אין היא חייבת לבטוח בבעל אשר לדבריה 'בגד בה' ואשר מטיח בה טענות של בגידה אשר לא הוכחו ונדחו על ידי בית הדין, לדור בדירה שכורה אין לכן נוה רע מזה לעומת דירה קנויה, וכך שאין חייה תלויים לה מנגד כמו פת פלטר וכל שכן בדירה שהיא תלויה בחסדי הבעל והמשכיר … ולפיכך מה שהאשה טוענת אני רוצה לגור במקום הזה שהוא משועבד לי היא זכאית בהחלט… האשה יכולה לטעון ולחזור ולטעון אפוכי מטרתא למה לי. למה יוציא אותי מהדירה הנוכחית ואשר חציה שלו ומשועבדת ויקנה אחרת שלדעתה לא נאה הימנה, ותהא נאלצת לחסדיו לטלטול אתתא ממקום למקום עם הרהיטים שכידוע לא כולם מתאימים להעברה ממקום למקום".

.5לא יכול להיות ספק כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעת המזונות,

שבגדרה גם התביעה למדור. כך גם טען העותר עצמו בבית המשפט המחוזי, כשהמשיבה הגישה לפניו תביעה "למזונות ולמדור שקט". העובדה כי העותר הגיש תביעה לבית-משפט השלום לפירוק השיתוף, לא שללה את סמכותו של בית הדין הרבני; כשם שהדיון בבית הדין הרבני בתביעת המזונות, והמדר בכלל זה, לא שלל את הסמכות מבית-משפט השלום לדון בתביעה לפירוק השיתוף. משכך, מוסמך היה בית-משפט השלום להמשיך ולדון בתביעה שלפניו, ואף להחליט כי פירוק השיתוף יבוצע רק לאחר שיובטחו זכויות המדור של המשיבה.

אולם בית-משפט השלום העדיף לדחות את הדיון "כדי לאפשר לבית הדין הרבנילעסוק בשאלת המדור". כך נהג בעקבות ההנחיה שבע"א 2626/90 א' ראש חודש נ' מ' ראש חודש (להלן – עניין ראש חודש [1]), בעמ' 211), במגמה להימנע ממתן החלטות סותרות של שתי ערכאות בעניין המדור. אף אם עקרונית עמדה לפני בית-משפט השלום דרך שנייה ללכת בה, "והיא להחליט במסגרת ההליך שלפניו גם בעניין המדור" (שם,בעמ' 211).

.6כפי שהוסבר בעניין ראש חודש [1], בעמ' 210-211, לגבי שתי הדרכים הנ"ל העומדות לפני בית-משפט השלום:

"ואף שדין אחד לפירוק השיתוף במקרקעין, הן לעניין החוק המהותי לפיו יכריע בית המשפט בבקשת הפירוק והן לעניין סמכותו הייחודית של בית­משפט השלום לדון בבקשה על-פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט[נוסח משולב] , תשמ"ד-1984, אין בית המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני-זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שלפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני-זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בל-יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדות לפניו שתי דרכים, ובאחת מהן ילך על-פי שיקול-דעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה".

שכן, הדרך השנייה שעליה דובר, אשר בידי בית-משפט השלום לנוקטה, מעוגנת בסמכותו –

"של בית-משפט השלום, לפי סעיף 76לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], לדון בעניין זה (עניין המדור – א' ג'), כשאלה שהתעוררה דרך אגב בהליך פירוק השיתוף, שהכרעתה דרושה לבירור הליך זה, ולהכריע בשאלה זו לצורך אותו עניין, 'אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר' (ראה א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 461). בכך לא נוטל בית-משפט השלום לעצמו סמכות לא לו… אלא פוסק הוא במסגרת הסמכות האגבית המסורה בידו" (שם, בעמ' 211).

.7אלא שמאז עניין ראש חודש [1], וכן מאז נתן בית-משפט השלום את החלטתו בענייננו (ביום 11.1.94), נשנה היסוד החוקי שעל פיו מוסמך בית-משפט השלוםלהחליט בעניין המדור כשהוא דן בפירוק השיתוף בדירת בני-זוג. ביום 2.3.95תוקן חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969(בחוק המקרקעין (תיקון מס' 17), תשנ"ה-1955), והוסף בו סעיף 40א. בסעיף זה נאמר:

"(א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)".

כפי שהובהר בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 16) (דירת מגורים), תשנ"ד-1994, בעמ' 553):

"התיקון המוצע בא להבטיח כי בן הזוג יהיה רשאי לדרוש את מכירת הדירה כפנויה, ובלבד שהובטח לבן הזוג השני ולילדי בני הזוג המתגוררים בדירה, סידור מתאים אחר למגוריהם, לרבות סידור זמני, הכל כפי שיקע בית המשפט. עוד מוצע לקבוע במפורש, כי דירת בני הזוג תימכר כדירה פנויה, כך שחוקי הגנת הדייר לא יחולו עליה, וכי מכירתה תקנה לקונה את מלוא הזכויות הנובעות מהרכישה…".

הנה כי כן, סמכותו של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, אם החליט על פירוק השיתוף בדירת בני-הזוג בדרך של מכירה, אינה עוד סמכות אגבית, אלא זו סמכות ראשה. נמצא, כי במקרה כזה מחזיקות שתי ערכאות בסמכות שוות מעמד, זו שלה הסמכות לדון בנושא המדור כנושא לעצמו, וזו בסמכותה לדון בנושא המדור במסגרת פירוק השיתוף.

שינוי זה שבחוק לא היה שעה שנתן בית הדין הרבני את פסק-דינו (11.9.94), אולם הוא היה קיים בעת שניתנה החלטתו של בית הדין הרבני הגדול (3.4.95).

.8לא יכול להיות ספק כי החלטתו של בית-משפט השלום על עצם הפירוק צריכהלהיות מבוססת על הוראות חוק המקרקעין, ואילו על הערכאה המוסמכת לדון בתביעתהמדור (הכלולה, כאמור, בתביעת המזונות) להחיל את הדין האישי, שהוא בענייננו המשפט העברי. שאלה אחרת היא, אם בבוא בית המשפט להחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת המגורים, עליו להחיל את הדין האישי, או שמא בא סעיף 40א לחוק המקרקעין להעניק לבית-משפט השלום סמכות שמעבר לדי האישי. על דרך הדוגמה, אם

על-פי הדין האישי אין האישה זכאית כלל למזונות (ולא למדור), האם גם אז יש בידי בית-משפט השלום להעניק לה הסדר מגורים אחר, על-פי סעיף 40א לחוק המקרקעין?שאלה זו מתעוררת ללא כל קשר לכך אם בית-דין רבני הוא שידון בתביעה למדור, או אם בית-משפט "אזרחי" הוא שידון בה. שכן, גם האחרון מחויב להחיל את הדין האישי, מכוח סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-.1959

אולם השאלה שהצגנו אינה מתעוררת בענייננו, ואין אנו צריכים לפסוק בה.

.9כל שעלינו להידרש בעתירה זו הוא, אם כפוף בית הדין הרבני לפסיקתו של בית-משפט זה, שיש בה שילוב בין תביעה למדור ובין תביעה לפירוק השיתוף בדירת בני הזוג. בע"א 803/93 [2] נדון לפני בית-משפט זה מקרה שבו הגיש הבעל תביעה לבית-משפט השלום לפירוק השיתוף בדירה השייכת לו ולאשתו. בית המשפט החליט כי יש לפרק את השיתוף בדירה, אולם הוסיף וקבע כי הליכי המכירה של הדירה יעוכבו, כמוסכם על הצדדים, לפרק זמן מסוים, כדי לאפשר לאישה לנקוט הליכים לפני בית המשפט המחוזי לקביעת זכויותיה וזכויות בנותיה הקטינות למדור. ואכן, הגישו האישה והקטינות תביעה נגד הבעל, ובה נתבע הוא להבטיח להן מדור ראוי. עוד עתרו התובעות לעכב את מכירת הדירה ואת העברתן לדירה שכורה. בית המשפט המחוזי החליט שאמנם זכאי הבעל לממש את זכותו על דרך פירוק השיתוף בדירת המגורים של המשפחה, אך מימוש זכות זו חייבת להידחות עד שיימצא פתרון קבע של מדור לתובעות. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי הצעה לפתור את סוגיית המדור על דרך שכירת דירה, בהבדל מהעמדת דיור על דרך בעלות בדירה, אינה אלא הצעת "נווה רע" לעומת "נווה יפה", ואין האישה חייבת להסכים לכך.

בפסק-דינו לא קיבל בית-משפט זה את עמדתו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי:

"…בית משפט זה בפסיקתו קבע בענין שהוא מובן מאליו כי על הבעל לשכור לאישה ולילדים דירה תחת הדירה שהשיתוף בבעלות בה יפורק.

…העמדת מדור לאישה בשכירות רגילה או בחיוב כספי המאפשר שכירות כזו, יוצא הבעל ידי חובה ואין לדרוש מהבעל, מבחינת הדין העמדת מדור המוחזק בבעלות או שכירות מוגנת דווקא.

קביעתה של הדרגה הראשונה, כי פירוק השיתוף יעוכב עד אשר ימציא הבעל לאישה דירה חלופה שתהיה בבעלות למעשה מאיינת את קביעת בית משפט השלום בדבר פירוק השיתוף בנכס, שהרי במרבית המקרים אין ביכולתו של אדם לרכוש דירה נוספת, וסף לדירה שבבעלותו, כדי לספק מדור למשפחתו. מכאן, שאם אכן נפרש את הפסוק'עולה עימו ואיננה יורדת עימו', כמחייב שאישה שגרה בדירה בבעלות, תמשיך להתגורר בדירה

בבעלות, התוצאה תהיה כי במרבית המקרים תדחה תביעתו של בעל המבקש פירוק שיתוף במקרקעין, משום שהוא יחוייב לספק לאשתו מדור המקנה לה זכות בעלות. התוצאה תהיה כי זכות המדור תוקנה לאישה תמיד בדירה הספציפית שאת השיתוף בה מבקש הבעל לפרק. וקניינו של הבעל למעשה, ישלל ממנו.

אכן, יתכנו מקרים מיוחדים בהם ראוי יהיה לקבוע כי המדור צריך שיהיה בדירה הספיציפית דווקא, אפילו זו הדירה שאת השיתוף בה מבקש צד אחד לפרק.

אולם, קביעה כזו צריך שתבוא רק עקב התחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה המחייבות אותה (ראה א' רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול, בעמ' 462). בעניננו, פסק הדין של הדרגה הראשונה אינו מתייחס לנסיבות הספציפיות של המקרה, אלא קובע כלל גורף לפיו פירוק השיתוף יעוכב עד למציאת פתרון של קבע לבעית המדור, ואין די בפתרון זמני".

.10הילכתו של בית-משפט זה בע"א 803/93 [2] ניתנה, כאמור, בתביעה למדור, והיא הייתה מבוססת, כפי שציין בצדק בית המשפט, על המשפט האישי של הצדים, הוא המשפט העברי. לא כך פירשו בתי הדין הרבניים את המשפט העברי בפסק הדין ובהחלטה שבהם אנו עוסקים בעתירה זו.

אכן, כפי שאמר המשנה לנשיא ברק בבג"צ 1000/92 ח' בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (להלן עניין בבלי [3]), בעמ' 247:

"…בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. המשפט המופעל על-ידיו הוא חלק אינטגרלי ממערכת המשפט בישראל. כלים שלובים אלה מחייבים, כי בכל הנוגע למשפט האזרחי הכללי, שאינו חלק מענייני המעמד האישי ומהדין האישי, יפעילו בתי הדין הדתיים את המשפט האזרחי הכללי, כפי שהוא נחקק על-ידי המחוקק ומתפרש ומתפתח על-ידי בתי המשפט".

אולם בענייננו אין מדובר ב"יצירת 'משפט מקובל' ישראלי על-ידי בית-משפט ישראלי", הנעשית "על-פי מקורות המשפט הישראלי" (שם). עניין לנו בפרשנות הדין האישי, אשר לכל הדעות חל על תביעה למדור, בין שהיא נדונה בבית המשפט ובין שהיא נדונה בבית-דין רבני. במקרה אשר כזה, איני רואה מקום לכוף על בית הדין הרבני את המשפט העברי, כפי שהוא פורש בבית המשפט. ודוק, אין מדובר, כבעניין בבלי [3] , בפרשנות של בית-דין רבני השוללת עקרונית זכות קניינית, הנוגדת חוק כלשהו או המחלקת רכוש לא על-פי המשפט האזרחי הכללי. כל עניינה של המחלוקת בפרשנות המשפט העברי לגבי זכותה של האישה למדור, אם כי בעקיפין יש בפרשנות של בית הדין הרבני כדי לסכל (ולו זמנית) את ביצוע פירוק השיתוף בדירה (אם יחליט בית-משפט השלום על פירוק השיתוף). אולם איני רואה מנוס מתוצאה זו, אם הגישה האישה את תביעתה למדור לבית הדין הרבני ולא לבית המשפט.

.11המסקנה שהגעתי אליה, ושעל פיה "הדין הולך אחר הדיין" (כמובא בפסק-דינו של השופט אלון בבג"צ 609/92 בעהם נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח' (להלן – עניין בעהם [4]), בעמ' 294), בכל הנוגע לפרשנות המשפט העברי לגבי חובת הבעל במדור לאשתו, בוודאי איננה מסקנה רצויה. אולם מסקנה זו הינה כורח המציאות כשבית המשפט ובית הדין, אשר להם סמכות מקבילה בעניין המדור, מדברים בשתי לשונות לגבי פרשנותו של המשפט העברי, שהוא הדין שעל כל אחת מן הערכאות להחילו באותה סוגיה גופה.

בית-משפט השלום מוסמך היה ללכת בדרך השנייה שהותוותה בפסק-דין ראש חודש [1] ולהחליט על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג ועל ביצוע הפירוק, על-אף התביעה למדור שהייתה תלויה ועומדת בבית הדין הרבני. ודאי שבית-משפט השלום מוסמך לעשות כן אחרי התיקון בחוק המקרקעין שבו הוסף סעיף 40א. אולם משבחר בית-משפט השלום לנקוט את הדרך הראשונה שעמדה לפניו לפי הילכת ראש חודש [1] ודחה את הדיון עד לאחר החלטתו של בית הדין הרבני בתביעת המשיבה למדור, הרי שכיבוד הדדי של הערכאות מחייב, כי שעה שיבוא בית המשפט להחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירה (אם יחליט על פירוק השיתוף), לא יתעלם מהחלטתו של בית הדין הרבני, שניתנה ראשונה.

רק כך תימנע התנגשות חזיתית בין הלכות סותרות שיצאו משתי ערכאות, ופתרון אחר לסבך אינו מצוי בידי בית המשפט אלא בידי המחוקק.

.12לפיכך הייתי דוחה את העתירה, בלי צו להוצאות.

השופט מ' חשין: ב"מירוץ סמכויות" שהורגלנו בו מכבר, נוטלים חלק – על דרך הכלל – אישה ובעלה, ופניהם מועדות אל אחד משניים אלה: אל בית הדין הרבני או אל בית המשפט האזרחי (בית המשפט המחוזי או בית המשפט לענייני משפחה). ואילו במקום שבו נכרכו זו בזו תביעה למדור ותביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני-זוג, שלושה המה "בעלי חזקה": בית הדין הרבני בתביעה למדור; בית המשפט לענייני משפחה (או בית המשפט המחוזי), אף הוא בתביעה למדור; ובית-משפט השלום כבעל סמכות לפירוק שיתוף במקרקעין (כאמור סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984) וכבעל סמכות לקביעת מדור אף הוא, כאמור בסעיף 40א לחוק המקרקעין, כפי שהוסף בחוק המקרקעין (תיקון מס' 17). מתדיינים ייצאו ויבואו במבוכות ובפיתולים, ומחשבי קצין הם שיידעו מה דרך יבור לו אדם, שייכנס לפרד"ס וייצא ממנו בשלום. ענייננו שלנו הוא בפקעת מעין זו האחרונה: תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני-זוג ועמה תביעה למדור; והשתיים כרוכות ואחוזות זו בזו עד לבלי הפרד.

עיקרי הדברים שנקבעו בבית הדין הרבני והשאלות השנויות במחלוקת

.2חברי, השופט גולדברג, הביא בחוות-דעתו את עיקרי העובדות שלעניין, ואנו לא נדבר אלא בהחלטות שנתנו בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. ויסולח לנו אם נחזור על ציטוטים הבאים כבר בפסק-דינו של חברי, השופט גולדברג.

.3אשר לבית הדין הרבני האזורי: בראשית דבריו מביא בית הדין את דרישת האישה, המשיבה (להלן נכנה אותה – האישה), בתביעתה נגד בעלה, העותר (להלן נכנה אותו – הבעל). ותביעתה הייתה זו:

"… האשה זכאית להמשיך להתגורר בדירה כל ימי חייה, וכי הבעל אינו רשאי לפגוע בזכויותיה ולתבוע פירוק שותפות. כמו"כ מבקש [כך] האשה ליתן צו מיעה החלטי האוסר על הבעל בכל צורה ואופן לבצע את פירוק השיתוף בדירה אם יפסוק ביה"מ על פירוק. ולחילופין, למקרה כי אכן יבוצע פרוק שיתוף הדירה יתבקש ביה"ד לעקל החלטית את כל חלקו של הבעל כתמורת הדירה, ולהורות כי בכל תמורת הדירה תירכש דירה אחרת שתועמד לרשות ולמגורי התובעת והילדים…".

בית הדין דוחה את דרישת האישה כי ייאסר על הבעל לבקש פירוק השותפות, וכך מציג הוא את השאלה העומדת לדיון:

"ועתה הבה ונתייחס לבקשה (כך – מ' ח') האשה כנ"ל, שבמרכזה עומדת וניצבת השאלה האם יש לאשה בחיי בעלה זכות מדור המקנה לה בדירה הספציפית שבה מתגוררים הצדדים, או יש לומר כי אמנם יש לאשה זכות מדור, שהבעל חייב לתת לה, אך אין הזכות הזו מוקנית דוקא בדירה שבה הצדדים מתגוררים." לאחר הצגת השאלה, כך מכריע בה בית הדין האזורי:

"באשה זו כבר דן ביה"ד זה, ופסק כי יש לאשה הזכות בקבלת המדור בדירה הנוכחית שבה חיים בני הזוג למעט מקרים מיוחדים שבהם אין לאשה הזכות הנ"ל…" (ההדגשה שלי – מ' ח').

לאור האמור פוסק בית הדין ומחליט כדלהלן:

"א. האשה זכאית למדור, וזכותה לממש בדירה שגרה בה כהיום. ואין הבעל רשאי להוציאה ללא פתרון כדין.

ב. אם הבעל יעמוד על תביעתו בבית המשפט לפירוק השותפות בדירת הצדדים, ובית המשפט אכן יפסוק לטובתו… חייב הבעל לרכוש לאשה דירה בכספים שהוא יקבל ממכירת הדירה, על מנת שהאשה תוכל לרכוש באותם הכספים ביחד עם חלקה בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, דירה אחרת שתהא דומה ברמה לדירה הנוכחית ובאותה סביבה בה נמצאת הדירה הנוכחית, מדין 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'" (ההדגשה שלי – מ' ח').

פירוש הדברים אינו אלא זה: זכותה של האישה קיימת ועומדת לה להתגורר בדירה הספציפית שבה התגוררו בני הזוג, וזכאית היא להמשיך ולהתגורר באותה דירה ככל אשר תחפוץ.

.4בית הדין הרבני הגדול הלך בדרך שכבש בית הדין הרבני האזורי, אלא שהוסיף הנמקה להכרעתו. וההנמקה היא: חלקו של הבעל בדירה "משועבד" לאישה. וכה אמר בית הדין הרבני הגדול:

"אשה שגרה בדירה צנועה ולא גדולה כך שאם תימכר לא יהא בזה דין חלוקה … ובמחצית הסכום שתקבל לא תוכל לקנות דירה ברמת הדירה שהיא גרה בה עתה, ואשר בעיניה זו דירה 'נוה נאה' ואפילו אם אפשר לקנות דירה כזו במקום כזה אף על פי כן יכולה לטעון לי נוח לי בדירה זו שהתרגלתי למעלותיה ולחסרונותיה, ובר מין דין, זכותה למדור במקום מסויים הוא לא לקנות חזקה יותר ממה שהיה לה עד היום, היא לוחמת על זכותה 'לשב ואל תעשה' לא להוציאה ממקום שהיתה גרה ומחזקת מקום מגוריה, אין היא חייבת לבטוח בבעל אשר לדבריה 'בגד בה' ואשר מטיח בה טענות של בגידה אשר לא הוכחו ונדחו על ידי בית הדין, לדור בדירה שכורה אין לך נוה רע מזה לעומת דירה קנויה, וכך שאין חייה תלויים לה מנגד כמו פת פלטר וכל שכן בדירה שהיא תלויה בחסדי הבעל והמשכיר, ועתה לטענת ב"כ הבעל שהיא יש לו זכות קנין בדירה ואין זכות לנשלו ממנה, נכון בעלות הבעל על מחצית הדירה היא שלו וזה קנין בלעדי שלו אבל ומה נעשה והוא בנשואין לאשה הסכים להתחייב לה מדור וגם אם הוא בפועל לא הסכים אנן בתקנת חז"ל או מדאורייתא הוא חייב למזונות ולמדור ואם כן חלקו בדירה או אפ' כל הדירה שלו היא, הוא משועבד לאשה למדורה וזכותה של האשה 'לנצל' את השעבוד, ואין לו זכות קנין מוחלטת לעשות בה כרצונו כי כאמור משועבדת הדירה לאשה… לכתחילה זכותה למנוע אפ' מבעלה למכור אם זה מגריע את זכותה, כאמור לעיל, ולפיכך מה שהאשה טוענת אני רוצה לגור במקום הזה שהוא משועבד לי היא זכאית בהחלט, ועכ"ז ביה"ד נטה לטובתו והרשה לו שאם יזכה בתביעתו בבית משפט, שיקנה דירה לאשה ברמה שיא גרה בו עתה מדין 'עולה עמו' ואם לא יספיק כספה בחלקה שתקבל הוא חייב להוסיף לה מדיליה ויתכן אפ' יותר ממה שיקבל בחצי מחלקו בדירה הנוכחית, המטרה דיור לאשה ולילדים, ואם ישיג דירה ברמה הנוכחית ויותר זול מאחר חצי ערך הדירה שדרה בה האשה זכותו לממש את היתרה, היינו ששוב ביה"ד משעבד את זכותו וממונו של הבעל לטובת זכות הדיור של האשה, זה אני טוען טובת הבעל כי האשה יכולה לטעון ולחזור ולטעון אפוכי מטרתא למה לי. למה יוציא אותי מהדירה הנוכחית ואשר חציה שלו ומשועבדת ויקנה אחרת שלדעתה לא נאה הימנה, ותהא נאלצת לחסדיו לטלטול אתתא ממקום למקום עם הרהיטים שכידוע לא כולם מתאימים להעברה ממקום למקום" (ההדגשות שלי – מ' ח').

לשון אחר: מקום שבעל ואישה הינם הבעלים במשותף של דירת מגוריהם, והבעלזונח את אשתו ועוזב את ביתם המשותף, זכותה של האישה עומדת לה להמשיך ולהתגורר באותה דירה כל עוד יעלה מלפניה הרצון לכך. וכך דין גם אם הדירה הינה קניינו של

הבעל בלבד. הטעם לדבר: הכול מסכימים כי חובה עליו על הבעל ליתן מדור לאשתו. לקיום חיובו זה "משועבד" חלקו של הבעל בדירה לטובת האישה, ומכאן זכותה להמשיך ולהתגורר בדירה כל עוד כך תרצה.

והמסקנה:

"המסקנא אין רשות לבעל להוציא את האשה מהדירה הנוכחית, ואפ' אם ערכאה אחרת תפסוק פירוק שיתוף. זה זכות ממונית שמקנים לו לאחר אריכות ימים ושנים, אבל אין זכות להפקיע זכות השעבוד שיש לה על הדירה הנוכחית שכבוד ביה"ד מוסמך לדון על זכות זו שהועברה לסמכותו בענין המזונות לפי דרישת הבעל כאמור לעיל" (ההדגשה שלי – מ' ח').

נדע מכאן, כי אליבא דבית הדין הרבני, פירוק השיתוף בין בני הזוג אין בו כדי להעלות או להוריד. טעם הדבר: לאישה זכות "שיעבוד" על הדירה, ו"שיעבוד" זה כמו הופך את זכותו של הבעל בדירה ל"זכות ממונית". לשון אחר: זכות הקניין של הבעל בדירה כמו מסיגה עצמה לאחור, וכל עוד אומרת האישה להתגורר בדירה, מצמצמת עצמה אותה זכות לזכות אישית בלבד: זכות in remכמו הופכת עצמה לזכות .personam inבסיפה לדבריו רומז בית הדין על מקור סמכותו כך לעשות בקניינו של הבעל: מתוך שבית הדין מוסמך לדון בנושא המזונות, וביודענו כי מזונות כוללים גם מדור, נדע אף זאת, כי בית הדין מוסמך להחליט כפי שהחליט בנושא הדירה המשמשת מדור.

.5כללם של דברים: הכול מסכימים כי דירת המגורים של בני הזוג שייכת לאישה ולבעל חלק כחלק, כי הבעל זנח את אשתו, כי אין הוא עוד מתגורר בדירה. על יסוד הנחות אלו קובע בית הדין הרבני הגדול כי זכותה של האישה עומדת לה להמשיךולהתגורר בדירה המשותפת – בלא הבעל – ככל אשר תאבה נפשה. בית הדין הרבני הגדול מוסיף עוד וקובע, כי הדירה "משועבדת" לה לאישה, וכי זכותה להתגורר בדירה – כל עוד תבקש כך – קמה לה מכוח אותו "שיעבוד".

.6טוען הבעל כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו, ושני טעמים נותן הוא בדבר. אחד: כי בפסיקתו כפי שפסק רוקן בית הדין הרבני מתוכן את סמכותו של בית-משפט השלום לפרק את שיתוף בני הזוג בדירת המגורים, וכי בפסיקתו גלש אל מעבר לסמכות שהחוק נתן בידו. שניים: כי בהכירו בזכות האישה להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת כחפצה, הפקיע בית הדין הרבני – הלכה למעשה – את זכות הבעלות של הבעל באותה דירה, מעשה שהדין לא התיר לו לעשותו.

השאלה העומדת לדיון סבה אפוא את נושא סמכותו של בית הדין הרבני, ונכרכות בה שאלות של משפט מהותי האמור לחול בבית הדין הרבני. הבו נקרב מבטנו אל אלו ונדע את דרכנו. וזה יהיה מהלך דברינו: בתחילה נדבר בעקרונות החלים על נושא סמכותם של בתי הדין הרבניים ועל המשפט המהותי שהם מחילים – ואמורים להחיל ­על נושאים הנדונים לפיהם. לאחר מכן נעבור אל ענייננו-שלנו ונעשה לשילובו בהוראות הדין ובהלכה שלעניין.

לשאלת סמכותו של בית הדין הרבני

.7שאלה ראשונה, כאמור, מסבה עצמה על היקף סמכות השיפוט של בית הדיןהרבני. לא יימצאו חולקים כי את סמכותו לשיפוט – כאורגן המדינה – קנה בית הדין הרבני מן החוק האזרחי. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי פירושו של החוק האזרחי הוא שיקבע את היקף פריסת סמכותו של בית הדין. כך היה בעבר, שעה שסמכותו של בית הדין הרבני נקבעה בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922) (דבר המלך) (וכך הוא דין כיום, לעניינם של בתי-דין דתיים שסמכותם נקבעת בדבר המלך). בהתאם לאמור בסימן 53 לדבר המלך, ניתנה סמכות שיפוט לבית-דין רבני בנושאי המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך. בהם – ולא מעבר להם (ראו והשוו בג"צ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר הפנים [5] , בעמ' 2068מול אות השוליים ז). ומתוך שנושאי המעמד האישי נקבעו בידי המחוקק האזרחי – מחוקק דבר המלך – נקבע אף היקף פריסתם של אותם נושאים על-פי פירושם האזרחי. כך לגבי marriageו- ,divorceכך לגבי alimonyו-,maintenanceוכך לגבי כל שאר נושאי המעמד האישי.

אכן, תחומי חלותם ופריסתם של ענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך לא נקבעו על-פי פירושם במשפט האנגלי הפנימי, אלא על-פי היקף פריסתם ה"רציונאלי", כמקובל במשפט הבינלאומי הפרטי. "המסגרת העיונית" של נושאי המעמד האישי – ה"קלסיפיקציה" – היא שקבעה את גדרי סמכותו של בית הדין הרבני, ובקביעת אותו תחום "עיוני" ו"רציונאלי" של ענייני המעמד האישי היה על הפרשן להיעזר בעקרונות משפט כלליים, במשפט המשווה, בגזירה שווה ועוד: בד"מ 1/49 א' רוזנבאום נ' ש' מ' רוזנבאום [6] , בעמ' 1042ואילך, בייחוד בעמ' .1045ובדרך אחרת: כל עניין ועניין מ"ענייני המעמד האישי" נושא – ועשוי לשאת ­בבטנו אגד של נושאים ונושאי משנה. "פירושם" של אותם עניינים (ונושאים) – מעשה הקלסיפיקציה – אין בו אך טכניקה של פרשנות. גונז הוא בחובו הכרעה ערכית, לאמור, הכרעה בשאלה אילו נושאים ונושאי משנה ראוי להם – על-פי המחוקק – כי יישלטו בידי הדין האישי. ומבחן זה הוא שיקבע את תחום חלותם של "ענייני המעמד האישי". ראו עוד והשוו ,morris) .a. V. Dicey and j. H. C . 44( 1993,th ed., by l. Collins 12,london) on the conflict of laws כך, למשל, נקבע בהלכה כי נושא ה"מזונות" כולל גם "מדור"; פירוש: בגדרי סמכתו להכריע בנושא ה"מזונות", קנה בית הדין הרבני סמכות להכריע בתביעה למדור. סמכותו של בית הדין להכריע בתביעת "מדור" נקבעה אפוא שעה ש"מדור" הוכר כנושא משנה בגדרי נושא "המזונות".

.8כללם של דברים: גבולות סמכותו של בית הדין הרבני נקבעו בחוק האזרחי ועל דרך פירושו של החוק האזרחי בידי בתי המשפט. כך היה בפירושו של דבר המלך, וכך הוא בפירושו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- .1953עד כאן – לעניין הגבולות ה"חיצוניים" לפריסת סמכותו של בית הדין הרבני.

.9משנמצא לנו כי נושא פלוני נופל בגדרי סמכותו של בית הדין הרבני, עולה מאליה שאלה שנייה והיא באשר למשפט המהותי שיחיל בית הדין. קנקן שהוצב לפניו ­מה

משקה ייצוק בית הדין הרבני לתוכו? שאלה זו, יותר משיש בה שאלה, תשובה יש בה: ומה החבל הולך אחר הדלי, כן יילך הדין אחר הדיין. ראו: עניין בעהם [4] , וכן בד"מ 1/81 י' נגר נ' א' נגר [7] , בעמ' .408"הדין מהווה כאן, כביכול, 'פונקציה' של הדיין": מ' זילברג, המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול, תשי"ח) .6ראו עוד ע"א 238/53 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי [8] , בעמ' 19, מפי השופט זילברג.

הנחה מובנת מאליה היא – מאז ומקד – כי בית-דין רבני (כמוהו ככל בית-דין דתי אחר) מחיל את הדין הדתי, ואיש מעולם לא חשב אחרת. במה דברים אמורים, בענייני המעמד האישי הנדונים לפני בית-דין רבני. ואילו במקום בו כורכים עצמם עניינים "אזרחיים" בנושא מנושאי המעמד האישי, אלה יישלטו, ואמורים הם להישלט, בידי המשפט האזרחי, בין שמופיעים הם לפני בית המשפט האזרחי בין שמופיעים הם לפני בית הדין הרבני. אותם עניינים "אזרחיים" – בהם: חוזים, קניין וכיוצא באלה – נולדו בחיק המשפט האזרחי, המשפט האזרחי הוא שנפח בהם רוח חיים, הוא שקיימם מעיקרם, הוא שעיצב את דמותם והוא שקבע את גבוליהם. וסמכות שיפוט שניתנה לבית-דין רבני, אין היא אוצרת כוח – והמחוקק אף לא נתכוון להזריק בה כוח – לשנות זכויות וחבויות אזרחיות בתחום המשפט המהותי. לאמיתם של דברים, דינו של בית הדין הרבני – בתחומי סמכותו – כדינו של בית המשפט האזרחי בתחומי סמכותו: ומה אחרון אין בכוחו, כעיקרון, לשנות זכויות וחבויות שקנו בעלי דין איש כלפי רעהו (בכפוף לעקרון תקנת הציבור וכיוצא בו עקרונות-על), כן נעדר גם ראשון כוח לשנות זכויות וחבויות (הנושאות את עצמן, כביכול). לכל אלה ראו עניין בבלי [3] .

כך, למשל, אם קבע המשפט האזרחי הכללי כי אחד מבני הזוג הוא הבעלים של נכס פלוני, תעמוד לו לאותו בן-זוג זכות הבעלות בבית הדין הרבני כשם שעומדת היא לו בבית המשפט האזרחי. שאלת זכות הבעלות בנכס הינה מענייני המשפט האזרחי הכללי – על דרך השלילה: אין היא מענייני המעמד האישי – והמשפט האזרחי הכללי יתפוס בבית הדין הרבני כשם שתופס הוא בבית המשפט האזרחי. ובלשונו של המשנה לנשיא השופט ברק בעניין בבלי [3] , בעמ' 246:

"…על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות 'אזרחיות' נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון. פתרון זה מבטיח מחד גיסא אחדות של המשפט האזרחי בכל רחבי השיטה. הוא מונע 'פיצול קניין', 'פיצול חיוב' ו'פיצול בעלות' במסגרת אותה שיטת משפט עצמה. פתרון זה אינו פוגע מאידך גיסא בדין הדתי, הממשיך לחול בענייני המעמד האישי. כמובן, הוא מאפשר גם, לאותם בתי-דין דתיים המוכנים לכך, להכיר בתחולת הדין האזרחי מכוח דוקטרינות פנימיות הקיימות במסגרתו של הדין הדתי. עם זאת, מנקודת המבט של השיטה כולה, תחולת המשפט האזרחי הכללי היא תחלה 'חילונית'…".

וכדברו של הנשיא שמגר, שם, בעמ' 254:

"זכות הקניין בשיטתנו נקבעת על-פי עקרונות המשפט האזרחי. דיני המכר והשאילה, השליחות והכשרות, השמירה והשכירות עולים מתוך הדין על זרועותיו, כמבואר לעיל, היינו מן החוק החרות ומפרשנותו, המקיפה אותו ומשתלבת עמו. כאשר נוצרת פלוגתא בקשר לזכות, הנגזרת מדיני הקניין או הקשורה עמם, היא מוכרעת על-פי כללי המשפט שלפיהם נתגבשה מעיקרה".

ובהמשך, בעמ' 255:

"מקובל עליי לחלוטין, כי אין להעלות על הדעת שזכות, שנתגבשה לפי כללי המשפט האזרחי השריר אצלנו והמוכרת על פיו, לא תוכר בבית-משפט מוסמך של המדינה, או כי זכות קניין תהפוך למותנית בזהותו של הגורם השיפוטי המטפל בעניין. ולא היא: שופטהדן דין אמת יכיר בה, ואף דיין הדן דין אמת לא ישלול קיומה.

לשון אחר, משנתמלאו התנאים העובדתיים להתגבשותה של זכות הקניין… נובעת ההכרה בה מעצם קיומה, ואין ממילא צורך להוסיף ולהצהיר על היווצרותה.

…………………………………..

… סמכותם של בתי הדין הדתיים היושבים על מידין כדי לפסוק לפי חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), בנושאים שנמסרו לשיפוטם, וביניהם באלו הכרוכים בגירוין, מכובדת ומקובלת עליי, אך גדר סמכותם של בתי הדין איננה כוללת את הכוח לשלול זכות קניין המוקנית כבר לבעל הדין לפי עקרונותיו של המשפט האזרחי. כפי שאין מערערים לפני בית דין דתי על תוקפה של זכות הבעלות במקרקעין אך בשל כך שלא נרכשו בנטילת קניין לפי ההלכה, כך אין יכולים לשלול את זכותו של בן הזוג לפי חזקת השיתוף, כי זו יצירה של המשפט האזרחי, אשר קמה והתגבשה בהתאם לתנאים שנקבעו בדין לשם יצירתה".

.10עד כאן – עקרונות כלליים הקובעים בסמכותו של בית הדין הרבני. נעשה עתה לשילובם של עקרונות אלה בעניין שלפנינו.

מזונות ומדור – סמכות ומהות

.11מדברים אנו בתביעתה של אישה למדור, וכולנו ידענו כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעה זו בהיות "מדור" אחד מאבות המזונות שהמשפט העברי מחייב בו בעל כלפי אשתו. ראו, למשל: ד"ר ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 4, תשנ"ג) 105ואילך, 134ואילך; ד"ר א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 168(להלן – רוזן-צבי, יחסי ממון); בר"ע 258/81, ע"א 488/51, 508ט' ליפשיץ ואח' נ' מ' ליפשיץ; מ' ליפשיץ נ' ט' ליפשיץ ואח' [9], בעמ' 650, והאסמכתאות בו; ע"א 803/93 [2];

ע"א 458/79 ש' ניר נ' י' ניר [10], בעמ' .525סמכותו של בית הדין הרבני להידרש לתביעת מדור נגזרת אפוא מסמכותו לדון בתביעת "מזונות".

נדע ממילא, כי גדרי סמכותו של בית הדין בנושא ה"מזונות" יקבעו את גדרי סמכותו בנושא המדור אף הוא. אשר לסמכותו של בית הדין הרבני להידרש לתביעת מזונות, כך קובע סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין):

"שיפוט .4הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת

בעניני מזונות מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי

או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין".

להשלמה נזכיר כי גם בית המשפט לענייני משפחה (ובית המשפט המחוזי, במקום שלא הוקם בית-משפט לענייני משפחה) קנה סמכות להידרש לתביעת מזונות, ולעניין זה מוסיף וקובע סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות):

"מזונות

לבן-זוג .2(א) אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…".

מה למדנו מכל אלה?

.12ראשית לכול, נדע להבחין ולהבדיל היטב בין נושא הסמכות לבין נושא הדין המהותי החל. כולנו נסכים, כי בהידרשו לתביעת מזונות המובאת לפניו, יחיל בית הדין הרבני, כעיקרון, את הוראות המשפט העברי. עוד נסכים, כי בהחלת המשפט העברי ובפירושו ידו של בית הדין הרבני רב לו, וככלל לא יתערב בית המשפט האזרחי בפסיקתו של בית הדין הרבני. ואולם, השאלה המציגה עצמה לפנינו עתה אין היא נסבה על תוכנו ועל עיקריו של המשפט העברי, לאמור, המשפט העברי המהותי החל על תביעה המונחת להכרעה לפני בית הדין הרבני. שאלתנו היא שאלה מוקדמת, ועניינה: גדרי סמכותו של בית הדין הרבני, לרבות הוראות החוק המחייבות אותו בהפעלת סמכותו מעיקרו של דין. ביתר פירוט ודיוק: השאלה הנשאלת היא, אם הסמכות להידרש לתביעת מדור – סמכות הקנויה לו על דעת הכול – נותנת בידי בית הדין הרבני סמכות להורות כי דירת בני הזוג – דירה שלבעל זכות קניין חלקית או מלאה בה – "משועבדת" היא לה לאישה, וכי זכותה של האישה עומדת לה להמשיך ולהתגורר באותה דירה כל עוד יעלה מלפניה הרצון לכך. לשון אחר: נכונים אנו להניח כי לפי הוראות המשפט העברי "משועבדת" הדירה לאישה עד "לאחר אריכות ימים ושנים". ואולם השאלה העומדת לפנינו להכרעה אינה אם זו הוראת המשפט העברי, אלא אם ניתנה סמכות לבית הדין הרבני כך ליצור "זכות קניין" (או "מעין-זכות קניין") לטובת האישה. אחרת: האם מכיר משפט המדינה במשפט העברי כבעל סמכות ליצור "שיעבוד" על דירת מגוריהם של בני-זוג לקיום חיובו של הבעל ליתן מדור לאשתו? אם כך נציג את השאלה העומדת להכרעה – וזו, אמנם, לדעתנו השאלה הנכונה –

נראה לנו כי יש להשיב עליה בשלילה. לאמור: לא בית הדין הרבני ולא המשפט העברי, השניים לא הוסמכו כלל – מעיקרו של דין – ליצור "שיעבוד" (במובנו האזרחי) לטובת האישה על דירה שזכות הקניין בה, כולה או חלקה, קנויה לבעל. מסקנה זו נדרשת, לדעתנו, הן בבחינת סמכותו ה"חיצונית" של בית הדין הרבני הן בבחינת המשפט המהותי המחייב את בית הדין. נסביר ונפרש את דברינו.

הזכות למזונות ולמדור – זכות אישית; הפקעת רכושו של הבעל

.13אשר לסמכותו של בית הדין הרבני: סמכותו של בית הדין הרבני נקבעת, כידוע, בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (להלן – חוק השיפוט) ומסבה היא עצמה על סמכות להידרש ל"תביעת מזונות". תחנת המוצא לפירוש מושג ה"מזונות" תימצא בחוק השיפוט, וה"קלסיפיקציה" של הדיבור "מזונות" תיעשה, בראש ובראשונה, על-פי משפט ישראל הכללי בהתפרסותו ה"רציונאלית" וה"עיונית". כך, למשל, השאלה אם "מזונות עונשיים" הינם בכלל "מזונות" או שמא אין הם כלל "מזונות". ואפשר "ענייני נישואין וגירושין" הם? אכן, חוק השיפוט הינו חוק אזרחי; מהווה הוא אבר בגוף החקיקה האזרחית; שומה עליו לחיות בשלום ובהרמוניה עם החקיקה ה"אזרחית" הכללית; וממילא יימשכו פירושו ותחומי התפרסותו מתוך המשפט האזרחי (הגם שהמשפט האזרחי יכול שיידרש למשפט העברי לקביעת פירושם וגדרי התפרסותם של מושגים אלה ואחרים).

והנה, בהידרשנו למשפט האזרחי הכללי, אין ספק בדעתנו כי זכותה של אישהל"מזונות" (ול"מדור") הינה זכות אישית הקנויה לה כלפי בעלה – זכות personam inהיא – להבדילה מזכות קניין (זכות in rem) או מזכות שהיא מעין-זכות קניין (quasi in remin). לאישה אין "זכות חפצא" בנכס זה או אחר של הבעל, אלא "זכות גברא" (שמא נאמר: "זכות איתתא") כלפי בעלה לקבלת מדור. זכותה של אישה למזונות (במובנם המצומצם) פירושה זכות לקבלת משאבים, בכסף או בשווה כסף, לכלכלה לחיות את נפשה. הוא הדין באבות המזונות האחרים ככסות, רפואה וכיוצא באלה. וכאלו הזכויות כן היא זכות המדור, שעניינה זכותה של האישה לתבוע מבעלה מדור. כל אבות המזונות כולם מכונסים תחת חופה אחת והיא חופת החיוב האישי. מנקודת ראותו של המשפט האזרחי, זכות ל"מזונות", באשר היא, זכות אישית היא, ואין היא מצמיחה לא זכות קניין ולא מעין-זכות קניין. כן היא זכותה של אישה למדור – זכות הנגזרת מן הזכות ל"מזונות" – שאין היא מקנה לאישה לא "שיעבוד" על דירת בני הזוג, לא זכות קניין ולא מעין-זכות קניין באותה דירה. ראו עוד: רוזן-צבי, יחסי ממון, בעמ' 168ואילך; א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן), 458(להלן – רוזן-צבי, דיני המשפחה).

לענייננו עתה נזכור ונשמור: אין כל נפקא מינה להלכה במשפט העברי – אם אמנם הלכה היא – כי לאישה "שיעבוד" על דירת בני הזוג. ענייננו נסב על פירוש החוק האזרחי הכללי, והוא הקובע את מסגרת הדיון וההכרעה. נעיר עם זאת, כי שרשבסקי, בספרו הנ"ל, רואה ומסווג את זכויות האישה למזונות (לרבות זכותה למדור) כ"זכויות כספיות", לאמור, כזכויות חיובים, להבדילן מזכויות קניין. ראו שם, בעמ' .105ואמנם, את חיוב המזונות מכנה שרשבסקי "התחייבויותיו הכספיות של הבעל כלפי האשה" (שם, בעמ' 106).

נדע מכל אלה, כי סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק "מזונות" לאישה – קרי, לענייננו: לפסוק לה מדור – הינה סמכות לחיוב הבעל ליתן מדור. וסמכות להטלת חיוב אין היא כוללת סמכות ליצירתה של זכות קניין.

.14מסקנה זו, דומה שהיא נדרשת גם בבחינתו של המשפט האזרחי המהותי. הבעל, כאמור, קנויה לו מחצית הבעלות בדירה, והמשפט האזרחי לא השמיענו זכות שיעבוד הקנויה לאישה בדירת בני הזוג (השוו רוזן-צבי, יחסי ממון, בעמ' 169). הקניית זכות "שיעבוד" לאישה בידי בית הדין הרבני משולה היא אפוא להפקעת חלקו של הבעל בדירה, ולהתערבות ללא סמכות במשפט האזרחי הכללי ובזכויות שהוא מקנה. ראו עוד: עניין בבלי [3], בעמ' 248, ודבריו של פרופסור רוזן-צבי הנזכרים שם. אכן, גם בפסיקת מזונות כחיוב אישי יש מעין "הפקעת רכוש" של הבעל, אך בית הדין בענייננו הפקיע עצמו ממסגרת זו והכניס עצמו למסגרת "הפקעה קניינית", פשוטה כמשמעה. ענייננו דומה – אם כי אינו זהה – לעניין שעמד להכרעה לפני בית המשפט בעניין בבלי [3] , ומהילכת בבלי נלמד לענייננו שלנו. ואפשר נוכל ללמוד מעניין בבלי [3] אף על דרך של קל וחומר. וכך נאמר: ומה בנושא של שיתוף נכסים בין בני-זוג – נושא שנולד בהילכת בתי המשפט האזרחיים – אומרים אנו כי שומה עליו על בית הדין הרבני ללכת בעקבות המשפט האזרחי, לא כל שכן בזכויות קניין שמוצאן במישרין בחוק המדינה ואין בו בחוק כל "שיעבוד" (קרי: זכות קניין או זכות בומה לה) לטובת האישה בדירת בני הזוג.

.15לסיכום דברינו עד כה נאמר כך: הסמכות בתביעת מזונות – סמכות בית הדין הרבני וכמותה סמכות בית המשפט האזרחי – אינה אלא סמכות לחיוב אישי על-פי המשפט המהותי החל. סמכות זו אינה כוללת יצירת זכויות קניין או "הכרה" בזכויות קניין שהמשפט האזרחי הכללי אינו מכיר בהן. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי בהכירו לאישה זכות "שיעבוד" על דירת בני הזוג, חרג בית הדין הרבני מן הסמכות שקנה בסעיף 4 לחוק השיפוט: שסמכותו הינה לקבוע חיוב אישי גרידא, ונמצא כי קבע זכות קניין שלא הוסמך לקובעה. כן פסק בית הדין הרבני בניגוד למשפט הקניין האזרחי הכללי, ביצירת "שיעבוד" שהמשפט האזרחי הכללי אינו מכיר בו.

.16להשלמה נזכיר כי נושא ה"שיעבוד" עלה כבר לדיון בבג"צ 155/65 גורוביץ נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב, ואח' [11]. ואלה דברים השמיענו השופט קיסטר, שם, בעמ' 19-20:

"אין ספק, כי מדור לאשה הוא אחת הזכויות בדיני כתובה ואין לשלול אותה אלא על-פי ראיות. לפי תשובת מהרי"ק (ר' יוסף קולון) בסימן נ"ז, הבעל הרוצה להתגרש מאשתו אינו יכול לקחת לעצמו ולהעלים אפילו נכסיו שאינם דירה, מפני שכל נכסיו משועבדים למזונות אשתו פרנסתה וכו', ובוודאי וללא ספק אשתו זכאית להגנה על הדירה בה היא גרה, מצד בית הדין שלפניו מתברר משפט הגירושין, וכל עוד לא נפסק על-פי ראיות, כי איבדה את הזכויות, היה בית הדין לא רק זכאי אלא גם חייב, כדי 'להציל עשוק מידי עושקו', לשמור שהבעל לא יעביר הנכס לזולתו ויפגע בזכויות אשתו. זהו

אחד היסודות שעל-פיו מטיל בית-דין רבני עיקול זמני (ההדגשות שלי – מ' ח'). עצם הדין של עיקול זמני מוצאים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע"ג ובנושאי כליו, יסודות העיקול ודיניו פורשו בפסק-דין של בית-הדין הרבני בת"א בכרך ב, פסקי-דין רבניים, ע' 65-96, ובנוגע לכתובת אשה, פסק-דין של בית-הדין הרבני הגדול, שם, ע' 233-.239" הנה כי כן, אותו "שיעבוד" שיש לאישה על דירת בני הזוג, אפשר מתעל הוא עצמו אך לעיקול על-פי דין המדינה; כך – ולא עוד. אם זו אמנם כוונת האומרים, נסכים לדבריהם ונכבדם. כך יאה וכך ראוי. ואילו אם אמרנו כי "שיעבוד" שקנתה אישה שקול כנגד זכות קניין, כי אז כמו הוספנו וקבענו כי "כל נכסיו" של בעל "משועבדים למזונות אשתו פרנסתה וכו'", כלשונו של השופט קיסטר. לאמור: לאישה זכות קניין (או מעין- זכות קניין) בכל נכסי בעלה לקיום זכוותיה הכספיות כלפיו. האומנם זה דין המדינה? מותרת פגיעה בזכויות הקניין של הבעל .17בדברים שאמרנו לא סגי. שומה עלינו להישמר פן נראה בהבחנה שבין זכות אישית לבין זכות קניין את חזות פני הכול. האמירה כי בית הדין הרבני קנה סמכות אך להטלתו של חיוב מזונות אישי על הבעל, אין פירושה כי בכל מקרה ובכל נסיבות אסורה פגיעה כלשהי בזכות הקניין. כך, למשל, במקום בו אין הבעל מקיים חובת מזונות שהוטלה עליו, ניתן, כמובן, להוציא את פסק הדין אל הפועל, לעקל מרכושו של הבעל, למכור מרכושו או לפגוע בכל דרך אחרת בזכויות הקניין שלו. כך דין הדירה וכך דין כל קניין אחר. זה דינו של כל חיוב אישי, וחיוב מזונות אינו שונה מחבריו. יתר-על-כן: אפשר כי בנסיבותיו של מקרה זה או אחר ייאסר על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג. על דרך זה ייקבע ה"מדור" באותה דירה ספציפית (באורח זמני ובנסיבות מיוחדות), אף שיהיה באותה קביעה כדי "לפגוע" בזכות הקניין של הבעל. ראו, למשל, והשוו: ע"א 235/77 ס' שלטון נ' י' שלטון [12]; ע"א 573/81 רחלה כסיף ואח' נ' רם כסיף וערעור שכנגד [13], 294; בר"ע 19/74 י' בר לוי נ' מ' בר לוי ואח' [14]; ע"א 410/80 י' ברזני נ' ש' ברזני [15]; ע"א 458/79 [10]; בר"ע 258/81, ע"א 488/81, 508[9]; רוזן-צבי, יחסי ממון, בעמ' 170ואילך. ואולם, אין בכל אלה כדי לשנות מסיווגה הראשוני של זכות המזונות כזכות אישית גרידא. כל אמצעים אלה לאכיפתה של הזכות האישית – אלה ואחרים זולתם – אין הם אלא טפלים לחיוב האישי, הגם שיש בהם כדי "לפגוע" בזכות הקניין גופה. זכות האישה למדור הייתה ונותרה זכות אישית גרידא. אכן, בכך נבדל נושא המזונות מנושאי הנישואין והגירושין, שאלה האחרונים עניינם ב"סטטוס", קרי, ב"זכויות" שהן כלפי כל העולם (erga omnes), כמוהן כזכויות הקניין.

בית הדין הרבני פעל בניגוד לדין

.18על רקע דברים אחרונים, מה ייאמר על פסק-דינו של בית הדין הרבני? האם פעל בית הדין הרבני בניגוד לדין וכמו בחריגה מסמכות, או שמא נראה את הכרעת הדין כהכרעה שנעשתה כדין ובמסגרת סמכות? אין ספק כי בנסיבות מסוימות מוסמך ורשאי בית

הדין הרבני לקבוע את דירת בני הזוג כמדור לאישה. כך, למשל, אם החלופה היא כי לא תימצא לה לאישה קורת גג מעל לראשה. ראו והשוו רוזן-צבי, דיני המשפחה, בעמ' 462- .463השאלה היא אפוא, אם בענייננו מוסמך היה בית הדין להכריע כפי שהכריע. דעתי היא, כי בהכריעו כי שהכריע התעלם בית הדין הרבני מן הדין המחייב אותו.

בפסק-דינו מגלה בית הדין הרבני את דעתו – ובמפורש – כי רואה הוא את הכרעתו כנגזרת מתוך הלכה כללית, וכי לא נסיבותיו המיוחדות של הסכסוך הביאו אותו להכריע כפי שהכריע. לשון אחר: בית הדין לא הכריע כפי שהכריע לאחר שבדק את עניינם המיוחד של הבעל והאישה שהתייצבו לפניו לדין. בית הדין הרבני אמר לקבוע נורמה כללית בדין, ובהחילו נורמה זו על העניין שלפניו קבע את דירת בני הזוג כמדור לאישה. אותה נורמה כללית עניינה הוא ה"שיעבוד" שיש לאישה בדירת בני הזוג. פירוש הדברים הוא, שבכל סכסוך דומה בעתיד יפסוק בית הדין מדור כפי שפסק בענייננו, לאמור, על יסוד אותה זכות "שיעבוד" שיש לאישה על דירת בני הזוג. משנמצא לנו כי בית הדין לא הוסמך ליצור "שיעבוד" מעין זה, פשוט הוא בעינינו שלא נוכל לקיים פסיקה שנעשתה כך בניגוד לדין. יתר-על-כן: בית הדין הכיר בזכותה זו של האישה לא אך כזכות ארעית – עד שיספק לה הבעל מדור ראוי אחר ­אלא כזכות קיימת לעולם ("לאחר אריכות ימים ושנים"). בעשותו כן, רוקן בית הדין הרבני מתוכן, הלכה למעשה – ובאורח נורמאטיבי – את סמכותו של בית-משפט השלום בתביעת החלוקה, וסכל אפשרות ריאלית לפירוק שיתוף בין בני-זוג. יתר-על-כן: בית הדין הרבני הפקיע, הלכה למעשה, את זכות הקניין של הבעל בדירה, ופגע באחדות המשפט האזרחי כהילכת בבלי [3] ; שעל-פי המשפט האזרחי הכללי לא קנתה האישה זכות "שיעבוד" על דירת בני הזוג, והנה בענייננו כמו יצר בית הדין הרבני יש מאין.

.19אכן, ענייננו אין הוא זהה לעניין בבלי [3] . באותו עניין התעלם בית הדין הרבני מן המשפט האזרחי הכללי מכול וכול, ובית המשפט העליון פסק כי בעשותו כן פעל בית הדין בניגוד לדין המחייב אותו. בענייננו, מאידך גיסא, לא התעלם בית הדין מזכויות הקניין של הבעל. ואולם, לגופן של זכויות הקניין התוצאה היא אותה תוצאה, שבעניין בבלי [3] נשללו זכויות הקניין של האישה, ואילו בענייננו נשללות זכויות הקניין של הבעל על דרך של הלכה כללית. הילכת בבלי [3] תחול אפוא על ענייננו: ומה שם נקבע כי הילכת השיתוף מחייבת את בית הדין הרבני, אף אנו ראוי לנו שנקבע כי זכות הקניין של הבעל זכאית היא כי תכובד, בבית הדין הרבני כבשאר בתי המשפט של המדינה. ולמותר יהיה אם נאמר, כי שמירתה של זכות הקניין אין בה כדי לפגוע כהוא זה בזכותה של האישה למדור.

נחזור ונדגיש: לא אמרנו – אף לא נאמר – כי בכל נסיבות שהן לא היה בית הדין הרבני רשאי ומוסמך להכריע כפי שהכריע. אכן, יש נסיבות מיוחדות שבהן יכול ורשאי היה בית הדין להכריע כפי שהכריע. ואולם בראותנו מה טעם הכריע בית הדין כפי שהכריע, נוסיף ונדע כי פסק שלא על-פי סמכותו כדין.

.20להסרת ספק נוסיף ונאמר עוד זאת: בתתנו דעתנו לאשר אירע בין הבעל לבין האישה, ראויה היא האישה, לדעתנו, למלוא ההבנה והאהדה. על-פי קביעותיו של בית הדין הרבני משול הוא הבעל (ולא אך משול) לעושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס. ואולם, גם אהדה זו שהאישה זכאית לה אין היא אוצרת כוח להביא להפקעת קניינו של הבעל.

כללם של דברים

.21משנמצא לנו כי בית הדין הרבני הכריע בניגוד לדין המחייב אותו, מה מסקנה נדרשת מכאן? האם מסקנה מחויבת דין היא כי נכריז על פסק הדין שנתן בית הדין הרבני כפסק בטל? לדעתי לא בהכרח כך. אכן, פסק הדין שניתן אינו יכול לעמוד כמות שהוא, ולו מן הטעם שיש בו כדי להפקיע את זכות הבעלות של הבעל בדירה. ואולם, בה בעת לא שמענו על מדור חלופי ראוי שהציע הבעל לאישה, תוך הבטחת קיומו של המדור למשך תקופה ראויה. ובאומרנו "תקופה ראויה", כוונתנו היא לתקופת שנים ראויה (לשל: כעשר שנים). משלא שמענו על מדור חלופי ראוי, פשוט הוא בעינינו שהאישה רשאית וזכאית להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג עד אם יעלה הבעל הצעה ראויה ובת-מימוש.

.22בתתנו דעתנו לכל אלה, ניתן – וראוי – הוא כי נפרש את פסק-דינו של בית הדין הרבני כפסק זמני – בנסיבות הקיימות – עד אם תעלה הצעה למדור חלופי ראוי, לרבות הבטחתו של אותו מדור לתקופת זמן ראויה. לא נביע דעתנו על הפורום שידון בשאלה – בעלי הדין לא טענו לפנינו בנושא זה – ואולם אם יעלה העניין להכרעתו של בית-משפט השלום, כי אז לעניין קביעתו של "הסדר מגורים אחר" כדבר סעיף 40א לחוק המקרקעיןיראה בית-משפט השלום את הכרעת בית הדין הרבני כהסדר זמני (לעניין הפורום שידון בנושא ראו דבריו של השופט גולדברג בעניין ראש חודש [1], בעמ' 212-213). ודוק: לא אמרתי כי ניתן למצוא מדור חלופי אחר לאישה. לא אוציא מכלל אפשרות כי לאחר בדיקה ובחינה יגיעו בית הדין או בית המשפט לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין – ובלא קשר לנושא ה"שיעבוד" – אין למצוא לאישה מדור ראוי אחר אלא בדירת בני הזוג. ואולם מסקנה זו ניתן יהיה להסיק רק לאחר בחינת פרטי הדברים לגופם, בחינה שלא נעשתה עד כה.

.23אציע אפו לחבריי כי נעשה את הצו מוחלט, לאמור: פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול נראה בו אך קביעת מדור לאישה לתקופת ביניים, וזאת עד אם ייקבע מדור ראוי אחר לתקופת שנים ראויה.

השופטת ד' ביניש: אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט גולדברג, ולפיה יש לדחות את העתירה.

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, כ"ט באדר תשנ"ו (20.3.96).

 

בגץ 5969/94‏ ‎ ‎אליהו אקנין‎ ‎נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד נ(1) 370

 

לפרטים נוספים התקשרו עכשיו: 074-7047104 

לנושאים נוספים בענייני מקרקעין ראה:

עורך דין מקרקעין
עורך דין הסכמי מכר מקרקעין
פירוק שותפות במקרקעין 
בתים משותפים 
פינוי בינוי 
תמ"א 38
עסקת מכר מקרקעין- זכרון דברים
רישום בפנקסי המקרקעין

 

זקוק למידע נוסף בנושא פירוק שיתוף במקרקעין?
לייעוץ ראשוני חינם בענייני מקרקעין מעורכי הדין פנה אלינו בטל'. 074-7047174 או צור עמנו קשר ונשמח לעזור. 

עורך דין אזרחי •  עורך דין מקרקעין •  עורך דין פירוק שיתוף במקרקעין • עורך דין מסחרי