האם וכיצד יש לפרק שיתוף במקרקעין מסוימים שבבעלות מספר אחים?

האם וכיצד יש לפרק שיתוף במקרקעין מסוימים שבבעלות מספר אחים?
5 (100%) 6 votes

האם וכיצד יש לפרק שיתוף במקרקעין מסוימים שבבעלות מספר אחים?

עורך דין פירוק שיתוף במקרקעין– עורך דין מקרקעין- משרד עורכי דין מסחרי רעות אליהו

דיני מקרקעין – פירוק שיתוף במקרקעין – פירוק שיתוף בדרך של חלוקה בעין – פירוק שיתוף בין אחים – סדר דין אזרחי- מעשה בית בין – השתק שיפוטי – שימוש לרעה בהליכי משפט

תמש (נצ') 32375-12-10‏ ‏ ע.ש נ' מ.ש

בית המשפט דין בשתי תביעות הדדיות אשר דנו בשאלה: האם וכיצד יש לפרק שיתוף במקרקעין מסוימים שבבעלות מספר אחים? בסופו של יום ניתן צו לפירוק שיתוף בעין, וצו לביצוע תשלומי איזון לפי חוות דעת המומחה, כבקשת התובעים. ביהמ״ש קיבל את תביעת התובעים ודחה את התביעה הנגדית שהוגשה על ידי הנתבעים, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל בזבוז זמנו השיפוטי של ביהמ״ש בטענות ובהליכי סרק. 

פסק דין

האם וכיצד יש לפרק שיתוף במקרקעין מסוימים בכפר xxx שבבעלות מספר אחים?

א.        פתח דבר:

  1. שתי תביעות הדדיות מבקשות הכרעה: האחת (להלן "התביעה המקורית") עניינה עתירה לפירוק שיתוף במקרקעין שהיו בבעלות אביהם המנוח של בעלי הדין ואשר הונחלו להם בעקבות פטירתו (תמ"ש32375-12-10) . השנייה, (להלן "התביעה הנגדית") הינה תביעה למתן פסק דין הצהרתי אשר יצהיר על חלוקה בפועל של חלק מאותם מקרקעין עוד בחיי המנוח או על מתן רשות בלתי הדירה לצאצאים שבנו ביתם במקרקעין וכן הצהרה על קיומה של מתנה במקרקעין מכוח מסמך אשר הוצג בפני בית המשפט ולפיו הוענקו לנתבעת 4 קרקע ששטחה 2.5 דונם מאדמות כפר ***הגם שלא נרשם בפנקס רשם המקרקעין (תמ"ש 26687-04-12).
  1. ההכרעה בתובענות היא איפוא מותנית ; אם התביעה הנגדית לפסק דין הצהרתי תתקבל, הרי שהדבר מקשה על פירוק השיתוף במקרקעין כמבוקש בתביעה המקורית. על כן, יש לפתוח בדיון בתביעה הנגדית ורק לאחר הכרעה בה לעבור לדיון בתביעה המקורית. לשם הכרעה בתביעה המקורית, יהיה צורך לבחון מהו האופן הראוי לפרק השיתוף או לחלק השימוש במקרקעין הידועים כחלקות 7 ו-13 בגוש 17217 מאדמות כפר *** (להלן: "המקרקעין")ומהו גודל החלקה שתהיה בבעלות כל אחד לאחר אישור תוכנית חלוקה והאם הדבר מצריך תשלומי איזון ובאיזה היקף.

ב.         הצדדים, קרבתם המשפחתית וחלקם במקרקעין על פי נסח טאבו:

  1. התובעים והנתבעים הינם בני משפחה אחת ובעלים משותפים במקרקעין. למען הסדר הטוב, אחזור על קרבתם המשפחתית של הצדדים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם במקרקעין, בהתאם לבעלות הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, כפי שיפורט להלן:
  2. המנוח י.מ.ש. ז"ל הוא אביהם של רוב בעלי הדין ; למנוח עשרה ילדים והואהיה בחייו הבעלים הרשום של המקרקעין נשוא התובענה.עוד בחייו העביר המנוח המקרקעין לילדיו, כאשר כיום רשומים המקרקעין(הן חלקה 7 והן חלקה 13 ) באופן הבא:

4.1.       על שמו של התובע 1 מר ע.ש. שהינו נכדו של המנוח  (להלן:"התובע 1" ו/או "ע.ש.") רשומות  30% מהזכויות במקרקעין.

4.2.       על שמו של מר א.ש. שהינו בנו של המנוח (להלן:"התובע 2"או "א.ש.") רשומות 20% מהזכויות במקרקעין. על שמו של מר מ.ש., בנו של המנוח (להלן:"הנתבע 1" ו/או "מ.ש.") רשומות 10% מהזכויות במקרקעין.

4.3.       על שמו של ח.ש. שהינו בנו של המנוח רשומות 10% מהזכויות במקרקעין (להלן:"הנתבע 2" ו/או "ח.ש.").

4.4.       על שמה של הגב' פ.ש. רשומות 20%  (להלן :"הנתבעת 4" ו/או "פ.ש.").

4.5.       על שמם של ז.ש., נ.ש. שהינם בניו של ח.ש. (להלן:"הנתבעים 5-6") רשומות10% מהזכויות במקרקעין.

4.6.       במקור היו נתבעים נוספים בתביעה המקורית (***, נתבעים 7-10) אשר צורפו "כנתבעים פורמליים", בשעה שהעבירו חלקם במקרקעין לנתבעים 5-6. נתבעים אלה נמחקו על פי החלטתי מיום 15/1/12.

4.7.       שני בעלי דין אחרים הם נ.ש. ור.ש. שהם בניו של הנתבע 1 מ.ש.  (להלן : "נ.ש." ו"ר.ש." ו/או "ילדי מ.ש."). אלה צורפו כצדדים נחוצים להכרעה בתביעה בהתאם להחלטתי מיום 14/7/11, כאשר טענתם העיקרית הינה, שכבר בשנות השמונים של המאה הקודמת, הקים כל אחד מהם בית על המקרקעין, ברשות סבם המנוח ועל-כן, הם בעלי רשות בלתי הדירה בבתיהם. נתבעים אלו הם אף תובעים 3-4 בתביעה הנגדית.

ג.         תיאור השטחים נשוא התובענה:

  1. חלקות 13 ו-7 הינן סמוכות זו לזו בכפר ***. חלקה 13 נמצאת בחלק הררי עליון ואילו חלקה 7 נמצאת החלק ההררי התחתון (מתחת לחלקה 13). חלקות אלו יכונו בפסק הדין "חלקה 7" ו"חלקה 13"

חלקה 7:

  1. השטח הרשום של חלקה 7 בגוש 17217 הינו 2,226 מ"ר. בתוך החלקה עובר שביל אספלט היוצא מהכביש הראשי אל תוך החלקה ומוביל לבתי מגורים בחלקה 6 ממזרח.
  2. על החלקה הנ"ל בנויה סככה בשטח 116 מ"ר ומשטח חול בשטח של כ- 400 מ"ר המשמשים לאורוות סוסים. בחלק הדרום מזרחי של החלקה בנויה פרגולה השייכת למבנה מגורים הבנוי על חלקה 6 ממזרח.

            חלקה 13:

  1. השטח הרשום של חלקה 13 בגוש 17217 הינו 5,558 מ"ר, החלקה ממוקמת מדרום לכביש הראשי ממזרח וממערב לחלקה 13 ומוביל למספר בתי מגורים. בחלק הצפוני של החלקה בסמוך לכביש הראשי מצפון מבנה מגורים דו קומתי ומדרום לו בית מגורים אחורי.
  2. בחלק הדרומי של חלקה זו ארבעה מבני מגורים דו קומתיים כאשר שני מבני המגורים המערביים פולשים מעט לתוך חלקה 3מדרום .
  3. על מנת לחדד תיאור המקרקעין אציין כי על חלקה 13 קיימים 6 מבנים:

קיים בניין בין שתי קומות בו גר מ.ש.

ישנו בית ישן בו גרה פ.ש..

קיים בניין בן שתי קומות ובו גר ז.ש..

קיים בניין בן שתי קומות השייך לנ.ש..

יש לציין כי כל הארבעה הנ"ל מופיעים כבעלי זכויות במקרקעין.

בנוסף לנ"ל קיימים עוד שני בניינים של ילדי מ.ש., בניין בן שתי קומות השייך לנ.ש. ובניין בן שתי קומות נוסף השייך לר.ש.. מבנים אלה גובלים בחלקה אחרת שבבעלות רשות מקרקעי ישראל (המכונה חלקה 3 בגוש 17219 וראו חוות דעת מומחה ראשונה בעמ' 6).

ד.         רקע עובדתי:

  1. הסכסוך בין הצדדים נשוא התובענה מתקיים, מתנהל ומתברר בבתי משפט לאורך למעלה מעשור; ראשיתו ביום 25/06/01 עת הגישה הנתבעת 4 הגב' פ.ש.בקשה לקיום מסמך הנחזה להיות צוואת המנוח וזאת במסגרת ת"ע (נצ') 1001/01. [פורסם בנבו]
  2. בפסק דין ארוך ומנומק שניתן ביום 24/8/05 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בנצרת את התנגדות א.ש. לצוואה(הוא התובע 2)בנימוק, כי לא הוכחה אמיתות הצוואה. כב' השופטת מרים סיכמה פסק דינה באותו עניין כך:

"המנוח י.ש. חתם על צוואתו ביחד עם שני העדים *** בחותם אצבעם….

….העדים לא ציינו בגוף הצוואה שהמנוח הצהיר בפניהם כי זו צוואתו, גם המנוח לא ציין בגוף הצוואה כי זו צוואתו.אי פרוט זה ע"ג הצוואה הוא כאמור לעיל גם "פגםבהליך" וניתן לתקון, אם תוכח אמיתות הצוואה עפ"י סעיף 25 לחוק הירושה…לא נאמר בעדות מי הקריא למנוח את הצוואה, שהרי לא ידע קרוא וכתוב.לא נאמר מי הסביר למנוח מה כתוב בצוואה. המשיבים הסתפקו בכך כי המנוח אמר לעד א.ק. כי עשה את המסמך שהעד ביקש. אולם לא נאמר מה היה ידוע למנוח בדבר תוכנה של הצוואה במדוייק.

הנטל להוכיח אמיתות הצוואה על מי שמבקש לקיימה. המשיבים לא עמדו בנטל , ויש ספק באמיתות הצוואה.

לציין כי העידו עדים נוספים וכן נמסרו תצהירים.

עדויות העדים הנוספים נגעו אך בקצהו של הסכסוך ולא לליבו, ולכן לא מצאתי צורך להתעכב ולנתח כל אחת מהעדויות באופן נפרד.

יצויין כי עפ"י מקרא כל עדויות לא מצאתי כי היה בהתנהגות המשיבה או מי מהעדים השפעה או לחץ שהופעל על המצווה בכל שלב.

לא היתה כל טענה כי המנוח, למרות גילו, היה שרוי במחלות או במגבלות מסויימות בשל מחלה.בשל גילו ובדידותו של המנוח הוא התקשה בהכנת אוכל, כביסה לעצמו, ולמחסור זה דאגה ברובה פ.ש.  המשיבה מדרך הטבע, כי היתהבקירבתו, היתה זמינה ועשתה את כל המטלות הללו ברצון, עד יום מותו של המנוח.

מובן שגם בני משפחה אחרים באו לבקר את הוריהם, אולם לא היה בכך מענה יומיומילצרכיו של המנוח.

לא היה כל סימן להשפעה כלשהי שליליתמצד המשיבה לעריכת הצוואה.

המנוח העניק בחייו לבני משפחתו מרכושו ואף המבקש מספר 1 בעצמו העיד: "סבא שלי היה חותם רק למי שרצה לבנות היה חותם לו. מי שבנה בית היה חותם לו"(עמ' 35).

בשל הפגמים שנפלו בעריכת הצוואה שלא ניתן להתעלם מהם, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים לא שוכנעתי, כי הצוואה נערכה כדין, והמשיבים לא הרימו נטל הראייה להוכיח דבר אמיתות הצוואה עפ"י הנימוקים שציינתי ולא היה מקום לקיימה.

אשר על כן, אני מקבלת את ההתנגדות לקיום הצוואה וצו קיום צוואת המנוח מתבטל.

התוצאה אינה עונה לציפיות המשיבה כפי שקיוותה לקורת גג משלה וחלקת אדמה ובכך תגיע לבטחון כלכלי.

אולם אין מנוס אלא להגיע לתוצאה זו לאחר שנפלו כה הרבה פגמים ותקלות בהליך עריכת הצוואה עד שנוצר ספק באמיתותה" (עמ' 18-19 לפסק הדין).

  1. ערכאת הערעור שבה ובחנה את טענות פ.ש.לפרטי פרטיהן, והגיעה גם היא למסקנה, כי פ.ש. נכשלה להוכיח את אמיתות הצוואה והיותה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח (ע"מ (מחוזי-נצרת) 1056/05 [פורסם בנבו] שניתן ביום 15/11/2006). בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור במסגרת בע"מ 10616/06 פלונים נ' פלונים, [פורסם בנבו], 29/07/2007, פורסם במאגרים)
  2. בנוסף, הנתבע 2, ח.ש. הגיש בקשה להוכחת מסמך הנחזה להיות צוואה נוספת של המנוח אולם בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דחה הבקשה להוכחת הצוואה גם כאן בשל אי הוכחת אמיתות הצוואה (ת"ע (נצ') 1000/01 [פורסם בנבו] ניתן ביום 22/1/2006 ע"י כב' השופטת רבס).
  3. משבוטל צו קיום צוואת המנוח, הרי שביום 22.01.09 ניתן צו ירושה אחריוולפיו יורשיו הם בניו ובנותיו בחלקים שווים.
  4. כעת, "המצב בשטח" הוא שלפי נסח לשכת רישום מקרקעין, מחזיקים בעלי הדין במנות מסוימות במקרקעין, אך מנגד, בחלק מהמקרקעין הוקמו מבנים (לא כולם של היורשים), חלק אחר ריק ממבנים ולכל אחד מהשותפים במקרקעין שאיפות או זיקות לחלקים אחרים בהם. נציג כעת עיקר המחלוקות שבין בעלי הדין והטענות שבאמתחתם.

ה.        טענות התובעים א.ש.וע.ש. :

  1. התובעים ובעיקר התובע 1 מעוניינים בפירוק השיתוף במקרקעין נשוא התביעה בדרך של פירוק שיתוף בעין. תובעים אלה טענו, כי שכרו מודד מטעמם קודם ההליכים וביקשו להגיע לפתרון מוסכם עם הנתבעים, אך נתקלו בחומה בצורה של סירוב עד כי נדרשו להגיש תביעתם כאן.
  2. הואיל ובית המשפט מינה מומחה מטעמו שיציע כיצד לחלק המקרקעין בין היורשים, הודיעו התובעים, כי הצעת המומחה מקובלת עליהם כמעט לחלוטין, שעהשלשיטתם הצעתולחלוקה מספקת מענה מספק והוגן לזכויות ותביעות כל הצדדים.
  3. ביחס להתנהלות הנתבעים אל מול המומחה נטען, כי הנתבעים נמנעו מלשתף פעולה עמו ונקטו בגישה שמטרתה לעכב את פירוק השיתוף.
  4. כן טען ב"כ התובעים, כי טענות הנתבעים לפיהן, ניתנה העדפה לתובע 1 אין בהן ולא כלום שהרילתובעים על פי נסח הטאבו מגיע בחלקה 13 שטח של 2,779 מ"ר בעוד שלפי חוות דעת המומחה הם קיבלו שטח של 2,715 מ"ר.
  1. כן הוסיף ב"כ התובעים, כי יש לדחות טענת הנתבעים לפיה התובע 1קיבל השטח המגיע לו במגרש אחד שכן בכך לדבריו הוא חסך להם שטח שהיה אמור לשמש כדרכים פנימיות אילו חילק את חלקו של התובע 1 למספר מגרשים.
  2. עוד מתייחסים התובעים לטענת הנתבעים, לפיה שטחה של פ.ש.פוצל וטוענים בהקשר זה, כי המגרש שיועד לפ.ש.  בחלקה 13 למעשה מהווה את כל החלק שמגיע לה בחלקה זו וכי על פי חוות הדעת קיבלה פ.ש.  בחלקה 13 מגרש בשטח 937 מ"ר ועוד מגרש בשטח 500 מ"ר בחלקה 7.
  3. התובע הוסיף בהקשר זה, כי פ.ש.קיבלה בחלקה 13 בית השייך לכלל היורשים ובהתאם לחוות הדעת הופך הבית להיות בבעלותה בלבד כך שלא ברורה לטעמם כלל טענת הקיפוח.
  4. בכתב תביעתם ציינו התובעים, כי העובדה שהנתבעים 1,4,5 ו-6 (מ.ש., פ.ש. , ז.ש.ונ.ש.) כבר קיבלו את חלקם בחלקות ובנו בהן מבנים ובתים, היא היא שגורמת להם לסרב לפרק את השיתוף (ראה סעיפים 6-7 לכתב התביעה).
  5. בתצהיר עדות ראשית מטעמו של ע.ש.הועלתה הטענה, לפיה הנתבעים נמנעו מליטול חלק בהליכים קודמים אשר התייחסו למקרקעין ומכאן שאין לקבל עמדתם כעת שהיא למעשה ניסיון מחזור של טענות בהליכים משפטיים קודמים.

ו.          טענות הנתבעים מ.ש. , פ.ש.  ר.ש.ונ.ש.:

  1. בכתב התביעה הנגדי מטעמם של הנתבעים נטען, כי מ.ש. בנה את בית מגוריו על חלקה 13 ולא רשם את זכויותיו בבית המגורים היות וסמך על אביו המנוח שיעשה כן, שכן תשריט החלוקה שימש לחלוקת החלקה בהסכמה, בחייו של המנוח ושימש למעשה מסמך מתנה לכל אחד מהם. לחילופין, טען מ.ש. , כי היות ובנה את בית מגוריו במימונו הבלעדי בשל הסתמכות על הבטחת אביו המנוח להעניק לו במתנה את הקרקע בחלקה 13 הרי שהוא בעל רשות בלתי הדירה בנכס.
  2. פ.ש. טוענת, כי הקריבה את חייה למען אביה המנוח, לא נישאה ולא הביאה ילדים מעולם וכי האב אשר היה ער לכאורה לעוול אשר נעשה לה חפץ לפצותה וחתם לה על מסמך אשר נחזה להיות צוואה לפיה הוא מעניק לה במותו את בית המגורים והחצר בה הוא חי לרבות 2.5 דונם נוספים לבית הנ"ל. "הצוואה" יש לומר הוגשה לקיום בבית משפט זה לפני כעשור, אולם בשל פגמים בה, היא לא התקבלה וצו קיום צוואה שניתן על ידי רשם הירושה בוטל לאחר קיום הוכחות בעניין זה.עתה טוענת פ.ש.בהקשר של מסמך זה, כי חרף העובדה שהמסמך אינו עונה על דרישות הצורניות של הצוואה, אין הדבר פוגע במסמך מלשמש מתנה במקרקעין.לחלופין ציינה פ.ש. , כי כיוון שהיא מתגוררת בבית המגורים של המנוח מאז 1945, הפכה היא להיות דיירת מוגנת וברת רשות יחידה ובלתי הדירה.
  1. ר.ש.ונ.ש. טענו, כי סבם המנוח נתן להם במתנה את חלקות הקרקע עליהם בנו את בתי מגוריהם מכספי אביהם וכי הם גרים בבתים אלו למעלה משלושים שנים. לדבריהם, המנוח לא השלים את רישום זכויותיהם במקרקעין אך לאור המגורים ארוכי הזמן, כוונת המנוח ליתן להם מתנה או רשות בלתי הדירה והשקעתם במקרקעין, יש לכל הפחות לקבוע כי הינם בעלי רשות בלתי הדירה במקרקעין אלו.
  2. ככל שתביעתם הנגדית של הנתבעים תידחה, הם מבקשים להתגונן מפני התביעה העיקרית בטיעון כי חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט מקפחת אותם. לדבריהם, מסקנותיה של חוות הדעת מוטות בבירור לטובת התובעים ולרעתם של הנתבעים, ולכן עולה חשש ממשי, כי המומחה פעל בניגוד לחובות המוטלות עליו. להלן פירוט ההסתייגויות מחוות דעת המומחה אליבא דנתבעים:

29.1.     אין בחוות הדעת כל התייחסות לטענות שהועלו על ידי הנתבעים כך למשל לא ברור לטענתם מהו הבסיס התכנוני ו/או העובדתי לאיחוד חלקו של  התובע ע.ש.  במגרש רחב אחד באמצע חלקה 13 ולא לחלקו לשני חלקים בשתי החלקות.

29.2.     לא ברור מדוע פוצל חלקה של פ.ש.  כך שבחלקה 13 ניתן לה מה שבחזקתה ובבעלותה על פי דין ובחלקה 7 ניתן לה  מגרש ששוויו זעום יחסית למגרש 4 המוצע לע.ש. .

29.3.     לשיטתם, המגרש עם הפוטנציאל הגבוה ביותר שויך לתובע 2,א., ולכן ברור מדוע הסכים הוא לתוכנית החלוקה.

29.4.     בנוסף טוענים הם, כי המומחה לא התחשב בהוראת בית המשפט לפיה יש להתחשב בשווי היחסי של כל חלקה שתיווצר בעקבות ההצעה, בירידת הערך של מי מהחלקות בעקבות ההצעה ובדרכי הגישה לכל חלקה ובית בנוי ובטופוגרפיה של המקרקעין.

29.5.     במקום זאת,הם טוענים כי הוצע לפ.ש.  מגרש שאינו תואם את מצבה הבריאותי ואת גילה. כן לדבריהם, חלקים ממגרש מספר 10 שהוצע לפ.ש. נבלעים בתוך חלקו של ע.ש.  שכן קיימות סככות השייכות לע.ש.  במגרש המוצע לפ.ש. .

29.6.     לדידם, אין בחוות דעת מרכיבים המתייחסים לירידת ערך החלקות ובטבלה המסכמת נעשתה טעות ביחס לזכויות הנתבעים, כך שבמקום לציין כי סך זכויותיה הלכאוריות של פ.ש. הינו 1588 מ"ר נכתב כי סך זכויותיה במקרקעין הינן 1588 מ"ר. לעומת זאת הטעות בציון המטרז' של התובעים הינה לטובתם.

29.7.     כן ציינו, כי עולה מן הטבלה המסכמת של המומחה, כי ע.ש.  לא אמור לשלם כל תשלומי איזון וכך גם א.ש. וזאת על אף שזכויותיה של פ.ש. ננגסו ב 1.9%. מנגד, על מ.ש.הוטלו תשלומי  איזון משמעותיים, הגובלים בגובהם  לתשלומים שאמורה פ.ש.  לקבל, כך שנוצר מצב שחלקם של ע.ש. וא.ש. הורחבו וזאת מבלי שהוטלו עליהם תשלומי איזון הולמים.

  1. בסיכומיהם, שבו הנתבעים על טענתם לפיה יש ליתן תוקף מחייב לתשריט החלוקה אשרנעשה על ידי המנוח. כן עתרו הם להצהיר, כי המסמך אותו בקשה לקיים פ.ש.  כצוואה הינו בר רישום ואכיפה בהיותו מסמך המעיד על מתנה של המנוח.

ז.         עמדתו של הנתבע2, מר ח.ש. :

  1. נתבע 2 סבור אף הוא, כי חוות הדעת מטעם המומחה הינה מקפחת ופגומה מבחינה תכנונית.
  2. לגבי דידו, המומחה חרג מסמכותו עת קבע, כי יש להעביר חלקים ובעלויות מחלקה אחת לאחרת בין בעלי הדין תוך שהוא מתעלם מכך, כי מדובר בשתי חלקות נפרדות עם בעלי דין שונים וכי אין בגין שתי החלקות כל תוכנית איחוד מאושרת.
  3. המומחה, הביא הצדדים לקיום עסקאות החלפה והעברה המחייבים תשלומי מיסים ענקיים וגם הגשת בקשות לרישום והעברת זכויות בלשכת המס ובלשכת רישום המקרקעין.
  4. כן לדבריו, חרג המומחה מסמכותן עת הסתמך על מסמכים שלא הובאו לאישור בשום רשות.
  5. כן נטען על ידי ח.ש. , כי המומחה חרג מסמכותו עת קבע, כי יש לגזול מחלקו שטח של 140 מ"ר הרשום בטאבו בשל כך שבניו פלשו במרפסות ו/או בגג הרעפים לחלקה 7. לדבריו, ילדיו בגירים ואין לשייך את עוולותיהם לכאורה לזכויותיו.

ח.        ההתדיינות:

  1. הצגת המחלוקות כמות שהן, עלולה לגרום עוול ולעוות באופן מהותי את תמונת המצב האמיתית. הלכה למעשה, המחלוקות בין הצדדים מצומצמות הרבה יותר מהאופן שהוצגו ע"י באי כוחם. והיכן שנותרו מחלוקות אמת, הרי בעיקרן הן נובעות משיקולים שככל הנראה אינם רציונליים או כלכליים.
  1. בפרט כוונתי, להצגת הדברים על ידי ב"כ הנתבעים המלומד בכתבי הטענות השונים מטעמו. וישאל הקורא, מנין לו לבית המשפט שיידע לקבוע, כי קיים פער בין כתבי הטענות עמדות הצדדים הלכה למעשה או כי אין מדובר בהתנגדות כלכלית או רציונלית של הנתבעים? לכך נשיב בפשטות: מזה למעלה משלוש שנים, מתנהלת ההתדיינות בבית המשפט והפער בין הטענות הרטוריות באולם הדיונים לבין עמדות הצדדים בפועל הוכח הלכה למעשה מספר פעמים, הן בדברי בעלי הדין בפני בית המשפט (באולם הדיונים ובביקור במקום), הן בפני המומחה, הן באי סתירת קביעות שמאי מטעמו, והן באמצעות הידרשות להליכים קודמים והשוואת עדויות.
  2. בנוסף, עולה, כי טענות מרכזיות שהוצגו בפתח ההתדיינות נסתרו מהותית על ידי חוות דעת המומחים. טענות של חלק ניכר מהנתבעים נסמכות על "זכויותיה" של פ.ש. , אך הוכח בפניי שכל שזו מעוניינת הוא בהרחבת שטח הבית והחצר בה היא גרה בחלקה 13 על מנת שתוכל לטפל במספר עצי זית ואין לה כל עניין בחלקה 7. אחת המחלוקות המרכזיות הייתה ביחס למגרשים בהם בנויים בתיהם של ילדי מ.ש. : ר.ש. ונ.ש.: כאן הוצעו על ידי המומחה, התובעים ובית המשפט מספר הצעות "להכשיר" המגרשים, באופן שלאחר פירוק השיתוף במקרקעין, יוכלו צדדים אלה לרשום הבתים על פי חוקי התכנון והבניה, לפחות כבית דו משפחתי. גם כאן נתקלו התובעים, המומחה ובית המשפט בהתנגדות חסרת פשר והיגיון ועמידה שלא כדין על זכות (בר הרשות).
  3. הוא הדין לעניין התנגדות הנתבע 2 להצעות המומחה או לתביעה ; נתבע זה כלל אינו מתגורר במקרקעין וככל הנראה גם לא יתגורר בהם לעולם בשל סכסוך מר עם נשים קודמות, ילדיו הבגירים מהן ומשקעי העבר. נתבע זה אף מסר בביקור במקום הסכמה לקבלת תשלומי איזון בעבור חלקו במקרקעין, אך חזר בו מטעמים בלתי סבירים בעליל. אגב דברים אלה ולאור חיובים כספיים כבדים שמוטלים או יוטלו על נתבע זה בתביעות שהגישו 2 נשותיו הקודמות, לא ברורה כלל התנגדותו להצעת המומחה או לתביעה.
  4. רוצה לומר, כי בסופו של יום, לאחר ששוקע אבק המריבה בין בעלי הדין, הרושם המצטבר והמסתבר בבית המשפט הוא שהנתבעים הונעו ומונעים בעיקר מהתנגדות רגשית לחלוקה המוצעת ולא בהכרח התנגדות רציונלית או כלכלית. הנתבעים ככל הנראה אינם מוכנים להשלים לחלוקת אמת של המקרקעין עם התובעים ומבקשים לסמוך על "מעין חלוקה" שערך לכאורה המנוח עוד בחייו.
  5. כפי שמובן בוודאי כבר כעת, לא זו בלבד שבית המשפט לא מוצא לנכון לקבל התנגדות הנתבעים ברובה הגדול, אלא שיביע גם ביקורתו על התנגדות הסרק שלהם באמצעות פסיקת הוצאות לדוגמא.
  1. לצורך הצגת חלק מהפערים האמורים לעיל בין טיעוני הנתבעים בהליכים שבפניי לבין רצונם המעשי ("בשטח"), אסקור כבר כעת חלק מפרטי ההתדיינות לרבות המאמצים שנעשו להביא לפתרון מוסכם בין הצדדים.
  2. ביום 26/05/2011 התקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה, בה נורתה יריית הפתיחה של התנגדות הנתבעים לחלוקת המקרקעין שנתבקשה על ידי התובעים ; בדיון זה טעןב"כ הנתבעים המלומד, כי על החלוקה של המקרקעין לקחת בחשבון עובדה חשובה והיא, ששווי החלקות (7 ו-13) אינו שווה ; לדבריו, מבחינה טופוגרפית, קיימת עדיפות משמעותית לחלקה 13 ולכן גם שווי המקרקעין הללו בוודאי גבוה יותר משווי חלקה 7. כפי שעוד יובהר, טענה זו נמצאה בלתי נכונה לחלוטין ויחס השווי בין החלקות הוא 1:1.
  3. עוד באותה ישיבה הוסכם על הגשת בקשה מסודרת לצירףנ.ש. ור.ש.שהם ילדי מ.ש.  ואלה צורפו ולאחר מכן נמחקו בשל אופן התנהלותם הדיוני.
  4. במסגרת דיון אשר התקיים ביום 14.06.11 התברר, כי הנתבע 2 מר ח.ש.כלל אינו מחזיק במקרקעין נשוא התובענה ואינו חי כלל בכפר *** ואילו, בנו, מר א.ש. מחזיק בקרקע. יש לציין, כי בדיון ניתן צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין נשוא התובענה. חרף כך, נשמעו לא אחת אזהרות ואיומים של הנתבע 2 כי לא ימכור חלקו במקרקעין לשום גורם מבני המשפחה. יש לציין, כי בא כוחו הקודם של נתבע 2 טען, כי הוא מאוים ובסופו של יום התפטר מייצוג.
  5. ביום 08/11/2012 התקיים דיון נוסף בו התבצר כל צד בעמדתו ועל מנת לקדם ההליכים ראה בית המשפט לקיים ביקור במקום בנוכחות מומחה אשר מונה כבר ביום 18.09.11 והגיש הצעת חלוקה.
  6. ביום 28/11/2012 ערך בית משפט "ביקור במקום" בנוכחות הצדדים ובאי כוחם וכן בנוכחות המומחה. על פניו, ביקור במקום זה וכעולה מהפרוטוקול שתיעד אותו למעשה הביא לסיום המחלוקות בין הצדדים ולגישור על הפערים הקטנים שהיו ביחס לחוות דעת המומחה. ביקור במקום זה הבהיר, כי לפ.ש.אין עניין בחלקה 7 והיא רק מעוניינת בהצמדה או הגדלה של שטחה בחלקה 13 כך שתוכל לטפל במספר עצי זית. הנתבע 2, ח.ש. הסכים בביקור במקום למכור חלקיו וזכויותיו במקרקעין (בחלקה 7) לילדיו על פי הצעת שמאי שמונה על ידי המומחה. והתובעים הסכימו להקצות רצועת שטח מהמגרשים שהוצע על ידי המומחה שיקבלו, כדי שילדי מ.ש.  יוכלו לקבל מגרש בשטח כולל של 750 מ"ר שיכשיר בנייתם לפי חוקי תכנון והבניה. על יסוד ההסכמות, אף סומנה טיוטת תשריט חלוקה מתוקנת במעמד הביקור במקום באמצעות בית המשפט והמומחה.
  1. מסיבות שעד לשעה זו לא עלה בידי בית המשפט להבינן, חזרו בהם הנתבעים מההסכמות וכך מצאנו עצמנו נדרשים להכרעה שיפוטית.

ט.        הצגת סדר הפלוגתאות שתוכרענה:

  1. ראשית וכאמור בפתח פסק הדין, יש להידרש לטענות הנתבעים, לפיהן יש ליתן תוקף מחייב למסמך מיום 14.04.87 אשר טענה פ.ש.בעבר, כי הינו צוואת אביהם המנוח וכפועל יוצא יש לשייך לנתבעים (ובפרט לפ.ש. ) חלקים רחבים יותר במקרקעין.
  2. שנית יש לבחון,האם העובדה שקיים תשריט חלוקה משנת 89 אשר הוצג על ידי הנתבעים מונעת כעת פירוק שיתוף במקרקעין או חלוקתם באופן שונה על ידי בית המשפט?
  3. לאחר מכן, אדרש לעקרונות שינחו אותי בפירוק השיתוף בעין במקרקעין בנסיבות המקרה הנוכחי.
  4. נדון בהסתייגויות השונות אותן העלו הנתבעים ביחס לחוות הדעת.

י.         דיון בטענת פ.ש. בעניין "המתנה":

  1. טוענת פ.ש. , כי אמנם המסמך מיום 14.04.87 לא הוכר כצוואה שיש לקיים על ידי בית המשפט, אך אין בכך כדי למנוע הכרה במסמך כהסכם מתנה.
  2. טענה זו יש לסלק על הסף ובנקל יש לומר: ראשית, פ.ש.טענה בהליכים קודמים, כי מדובר בצוואה ולא במתנה בחיים. הניסיון לטעון כעת שזו לא צוואה אלא מתנה רק מחשיד עוד יותר את המסמך שערך המנוח, ככל שערך ואת כוונותיו. שנית, פ.ש.  מושתקת מלטעון לתקפות המסמך בשל השתקים שיפוטיים ולבסוף, אפילו מדובר היה במסמך מתנה, הרי שעה שעסקינן במתנה במקרקעין שלא הושלמה ברישום (ופ.ש.  לא הצהירה עליה בפני רשויות המס כמתנה מעולם ולא הייתה עושה כן אלמלא ההליך שנפתח כנגדה), אין מקום להתבסס עליה בנסיבות המקרה.
  3. כבר בפתחו של הדיון אציין, כי בחינת "הצוואה" נערכה במסגרת 3 ערכאות (בית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון). ביחס למסמך זה נקבעו קביעות שיפוטיות חלוטות שלא ניתן לסתור אותן כעת. לכן, בטרם דיון בהיבטים העובדתיים של המסמך יש להתייחס לפן המשפטי.
  4. בפנינו קיים השתק עילה או לכל הפחות השתק פלוגתא המונע מפ.ש.להסתמך על המסמך המדובר. נפרט: הדוקטרינה של "מעשה בית דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא".השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה העילה, ובלבד שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי ערכאה מוסמכת. על הטוען לקיומו של השתק עילה, להוכיח, בין היתר, קיומה של זהות בין בעלי הדין או חליפיהם. באין זהות בין הצדדים לא יתקיים ההשתק האמור, גם אם עסקינן בתובע זהה בשני המקרים. עם זאת, במקרה כזה עשוי להתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נג(1) 642, 649 מול ב'-ג').המלומדת ד"ר נינה זלצמן עמדה בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי" על האבחנה שבין "השתק העילה" ל"השתק הפלוגתא" –

    "ניתן אם כן לומר כי השתק עילה והשתק פלוגתא הינם שני ענפים שונים של כלל מעשה בית דין, המבטאים אותו רעיון ומבוססים על אותם שיקולים. ההבדל ביניהם הוא שהאחד מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין שזכה התובע בפסק דין ובין שתביעתו נדחתה, בעוד האחר מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה".

  1. בפסיקת ביהמ"ש הובהר, כי השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת וזאת אם התקיימו ארבעה תנאים, והם:

"א.       הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב.         קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ג.          ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה.

ד.         ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה" (רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר [פורסם בנבו]; וכן פנינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 142.

  1. בנדון מתקיימים כל התנאים הנדרשים להוכחתו של השתק פלוגתא, ולהלן נבהיר הדברים:

א.         התנאי הראשון – הפלוגתא בה עסקינן בנדון נדונה אף במסגרתן של התובענות הנזכרות (ת"ע 1001/01, 1000/01), שכן אלו עסקו בבירור מעמד המסמך "כצוואה" מחייבת של המנוח. נקבע מפורשות, כי אין מדובר בצוואה כדין של המנוח. מצד שני, לא נטען כי מדובר במתנה בחיים.

ב.         התנאי השני – התובענות הנדונות עסקו אף בזכויותיה של פ.ש.  במקרקעין וראה הסיפה לפסק דינה של כב' השופטת רבס שהובא לעיל

ג.          התנאי השלישי – הכרעה מפורשת במחלוקת בעניין מעמדו של המסמך.

ד.         התנאי הרביעי – ההכרעה הייתה חיונית לשם מתן פסק דין בת"ע 1001/01.

  1. אף אם תמצי לומר, כי התנאי הראשון לא מתקיים שכן בהליך הקודם "המסמך" שימש את פ.ש.לטענה, כי הוא צוואה וכעת טוענת היא כי עסקינן במתנה, אשיב כי לכל הפחות מתקיים השתק פלוגתא.
  2. זאת ועוד, מקום ששלוש ערכאות שיפוטיות קבעו שיש ספק של ממש באמיתות המסמך. עדים באותם הליכים טענו, כי המנוח היה חותם "רק למי שרצה לבנות בית" (ולכן זה הפחית מהאפשרות שהמסמך משמש כצוואה), לא ברור כיצד יכולה פ.ש.לטעון היום שמדובר במסמך מתנה. לטעמי, פ.ש.  מושתקת מלטעון זאת כיום – השתק שיפוטי.
  3. עיקרה של טענת ההשתק השיפוטי מושתת, איפוא, על עקרון תום הלב והציפיה כי בעל דין לא יהתל בבית המשפט ויְשָנֵה טעמו מעת לעת על מנת לשרת את האינטרס שלו עצמו. וכפי שהטעים בית המשפט בפרשת בית ששון –

"ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי המשפט" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 ,633)

  1. פ.ש. לא יכולה לטעון בהליך ראשון שהמסמך הוא צוואה ובהליך הנוכחי שאותו מסמך הוא "מתנה". נסיון זה של פ.ש.הוא נטול תם לב המתבקש ממנה כבעל דין בכלל, וכמי שמבקש סעד הצהרתי שהוא סעד שביושר, בפרט.
  2. ביחס להשתקים שיפוטיים כבר קבעתי במקרה אחר כך (תמ"ש (נצ') 30318-02-10 ג.י. נ' נ.י. (09/06/2013, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]):

א.         הלכה היא, כי מי שטוען טענות עובדתיות סותרות בהליכים משפטיים שונים יש לראותו כמי שנוהג חוסר תום לב, כמי שעושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט ופוגע בטוהר ההליך המשפטי ובהשלטת הצדק. ההסבר שניתן לכך הוא שמדובר בהתנהגות שמנוגדת לעיקרון תם הלב ו/או לתקנת הציבור הסולדת ממניפולציות בהליכים משפטיים (ע"א 1393/92 נעמי קזצ'קוב הבל נ' צפורה (פרנסיס) קזצ'קוב, פ"ד מח(4)  358, 361 (1994) ; ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4), 781,  787 (1986)).

ב.         במקור הוחל עיקרון "ההשתק השיפוטי", בעיקר בנסיבות שבהן בהליך ראשון מעלה אדם טענות ובעקבותן הוא זוכה בטובת הנאה ובהליך מאוחר יותר  הוא מנסה להעלות טענה סותרת (רע"א 6753/96 מ.מ.ח.מ. בע"מ נ' ישראל פרידמן, פ"ד נ(5)418, 422  (1996) ; ע"א 513/89 אקסיןליינס נ' אינטרלגו, פ"ד מח(4) 133, 200 (1994) ; ע"א 502/00 רשות שדות התעופה בישל נגד אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ (24/1/2001, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

ג.          מסביר זאת היטב כב' הנשיא גרוניס בעניין בית ששון לעיל (בעמ' 633-634), הגם שהוא עצמו קובע שאינו משוכנע שמדובר בדרישה הכרחית להחלת הדוקטרינה במשפטנו :

"בפסיקתנו נקבע, בעקבות פסיקה אמריקנית, כי אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם… כלומר, תנאי הוא שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (הכלל מכונה באנגלית Prior success rule, ובלשוננו "כלל ההצלחה הקודמת"). הכלל האמור נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים שונים (ראו Boyers supra [20], at p. 1253), לפיכך אם בית-המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל-הדין, אין מניעה, לאור הכלל האמור, שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר. מובן שכאשר מדובר בעדות הסותרת עדות קודמת, תפגע הסתירה במהימנותו של העד בהליך השני, אף אם לא נקבע מימצא על סמך עדותו בהליך הראשון (אם נקבע מימצא, ייתכן שיחול השתק אחר, הוא השתק-פלוגתא). אעיר כי איני משוכנע שאמנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי, ברם אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שכן דרישה זו מתקיימת במקרה הנוכחי, כפי שיוסבר עתה." (ההדגשה שלי א.ז.).

ד.         כב' השופט רובינשטיין הצטרף לעמדת כב' השופט גרוניס בעניין בית ששון והסביר (בעמ' 637 לפסק הדין):

"אף אני איני סבור – על פני הדברים – כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב, קרי שאם נתקבלה הטענה יש חשש להיווצרותן של החלטות סותרות של בתי-המשפט, אך אם נדחתה אין החשש קיים, וניתן להעלות את הטענה. לדידי, באספקלריית תום-הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם

בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת "תכנית כבקשתך"." (ההדגשה שלי א.ז).

ה.         דברים דומים נאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין בפסקי דין מאוחרים יותר, כאשר מעבר להנמקה הקונקרטית הוא הסביר, כי ניתן לראות בשימוש בהשתק השיפוטי, גם ללא תנאי ההצלחה בהליך קודם בהסתמך על הטענה הסותרת, כמסר חינוכי שבית המשפט מחוייב להעביר לציבור באמצעות פסיקותיו (בע"מ 9128/05 פלוני נ' פלוני, (08/11/2005, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]). ליישום נוסף ראה רע"א 10487/08 צבי שטרום נ' קיבוץ גבעת ברנר, (24/12/2008, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]; ע"א 9813/07נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (16/8/2009, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]; רע"א 7844/06 אילן אילוז נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, (24/12/2006, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]; בע"מ 9128/05 פלוני נ' פלוני, (08/11/2005, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]).

ו.          ואילו כב' השופטת וילנר הרחיבה את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם מקום שמי שמעלה את הטענה הסותרת בהליך קודם לא העלה אותה בפני בית משפט אלא בהליך אחר לפני רשות ציבורית אחרת (כגון המוסד לביטוח לאומי). ראו בהקשר זה : ת.א.(מח'-חי') 1072/04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים (10/01/2010, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו].

  1. בענייננו הגב' פ.ש.לא זכתה  בעקבות טענותיה בפסק דין לטובתה  בהליכים השיפוטיים הקודמים בהם עתרה לקיים המסמך מיום 14.04.87 כצוואה (ת"ע 1001/01) ועתה עותרת היא לזכויות יתר במקרקעין מכפי המגיע לה לפי צו הירושה בדיוק מכוח אותו מסמך אשר אמיתותו הוטלה בספק רב על ידי 3 ערכאות. חבישת "כובע" של מתנה על ראש המסמך במקום "כובע הצוואה" אינה משפרת את אמינותו. היא רק ממשיכה להמחיש החשדנות השיפוטית והמהימנות שיש לייחס לו בבחינת שיקוף רצון המנוח.
  2. בדברי על "המסמך", איני יכול שלא לציין העובדה, כי לא נאמר בו דבר וחצי דבר לעניין מתנה בחיים. מדובר על ציווי לאחר פטירה של המנוח. מפאת חשיבות המסמך לטענות הנתבעים ורצונה לקיימו כמתנה להלן אצטט את נוסחו:

"אני הח"מ מ.ש. מכפר *** בעל ת.ז  מס **** הנני מצווה לבתי פ.ש.   ת.ז *** את הבית והקרקע ששטחה 2.5 דונם  ולא יותר. חלקת הקרקע  והבית שנמצאים בחלקה 17217.

בצד המערבי נמצאת חלקת הקרקע של בני מ.ש. ומהצד המזרחי נמצאת חלקת קרקע של אחי *** שאותה קניתי  ממנו בזמן השלטון הבריטי ועליה גר נכדי ע.ש. חסן יוסף.

הנני מצווה לנכדי ז.ש. את הקרקע והבית ששטחו 140 מ"ר מהצד הדרומי  לנכדי נ.ש.  נתתי חלקת קרקע ששטחה 500 מ"ר והוא כבר בנה עליה בית. קרקע זו נמצאת בצדו הדרומי והדרום מזרחי של חלקת הקרקע של בתי פ.ש. .

נתתי את צוואתי זו בפני העדים . *** ת.ז 2. דודה של בתי **** ת.ז *** שניהם מכפר *** (כמו כן מעיד על זה א.ק. מ*** בעל ת.ז ***)."

  1. אין ספק כי אין עסקינן בהסכם מתנה בחיים, לשון המסמך הינו ברור, המנוח נוקט לכאורה בלשון ציווי לאחר פטירתו של המנוח. במסמך מופיעה לא פחות מארבע פעמים התיבה "אני מצווה" או "צוואה". המסמך נערך כביכול בפני עדים וכאשר רצה המנוח לנקוט בלשון מתנה בחייו או ציון של מתנה שנתן ציין הוא:

"לנכדי נ.ש.כבר נתתי…." (הדגשה שלי א.ז.)

  1. במסגרת פסק הדין שקיבל ההתנגדות לקיום הצוואהבת"ע (נצ') 1001/01 מיום 24.08.05 קבעה כבוד השופטת מרים רבס ביחס ל"צוואה":

"בשל הפגמים שנפלו בעריכת הצוואה שלא ניתן להתעלם מהם, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים לא שוכנעתי כי הצוואה נערכה כדין (ההדגשה במקור), והמשיבים לא הרימו נטל הראייה להוכיח דבר אמיתות הצוואה עפ"י הנימוקים שציינתי ולא היה מקום לקיימה.אשר על כן, אני מקבלת את ההתנגדות לקיום הצוואה וצו קיום צוואת המנוח מתבטל"(ראה עמוד 20 שורות 7-12 לפסק הדין).

  1. על פסק הדין הוגש ערעור ראה עמ 1056/05 במסגרתו ניתן פסק דין ביום 15.11.06 על ידי כבוד השופטים בנימין ארבל, זיאד הווארי והאשם ח'טיב וכך נקבע בעניין המסמך אותו מבקשים לקיים כעת כמתנה:

"בענייננו לא הובאה כל ראיה שהמנוח, שאין חולק כי לא היה מסוגל לקרוא את הצוואה משום שאינו יודע קרוא וכתוב (ההדגשה במקור), דאג שמישהו המהימן עליו יביא את תוכן הצוואה לידיעתו, ואין חולק כי בצוואה לא צוין ולא נרשם, לא במפורש ולא במרומז, כי מישהו היודע קרוא וכתוב הביא לידיעת המנוח את תוכן הצוואה. מסיבה זו, הנטל להוכיח כי המנוח ידע את תוכן הצוואה עליה חתם נופל במלוא הכובד שלו על המערערים. בנטל זה לא עמדו המערערים. כאמור, לא הובא שמץ של ראיה שמישהו הקריא את הצוואה בפני המנוח או יידע אותו בתוכנה, והשאלה מה בדיוק ציווה  המנוח, האם הבית לבדו או שמא הבית עם שטח קרקע, ואם כן איזה שטח נותר ללא מענה.

המסקנה המתבקשת מכך הינה, כי המערערת נכשלה להוכיח את אמיתות הצוואה, והיותה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח.

על כן, צדק בית המשפט קמא כאשר ביטל את צו קיום הצוואה, קיבל את ההתנגדות המשיבים לקיום הצוואה, ודחה הלכה למעשה את בקשת המערערים לקיום הצוואה." (ראה עמוד 20 שורות 4-17 לפסק הדין).

  1. אם לא די בקביעת בית המשפט לענייני משפחה הרי שכעת ישנה קביעתו החלוטה של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר מציינת באופן חד משמעי, כי המנוח כלל לא היה מסוגל לקרוא הצוואה שעה שלא ידע קרוא וכתוב. כפועל יוצא, המסקנה החד משמעית הינה, כי במידה והמנוח כלל לא ידע לקרוא ולהבין את תוכן הצוואה מדוע שיבין המסמך בתור "מתנה"? אגב דברים אלה, המתייחסים לפ.ש. , עולה חשד כבד מאוד ביחס לכל מסמך אחר שחתם עליו המנוח, בשעה שלא ידע קרוא וכתוב ואין כל ראיה בהליך שבפני או בהליכים קודמים, כי מסמכים שחתם עליהם הוסברו לו, תורגמו לו או הוקראו לו.
  2. ולבסוף נחתום את שפתחנו בהקשר זה: גם לו היה מדובר במסמך המדבר בלשון של "מתנה", הרי "שהמתנה" מעולם לא הסתיימה ברישום ואף לא דווחה לרשויות המס על ידי פ.ש.או ילדי מ.ש. . סעיף 6 לחוק המתנה, הדן בדרכי ההקניה של מתנה קובע, כי:

"הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל- בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

במקרה זה, ההוראות המיוחסות נמצאות בסעיף 7 לחוק המקרקעין, הקובע כי:

"(א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום. (ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

  1. פעולה של הקניית מקרקעין במתנה אשר לא הסתיימה ברישום איננה מתנה מושלמת, כי אם לכל היותר התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין (ע"א 8622/06 פלוני נ' עיזבון המנוחה פלונית ז"ל, פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 3/3/2009, פיסקה כ"ט לפסק הדין).
  2. בנסיבות בהן זכויות החכירה במקרקעין רשומות במרשם המקרקעין על שם פ.ש.מכוח צו ירושה ולא מכוח "המתנה" או "הצוואה", ברי כי לא יכולה להיווצר מתנה מושלמת ולכל היותר יכולה הייתה פ.ש. לטעון, כי המנוח התחייב לתת לה מתנה בדרך של הקניית זכויות במקרקעין.לפ.ש.  אין ייפוי כח בלתי חוזר מהמנוח ואין לה דרך להשלים "המתנה" הנטענת ברישום.
  3. וזאת יש לזכור ; הנתבעים מבקשים בתביעה הנגדית פסק דין הצהרתי שיקבע כי "מסמך המתנה הוא בר רישום ואכיפה בטאבו". קרי מבקשים הם סעד קנייני, להבדיל מסעד חוזי.
  4. היות "והמסמך" מהווה לכל היותר (אליבא דנתבעים) התחייבות לעסקה במקרקעין, חלה לגביו חובת הדיווח לשלטונות המס בסמוך למועד עריכת העסקה.אין חולק כי הצדדים לא דיווחו לרשויות המס על ההסכם במשך עשרים השנים שחלפו מאז שנחתם. הלכה למעשה המס לא שולם.לכאורה, משלא דווחה העסקה כדין ולא שולם עבורה מס, אזי בהתאם להוראת סעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 מדובר במכירה חסרת תוקף. הוראת הסעיף הנ"ל שוללת את תוקפו של ההסכם במובן זה שכל עוד לא בוצעו התשלומים העסקה לא הושלמה. אולם, הוראת סעיף 16(א)(1) הנ"ל מוסיפה וקובעת, כי משיתמלאו התנאים המנויים באותו סעיף- דהיינו הצהרה על העסקה לרשויות המס ותשלום המס- העסקה תהיה תקפה למפרע מעת המכירה או מיום הפעולה.כל עוד לא שולם המס אין לרוכש כל זכות קניינית בנכס אלא זכות חוזית בלבד כלפי המוכר והעסקה איננה יכולה לעבור מן השלב החוזי (כהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין) אל השלב הקנייני המאפשר רישום הזכויות(ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דרויש, פ"ד נו(5) 280 (2002), פורסם בנבו, סעיפים 9, 18 לפסק הדין; ע"א 1117/06 חברת אלקודסקורפוריישן נ' יורשי המנוח מ.ש.  עלי עבד אלרחמן, פורסם בנבו, 14.04.2010, סעיף 26 לפסק דינה של כב' השופטת חיות; ת"א (מחוזי נצ') 83/08 סמירה שלאבנה נ' אחמד שלבי, פורסם בנבו, 27.02.2011)).
  1. ועל כל אלה אוסיף שטענת הנתבעים ופ.ש.וילדי מ.ש.  בראשם דינה דחייה מכיוון שהמסמך הנטען אף אם היה אותנטי ומהימן מהווה הפרה של סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה– 1965. הרי המנוח לא התכוון על פי המסמך להעניק לפ.ש.  המקרקעין אלא לאחר ובעקבות פטירתו- ומכאן שמדובר במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן" שאינה תקפה אלא אם נעשתה בצוואה.
  2. אני קובע איפוא לעניין המסמך המדובר וטענות פ.ש.והנתבעים כדלהלן:

א.         קיים השתק פלוגתא ביחס למסמך המונע התדיינות ביחס אליו.

ב.         קיים השתק שיפוטי וחוסר תם לב מצד הנתבעים בהעלותם טענות המתבססות על אותנטיות המסמך.

ג.          עצם הניסיון לטעון שמדובר בהסכם מתנה ולא צוואה מחשיד עוד יותר את המסמך.

ד.         המנוח לא ידע קרוא וכתוב ואם נקבע שלא ניתן לקבוע שהמסמך שיקף רצונו האחרון כצוואה – אין כל טעם שבית משפט יראה בכך מסמך המשקף רצונו בחייו.

ה.         מתנה בכוונה שתועבר לאחר המוות נוגדת את סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

ו.          "המתנה" לא דווחה מעולם לרשויות המס (לא על ידי פ.ש.  ולא על ידי מ.ש.  או ילדיו).

ז.          דין כל טענות הנתבעים הנסמכות על "הצוואה" לעיל דחייה על הסף ולעיצומה.

יא.       מעמד"תשריט החלוקה" משנת 1989:

  1. טוענים הנתבעים, כי חלוקת המקרקעין בוצעה בפועל על ידי המנוח, עוד בחייו ולראיה הא חתם על תשריט חלוקה בשנת 1989 (להלן "תשריט החלוקה"). אין בידי לקבל טיעון זה.
  2. ראשית, לא נרשמו בהתאם לתשריטהחלוקה כל זכויות בלשכת רישום מקרקעין. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט– 1969 שכותרתו "כוח ההוכחה של רישום", אומר כי:

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969"

    דהיינו הרישום בפנקס הינו ראיה חותכת לזכויות הצדדים בחלקה הכל כפי שרשום בו. כלל נהוג הוא בפסיקה, כי כאשר דנים באפשרות של חלוקה בעין, יש להתייחס למקרקעין במצבם כפי שהם בעת הדיון.תכליתו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין היא הבטחת פומביות, אמינות, ודאות וסופיות הרישום במרשם, בכל הנוגע לזכויות הטעונות רישום במקרקעין מוסדרים. כך למשל נפסק, כי נוכח התכלית הנ"ל והצורך להבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, לא בנקל ייעתר בית המשפט לתביעה שמטרתה תיקון הרישום, והפסיקה מורה כי נטל ההוכחה על הטוען לתיקון הרישום הוא כבד (ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב (26/12/2012, פורסם במאגרים), [פורסם בנבו], פסקה 20 וההפניות שם).

  1. הרישום במקרקעין במקרה דנן הוא לפי צו הירושה ולא לפי תשריט החלוקה. רוצה לומר, כי לפתחם של הנתבעים רבץ נטל כבד להוכיח, כי יש לבצע שינוי ברישום. בנטל זה הם לא עמדו כמוכח להלן.
  2. ראשית, הנתבעים "ישנו על זכויותיהם" והמתינו כ-25 שנים מבלי שדאגו לרשום התשריט בלשכת רישום מקרקעין או לעתור לעשות כן. "השינה" על הזכויות המשיכה גם במסגרת התביעה המקורית שבכותרת, עת המומחה שמונה על ידי בית המשפט מציין בעמ' 11 לחוות דעתו הראשונה מיום 25/5/12 שם אומר המומחה, כי חרף טענות לקיומו של תשריט חלוקה, ב"כ הנתבעים לא טרח להמציא לעיונו התשריט עד להכנת חוות דעתו ובה ממצאים, מסקנות והמלצות.
  3. שנית, התשריט אף לא נטען כהתחייבות למתנה או "כצוואה" וכבר ראינו שהמנוח לא ידע קרוא וכתוב וכל מסמך חתום על ידו יש לבחנו בקפידה ובזהירות רבה.
  4. בנוסף, פרט להצגת התשריט, לא הוצגה בפניי כל ראיה משמעותית אשר קושרת בין רצונו של המנוח לתוכנית החלוקה. ויודגש, לא היה בעדויות כדי לתמוך במהימנות המסמך; נהפוך הוא כלל העדים מסרו, כי המנוח כלל לא ידע קרוא וכתוב ולא הצביעו על כל מקור אשר הסביר התשריט למנוח
  5. אלא שחשוב מכל אלה הוא שהמנוח נפטר בשנת 1988 בעוד הבקשה לאישור התשריט הוגשה בשמו בשנת 1989, כך שתשריט החלוקה הופך להיות מסמך חשוד ביותר מבחינת האמון שיש ליתן בו כמסמך אותנטי המשקף רצון המנוח (וחתימתו).
  1. ולבסוף, אף אם נצא מנקודת הנחה לפיה התשריט אכן נחתם על ידי המנוח ורק הוגש לאישור לאחר פטירתו, הרי שסעיף 38 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 קובע, כי :

"פירוק על פי הסכם או צו בית המשפט

(א) פירוק השיתוף יהיה על פי הסכם בין השותפים: נקבעה בהסכם חלוקת המקרקעין בעין, טעון ההסכם אישור המפקח המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וכל חיקוק אחר בנדון. (ההדגשה שלי א.ז)

(ב) באין הסכם כאמור בסעיף קטן (א) יהיה פירוק השיתוף על פי צו בית המשפט בהתאם לסעיפים 39 עד 43."

  1. בענייננו התשריט לא הובא לאישור המפקח ולא ניתן לו תוקף בכל רשות מוסמכת, הזכויות לא נרשמו בטאבו לפי תשריט החלוקה ובמקרה כזה אין חובה ליתן לו תוקף משפטי מחייב.
  2. ואוסיף, תשריט החלוקהלא נחתם על ידי ע.ש. , א.ש. ופ.ש.אשר אין חולק, כי יש להם זכויות במקרקעין ומכאן שגם לנדבך זה שיקול באי מתן תוקף לתשריט.
  3. מן הראוי לצטט הפסיקה בעניין תוקפם של תשריטי חלוקה אשר קובעת:
    "לתשריט חלוקה יש לכל היותר מעמד חוזי בלבד. אין בתשריט החלוקה בטרם נרשם כדין בלשכת רישום המקרקעין, כדי להוות  משום זכות קניינית במקרקעין. אוסיף ואומר, כי גם אם הוועדה המקומית הסתמכה על תשריט זה כתוכנית חלוקה, הרי שהוועדה המקומית אינה עוסקת בקביעות קנייניות ובקביעת זכויות קנייניות של מי מהצדדים." (ת"א (מח'-נצ') 2216/03 רסמיה סאלח נ' גוהרהנפסו(ניתן ביום 16/10/2007 ופורסם במאגרים) [פורסם בנבו]
  1. גם לעניין היתר הבניה שהוצא בהסתמך על תשריט החלוקה, אין כל נפקות קניינית או משום פגיעה בזכויות קנייניות של יתר השותפים במקרקעין, שהרי כבר נקבע לא אחת, כי

"… מתן הזכות לבקש היתר לאחד מבעליו של נכס אין בו כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות של בעלים אחרים של אותו נכס.

עומדות לבעלים האחרים האפשרות והזכות לפנות לערכאות המוסמכות ולקבל אותם סעדים, להם הם זכאים מכח זכות הבעלות שלהם בנכס ומכח היחסים המשפטיים המחייבים בינם ובין הבעלים, אשר ביקשו את ההיתר, אם על-ידי סעד שימנע מתן ההיתר או שיאסור בנייה על-פיו. כפי שנקבע עוד בפרשת איגרא-רמא, בג"צ 16/50, שיטת מתן רישיונות בנייה היא, ש"כל דבר מתן רשיון בנין לאדם המבקש אותו – או דבר סרוב לתת לו רשיון כזה – אינו אלא ענין אשר בינו לבין הציבור"… (ראה שם, בעמ' 234). וכפי שאומר כבוד השופט ברנזוןבבג"צ 62/27, בעמ' 1335, בדונו בתפקידיה של ועדת בניין ערים מקומית:

"עליה לבחון בקשה לרשיון בניה בשים לב לחוק ולסדרי התכנון באיזור ואין זה מסמכותה ואף לא מענינה, לדאוג למניעת פגיעה אפשרית בזכויות הזולת על ידי הרשיון או הבניה כל זמן שהרשיון ניתן תוך קיום הוראות סעיף 21 לפקודה. אדם הטוען שהוא עלול להיפגע על ידי הבניה שתיעשה על פי רשיון בניה המבוקש מאת הוועדה המקומית, פתוחה לפניו הדרך לשמור על זכויותיו ולמנוע פגיעה בלתי חוקית או בלתי מוצדקת בהם על ידי פניה לערכאה המשפטית הנאותה".

יוצא, שכששוקלת הוועדה המקומית ומחליטה ליתן היתר בנייה, אין בכך כדי לפגוע במי אשר טוען לזכויות, אשר תיפגענה אם יינתן ההיתר, או אם ימומש ההיתר על ידי בנייה על הנכס, ופתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאות לקבלת סעד שימנע פגיעה כזו…

…הוועדה המקומית אינה ערוכה לדון ולהכריע בחילוקי דעות עובדתיים ומשפטיים בין בעלים משותפים של נכס, אם עומדת לאחד מהם הזכות לבנות ללא הסכמת האחר אם לאו. אין לה הכלים לגבות ראיות ולהכריע במהימנותן, ואין לה הידע המשפטי להכריע בסכסוכים כאלה, ולפי התקנות ברור, שלא לכך נועדה."(בג"צ 305/82 מור נ' הועדה המחוזית, פ"ד לח(1) 141).

  1. בהתאמה, קיומו של היתר אין בו ליצור זכויות במישור הקנייני (בג"צ 305/82 מור נ' הועדה המחוזית, פ"ד לח(1), 141). וכאשר תשריט חלוקה סותר רישום זכויות של המקרקעין, הוא נסוג מפני המרשם. במקרה דנא, עסקינן במקרקעין מוסדרים ורשומים, בהתאם להגדרתם בחוק המקרקעין ולכן, הרישום בפנקס הזכויות, הנוגע לחלקה, מהווה ראיה חותכת לתוכנו (ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב, [פורסם בנבו] לעיל).
  2. ברור לכל המעיין בתשריט החלוקה, כי אף מבחינה חוזית אין להכיר בו כהסכם שיתוף בין הבעלים. מדובר במסמך שכל מטרתו הייתה להסדיר קבלת היתר בנייה לאחד מהבתים שנבנו על ידי ילדי מ.ש. בחלקה 13. בעלי דין רבים לא חתומים על התשריט. לא צורף לתשריט הסכם מתנה. התשריט לא נרשם ולא דווח "כהסכם מתנה" לרשויות המס מעולם. אין הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין מכוחו של התשריט. התשריט אינו גורע מזכויות הקניין של המנוח עצמו כבעלים של המקרקעין.
  3. משאלה הם פני הדברים הרי שאין בידי לאשר את תשריט החלוקה משנת 1989 ולראות בו "הסכם חלוקה" של המקרקעין.

יב.       המתווה המשפטי ביחס לפירוק שיתוף במקרקעין:

  1. סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי :

"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם".

  1. בענייננו, המקרקעין רשומים בפנקס רישום המקרקעין כמקשה אחת, קרי בבעלות משותפת של התובעים והנתבעים וזכותו של כל אחד מהם מתפשטת על כל חלקי הנכס המשותף.
  2. סעיף 37(א) לחוק המקרקעין קובע, כי כל שותף במקרקעין משותפים רשאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף בהם. בית המשפט העליון קבע בע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' תמרה פיין ואח', פ"ד ל(1) 454, בעמ' 457 כי :

"… המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת (הכוונה להוראה הקבועה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים, כביטויו של פרופ' וייסמן בספרו 'חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים', ע' 50, אלא שפירוק השיתוף מעודד בדרך-כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחירותם בשוק ועל פיתוחם".

  1. בהקשר זה נקבע בע"א 1849/91 שמואל פרידמן נ' חברת אחים ר.י. פנחס בע"מ, פ"ד מז(5) 588, בעמ' 595 (1993) כי :

"הרעיון המונח ביסוד סדרי החלוקה שהחוק החדש הנהיג הוא שחיסול השיתוף במקרקעין הינו מטרה רצויה, גם לטובת השותפים עצמם וגם למען המטרה המשקית הכללית של פיתוח מקרקעין" (ראה גם רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4), 625, בעמ' 635-636 (להלן: "פרשת רידלביץ")].

  1. יוצא, איפוא, כי מטרת ההוראה הקבועה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, הינה לצמצם את הקושי הנובע מהבעלות המשותפת ולאפשר לשותף לממש את חלקו במקרקעין כאשר אינו חפץ עוד בשותפות ואין לכפות אותה עליו. לא אחת נקבע כי "אם אחד השותפים הניע את מנגנון החלוקה, רצוי שבהזדמנות זו תושלם מלאכת החלוקה עד תומה" (ראהע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' הרב דוד אנגלנדר ואח', פ"ד כז (1) 334, בעמ' 336;ע"א 540/75 דגני נ' פניג ואח', פ"ד לא(2) עמ' 640).
  2. הווה אומר, פירוק שיתוף במקרקעין הינו מטרה רצויה הן לטובת השותפים עצמם והן לטובת המטרה המשקית הכללית מאחר והגשמתו שומרת על חופש הפעולה של בעל הזכות הקניינית וכן מונעת שותפות בלתי רצויה המעודדת מריבות בין השותפים (ראה פרשת הרב דוד אנגלנדר לעיל).
  3. סעיף 38 לחוק המקרקעין קובע כי :

"פירוק על פי הסכם או צו בית המשפט

(א) פירוק השיתוף יהיה על פי הסכם בין השותפים: נקבעה בהסכם חלוקת המקרקעין בעין, טעון ההסכם אישור המפקח המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וכל חיקוק אחר בנדון.

(ב) באין הסכם כאמור בסעיף קטן (א) יהיה פירוק השיתוף על פי צו בית המשפט בהתאם לסעיפים 39 עד 43."

  1. מלשון סעיף זה עולה, כי פירוק שיתוף יהא על פי הסכם בין השותפים, ובאין הסכם יהא פירוק השיתוף על פי צו בית המשפט. כמו כן, עולה לכאורה כי התנאי הקבוע בסעיף 38(א) לפיו, פירוק שיתוף על פי הסכם צריך להיות תואם את הוראות התכנון והבניה, אינו קיים בסעיף 38(ב) באשר לפירוק השיתוף על פי צו.
  2. סעיפים 39 ו-40 לחוק המקרקעין קובעים כי:

"39. פירוק דרך חלוקה

(א) במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין.
(ב)  היתה החלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות הענין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחוייבים

(ג)   ראה בית המשפט צורך בכך, רשאי הוא לצוות על רישום זיקת הנאה בין החלקות.

  1. פירוק דרך מכירה

(א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.

(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין."

  1. מלשון סעיפים אלה למדים, כי דרך המלך בפירוק שיתוף במקרקעין (בהיעדר הסכמה בין השותפים) הינה חלוקה בעין. לא אחת נקבע, כי כאשר פירוק השיתוף במקרקעין ניתן לביצוע על ידי חלוקה בעין, אין לבית משפט שיקול דעת לבצע את החלוקה בדרך אחרת (ראה י. ויסמן, "דיני קניין – בעלות ושיתוף", (תשנ"ז-1997), עמ' 305 (להלן: "ויסמן").
  2. העדפה זו של חלוקה בעין על פני יתר דרכי הפירוק מובנת נוכח העובדה, כי פירוק בעין מספק יתרונות מרביים הן לצדדים אשר חלוקה בעין מונעת את אובדן הזכויות בנכס עצמו ושומרת על הזיקה הקניינית שלהם לנכס והן לתקנת הציבור היסודית בתחום, קרי השאיפה לעודד יציאה מן השיתוף (ראה ספרו של מ. דויטש, קנין כרך א', תשנ"ז – 1997, בעמ' 610 (להלן: "דויטש")).
  1. משכך ומאחר וחוק המקרקעין מעניק משקל יתר לזכות הבעלות במקרקעין, אין להיזקק למכירה מקום בו חלוקה בעין אפשרית. הווה אומר, מכירת מקרקעין תיעשה רק כאשר חלוקה בעין אינה אפשרית או אם נוכח בית המשפט כי המכירה תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם [ראה לעניין זה פרשת רידלביץ; ע"א 725/82 מאירה ריינר ואח' נ' ליב דוד קומיסר, עו"ד, פ"ד לז(3) 131;וייסמן, שם, עמ'299-305).
  2. בהקשר זה אדגיש, כי הנטל להוכיח כי לא ניתן לבצע חלוקה בעין, או שהיא תגרום הפסד ניכר לאחד השותפים, מוטל על הטוען זאת (ראה פרשת רידלביץ; דויטש, שם, עמ' 610).בהקשר זה נקבע עוד לעיל כי:

"…הטוען שמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או הטוען כי חלוקה בעין תגרום למי מן השותפים הפסד, עליו הראיה. הכלל הוא ששיתוף במקרקעין מתפרק בדרך של חלוקה בעין; כל דרך אחרת של פירוק היא בגדר יוצא מן הכלל".

  1. בוודאי ובוודאי שדרך הפירוק במקרה שלפניי צריכה להיות בפירוק שיתוף בעין. מכיוון שכך ובטרם אציג השיקולים שהביאוני לתמוך בחוות דעת המומחה והמלצותיו אציג דברי הפסיקה בהקשר זה:

א.         בהתאם להוראת סעיף 38(א) לחוק המקרקעין, תנאי מוקדם למתן צו לחלוקת המקרקעין בעין, על ידי בית המשפט, הינו אישור תשריט חלוקה על פי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

ב.         הלכה מושרשת בדיני פירוק השיתוף קובעת חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הלכה מושרשת בדיני פירוק השיתוף קובעת, כי השאלה אם ניתן לבצע חלוקה בעין של מקרקעין נגזרת מדיני התכנון והבניה.

ג.          בקביעת חלוקה בעין על בית המשפט לבחון, בין היתר, האם גודל החלקה שמקבל כל שותף עומד בדרישות דיני התכנון, את אפשרויות הבניה בכל חלקה חדשה שתיווצר, להתחשב בזכויות הניצול וכדומה (ע"א (מחוזי-חיפה) 19877-05-11 ע.ב דליה אשדוד בע"מ נ' סלימאן עז אל דין חלבי (28/12/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]); ע"א (מחוזי-חיפה) 8258-09-09 חלונג'יטאהא יוסף נ' ח'טיבראפע (21/07/2010, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]).

ד.         בהתאם להוראת סעיף 40 לחוק המקרקעין, לא ייתן בית המשפט צו לחלוקה בעין של מקרקעין, מקום שבו שוכנע כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או אם נוכח שהחלוקה בעין תגרום "הפסד ניכר" לשותפים או מי מהם, כאשר על הטוען כי חלים הסייגים לחלוקה בעין, נטל ההוכחה (ע"א 8318/96 קוצר נ' ציתיאת, פ"ד נג(4) 849, 859).

ה.         הדיבור "הפסד היכר" פורש בפסיקה, כהפסד שעלול להיגרם בשל דרך חלוקת המקרקעין בעין, ולא הפסד או חסרון כיס שייגרם למי מהשותפים, מעצם פירוק השיתוף במקרקעין (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625, 640).

ו.          עוד יש להזכיר, כי על פי הוראות סעיף 39(ב) לחוק המקרקעין במקום שבו חלוקה בעין תהיה אפשרית רק עם תשלומי איזון, רשאי בית המשפט להתנות את צו החלוקה בתשלום כאמור. הכוונה הינה, כי מקום שבו בשל החלוקה לא יישמר השווי היחסי של זכויות כל השותפים, יאוזן הפער בשווי באמצעות תשלומי האיזון.

ז.          סעיף 39(ב) לחוק המקרקעין נוקט לשון "רשאי" בית המשפט, דהיינו מותיר לכאורה שיקול דעת לבית המשפט להחליט הן על עצם התשלום והן על שיעורו. אולם, דומה כי הכלל הינו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו כל אימת שקיים שווי, וימנע מכך רק במקרים חריגים. הטעם לדבר הוא, כי אם ימנע בית המשפט מלחייב בתשלומי איזון יהיה בכך משום פגיעה בקניינו של השותף ללא פיצויים, פגיעה העולה כדי 'הפקעה' ללא תמורה.

ח.         כלל נוסף, הוא כי בעת הדיון בהצעת החלוקה מצווה בית המשפט להתחשב בזכויות החזקה שתפסו השותפים בפועל ובמחוברים שבנו. כך אומר סעיף 47 לחוק המקרקעין: "בפירוק השיתוף בדרך של חלוקת המקרקעין בעין יקבע בית המשפט ככל האפשר את חלקתו של השותף המקים בצורה שתכלול את המחוברים".

ט.         ולבסוף אציין, כי בפירוק השיתוף בעין אין הכרח שבסופו של יום כל שותף יישאר עם אותה בעלות במקרקעין (מבחינת יחס או שיעור בעלות ליחס כל המקרקעין). מושע היא בעלות משותפת, הנובעת מהחוק העות'מאני. כאשר יחידת רישום של מקרקעין היא בבעלות משותפת של שני בני-אדם או יותר קיים ביניהם "שיתוף במקרקעין". חלקו של שותף במקרקעין המשותפים אינו חלק פיסי מסוים של המקרקעין, אלא חלק בלתי מסוים במקרקעין כולם, כלומר לכל שותף יש חלק במקרקעין, כשיעור חלקו בשיתוף, אך לאף שותף אין חלק מסוים בהם (סעיף 27 לחוק המקרקעין, אריה איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק א: המירשם ופעולות במקרקעין 173 (מהדורה שניה, 1995)). הבעלות המשותפת "יכולה להיווצר, רק כאשר מכירים במספר בעלויות לגבי יחידה אחת" (ר"ע 101/86  מוסא קדמאני נ' וסילה סלים אבו-אלחאג' ואח', מ (1) 613 ; ה"פ (מחוזי-מרכז) 22275-04-13 הרצל חי נ' בצלאל גרוס (18/12/2013, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])). אין זה נכון לומר שכל אחד מן הבעלים המשותפים זכאי להחזיק בחלקה שטח המתחייב מן המכפלה של חלקו בחלקה בשטח החלקה כולה. לאף אחד מן הבעלים המשותפים אין בעלות בשטח מסויים של החלקה, אלא בעלותו "לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם" (סעיף 27 לחוק המקרקעין).בעת החלוקה, צריך כל שותף לקבל מגרש לבעלותו שלו בחלקה, אך הקובע הוא, השווי היחסי של המגרשים וקרבתם למגרש הקיים, ולא בהכרח שטחם. עקרונות אלה מתחייבים מסימן ז' של חוק התכנון והבניה, ובמיוחד סעיף 122 של חוק זה. אם נאמר שכל אחד מן הבעלים המשותפים צריך לקבל שטח זהה למתחייב מחלקו בבעלות המשותפת בחלקה, פירוש הדבר שלא נוכל להקצות מתוך החלקה את הנדרש עבור דרכים, והפרשות אחרות כמתחייב מחוק התכנון והבניה, מתקנותיו, ומן התוכניות החלות על החלקה. מצב כזה אין לקבל.סעיף 43 של חוק המקרקעין קובע, כי יש להתחשב "בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם" וכן "בשאר משאלותיהם של שותפים." אין בהוראת סעיף זה כדי לשלול, בדרך כלל, את דרישת אחד השותפים לפירוק השיתוף. אם שאר השותפים רוצים לקיים את השיתוף, אפשר אולי להימנע מחלוקת מגרשיהם למגרשים נפרדים, וניתן להורות על כך שהמגיע להם יהיה במגרש אחד, בבעלותם המשותפת. יש להתחשב במשאלות השותפים לגבי מיקומו של כל מגרש אותו הם מקבלים, וכדומה. כך גם לגבי תשלומי איזון, יש מי שיעדיף לשלמם ויש מי שיעדיף לקבלם ויסתפק במגרש פחות בערכו ממה שמגיע לו (ע"א (מחוזי-חיפה) 2407/01 עז' המנוח בוקאעי אחמד ז"ל ו – 11 אח' נ' פאוזי דיאב בוקאעי ו – 71 אח' (03/12/2001, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

בענייננו, הנתבעים הם אלה אשר הביעו התנגדות לדרך החלוקה המוצעת על ידי המומחה. לטענתם, דרך הפירוק החלופית הינה קיבוע המצב העובדתי לפי החזקת המקרקעין נכון להיום וביחס ליתר חלקי המקרקעין מכירתם או חלוקתם בין הצדדים על פי הגרלה.

  1. לאחר שראינו כי דרך המלך היא בפירוק שיתוף בעין של המקרקעין, אציג להלן השיקולים שינחו אותי בפירוק השיתוף בכלל ובהתייחסות לחוות דעת המומחה והסתייגויות הנתבעים הימנה בפרט:

א.         התחשבות בזיקה הרגשית למקרקעין.

ב.         התחשבות בהחזקה בחלקים מסוימים במקרקעין.

ג.          התחשבות במבנים קיימים.

ד.         התחשבות בהפרשי שווי של החלקות ככל שיש.

ה.         התחשבות ברצונות השותפים השונים.

ו.          התחשבות בשיקולים תכנוניים – מתן אפשרות לכל שותף לבנות בית שיקבל אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה ועמידה בסטנדרט גודל מגרש מינימלי.

ז.          התחשבות בדרכי גישה למקרקעין.

ח.         התחשבות בעשיית דין עצמית של מי מהמשתמשים במקרקעין.

ט.         התחשבות בחלופות שיש בפני השותפים להסדיר רישום, לצרף חלקות, לרכוש או לקבל חלקים נוספים משותפים אחרים.

יג.        דיון לגופה של חוות דעת המומחה וההסתייגויות הימנה:

  1. כפי שציינתי לעיל, הנתבעים העלו השגות רבות באשר לחוות דעתו של המומחה בכלל ובאשר לדרך החלוקה המוצעת על ידו בפרט. בטרם אדון בהשגותיהם כאמור, אפרט את הצעת המומחה לפירוק השיתוף כלשונה:

"א- בצידה הדרומי המערבי של החלקה 7 קיימת פלישה לתוך החלקה ע"י מרפסות, פיתוח גגון ורעפים המשמשות את דיירי הבניין השכן בחלקה השכנה מס' 6, המחזיקים הם בני ח.ש.  לכן הופרש מגרש מס' 13 ששטחו 140 מ"ר, שייחסר מחלקו של ח.ש. בזכויות.

ב- הצעתי דרך גישה ברוחב 3 מ' בחלקה 7 שתשמש כתחליף זמני או עתידי לגישה מדרך מתוכננת מס' 4; בגלל אי וודאות לגבי סלילת כביש זה ע"י המועצה.

מגרש מס' 12+14 ששטחם 120.60 מ"ר בהתאמה.

ג. א., בעל זכות 411 מ"ר בחלקה 7. אומנם ע"פ הסכם שהוצג, א.ש. מעוניין להחליף עוד כ-500 מ"ר מחלקו בחלקה 13 עם 500 מ"ר מחלקו של ע.ש.  בחלקה 7 ולספח אותם לחלקה השכנה מס' 23 שמשכנו נמצא בה.הסכמתו של א.ש. לקבל את שטחו בחלקה 7, מקלה על המשך שלבי החלוקה, ולכן בקשתו נתקבלה.

אומנם לא הצלחתי לתת מגרש בשטח 911 מ"ר מכיוון שבחלק האמצעי של החלקה 7  קיים מגרש שבוצע בו פיתוח סככות וחוות סוסים ולכן נחסמתי בקוו של הסככות הקיימות.

מגרש זה מופיע כמגרש מס' 6 ושטחו הנטו 818 מ"ר.

יישאר לא.ש. זכות של 619 מ"ר בחלקה 13 ע"פ הטבלה.

ד. צפונית למגרש 13, ישנו שטח שהושקע בו פיתוח, בניית סככות וחוות סוסים. שטח זה מוחזק ע"י בני חאלד.מתן שטח זה לבעלים אחרים, גורר תשלומי איזון כבדים על מי שיקבל שטח זה. לכן הצעתי להשאירו בחזקת ח.ש. (האבא שח המחזיקים).

לח.ש. מגיע סה"כ 718 מ"ר בשתי החלקות, להחסיר מזה שטח של 140 מ"ר עבור מגרש 13.

מגיע עוד מגרש של 578 מ"ר

הופרש מגרש מס' 15 ששטחו 578 מ"ר.

חשוב לציין פה, כי ח.ש. מתנגד בחריפות לקבל שטח זה, מסיבות משפחתיות. אינני מוסמך או בעל הכשרונות להביע דעתי לסוגייה המשפחתית של ח.ש. לכן אני משאיר את ההחלטה הסופית לכבוד בית המשפט.

ה. בחלקה 7, אחרי הפרשת הדרך ושני המגרשים מס' 15 ו-13 נותר מגרש ששטחו 500 מ"ר.

מכיוון שלפ.ש.  מגיע מגרש של 411 מ"ר, ומ.ש.  ניצל את מלוא זכויותיו בחלקה 13, ולאחרים נשאר שאריות אני מציע שפ.ש.  תקבל מגרש זה.

מגרש מס' 16 ששטחו 500 מ"ר.

חלקה 13 חלקה 7
א.ש. 619 818
ח.ש. 0 718
מ.ש. 779 0
פ.ש. 937 500
ז.ש. +נ.ש. 718 0
ע.ש. 2096 0

ו- אחרי חלוקת חלקה 7 נוצרה טבלת זכויות חדשה עבור שתי החלקות להלן טבלה 4:

** טבלה זו מתייחסת לשטח נטו – אחרי קיזוז דרכים וזכויות מעבר.

ז- ז.ש. ונ.ש.  מחזיקים בשני בניינים קיימים, בצידה הדרום מזרחי של החלקה.מכיוון שזכויותיהם לפי נסח הרישום (ואחרי ויתור חלק מבעלי הזכויות על חלקם בזכויות לזכותם), אי אפשר לתת לכל אחד מגרש מינימלי של 400 מ"ר.תקנון התב"ע החלה על המקום, מאפשר שני בניינים על אותו מגרש, בתנאי שהמגרש המינימלי יעלה על 700 מ"ר.

זכויות הבניה הקיימים על מגרש זה עומדים גם בתקנון התב"ע, כאשר קיים היום סה"כ 470 מ"ר בנייה במגרש בשתי הקומות של כל בניין, והתקנון של התב"ע מתיר 36% בנייה בכל קומה. ז"א שהתקנון מתיר 504 מ"ר  בשתי הקומות של כל בניין. מגרש זה מאפשר בנייה עתידית לכל אחד מהבעלים בעוד קומה.

לכן אני מציע לז.ש. ונ.ש. , לקבל מגרש משותף שהולם את זכויותיהם בטאבו ואחרי ויתור חלק מבעלי הזכויות בנכס לזכותם.

המגרש מופיע בהצעת החלוקה, מס' 7 ששטחו 718.

מ.ש.  אמור להחזיק 718 מ"ר מהנכס, אמנם הוא גר בבית אחד בחזיתה הצפונית של חלקה 13 ובנוסף קיימים שני בניינים בפינה הדרום מערבית של חלקה 13, בחזקת בניו.

הצעתי מגרש  מס' 11 ששטחו 379 מ"ר  לביתו של חאלד, ומגרש מס' 9 לשני הבניינים של בניו.

מגרש 11 יגיע בעוד שלבים למגרש מינימלי של 400 מ"ר לאחר סיפוח חלק מזכות דרך  סמוכה לו.

מגרש 9 בעייתי ביותר בחלקה זו. שני הבניינים הקיימים בו נמצאים בחלקם בחלקה  סמוכה מדרום שפלשו אליה.

התב"ע לא מתירה שני בניינים על מגרש של 400 מ"ר.

אבל לא מתירה שני בניינים על מגרש של 400 מ"ר.

אבל הרשיתי לעצמי להציע מגרש כזה, מכיוון שתהליך הרישוי של שני מבנים אלה, מחייב אותם קודם לרכוש חלק החלקה הסמוכה שפלשו אליה. ואז יגיע המגרש לפחות ל700 מ"ר (שטח מינימלי לשני בניינים על אותו מגרש, ע"פ תקנות תב"ע).

ט-בחלקה 13 הוצע לפ.ש. מגרש מס' 10, בקרבת ביתה, ששטחו 937 מ"ר. ע"פ זכויותיה בטבלה האחרונה.

י- הוצע מגרש מס' 4 ששטחו 2096 מ"ר עבור ע.ש.  ע"פ זכויותיה בטבלה האחרונה.

כ- הוצע מגרש מס' 17 ששטחו 619 מ"ר עבור שבלי א..

ל- קיימת אפשרות בחלקה 13 להחליף בין המגרש של ח.ש.  בחלקה 7 שמספרו 15 לבין המגרש של א.ש.  בחלקה 13 שמספרו 17 או בחלק ממגרש 4 בחלקה 13 ."

  1. כן התייחס המומחה לניצול זכויות הדרך והציע לספח לחלק מהמגרשים בחלוקה, חלק מהדרך לזכות המגרשים אשר גובלים במגרשים ולהפכם לזכויות מעבר וזאת כדי ליהנות מזכויות בניה יותר גדולים.
  2. בנוסף התייחס המומחה לתשלומי האיזון ולהלן תוצג הטבלה הסופית אותה הציע המומחה:
חלוקה למגרשים מגרש מס' 1 שטח 1 מגרש מס' 2 שטח 2 זכות דרך מגרש 3 שטח 3 סך הכל:
א.ש. 17 601 6 818 12 120 1557
ח.ש. 13 140 15 578 14 60 778
מ.ש. 11 379 9 400 21 21 800
פ.ש. 16 500 10 961 8+18 127 1564
ז.ש+נ.ש. 7 718 0 20 50 768
ע.ש. 4 2090 0 22+19 107 2203
  1. בפרק הסיכום וההמלצות ניתנה התייחסות מפורטת לאילוצים ולהגבלות בהם נאלץ המומחה להתחשב בעת מתן חוות הדעת.
  2. כן יש לציין כי ביום 11.12.13 הוגשה הצעת חלוקה מתוקנת בה הייתה התייחסות לזכויותיו של ח.ש. במקרקעין בהתאם לחוות דעת השמאי.
  1. טענו הנתבעים בחוות, כי לא ברור מהו הבסיס התכנוני ו/או העובדתי לאיחוד חלקו של התובע ע.ש.במגרש רחב אחד באמצע חלקה 13 ולא לחלקו לשני חלקים בשתי החלקות.המומחה הסביר לטעמו הבסיס התכנוני והקשיים בחלוקת החלקה עוד בראשית חוות הדעת, מה גם שחלקו של ע.ש.  הוא הגדול יותר (בעקבות חילופי שטחים מוסכמים עם א.) ולכן החלוקה תואמת את תנאי השטח אשר הוצגו למומחה. זאת ועוד, כאמור, ההצעה כולה מתחשבת במצב בנייה קיים ואין ניוד של בעלי זכויות שבנו בתיהם במקרקעין. מצב זה גורר צמצום השטחים בין הבעלים האחרים של הזכויות. זאת ועוד, מדובר בבני משפחה מסוכסכים, אין כל מקום להחמיר הסכסוך באמצעות יצירת שכנות כפויה שתיגרם מפיצול חלקים ומגרשים. פיצול מגרשים גם גורע מיכולת הניצול התכנונית שלהם. כל אלה תומכים בעמדת המומחה לעניין המגרש המגיע לע.ש. .
  2. כן יש לציין בהקשר זה, כי גם ע.ש.עצמו קיבל שטח עם דרכים פנימיות למגרשים שהיו אמורות להיות מקוזזות מהשטח הכולל של החלקה ובכך היו הצדדים מקבלים פחות שטח  מזה שקיבלו בפועל.
  3. יש לשוב ולציין כי על החלקה קיימים 6 מבנים ומתוכם שני בניינים השייכים לר.ש. ונ.ש. שאינם מופיעים כלל בנסחי רישום המקרקעין וכל הנתונים הללו נלקחו בחשבון על ידי המומחה.
  4. בחוות דעתו ציין המומחה:

"כל עוד קיימת פלישה לתוך חלקה שכנה(חלקה 13 לתוך חלקה 3 בגוש 17219 בחלק הדרום מערבי של חלקה 13 ) וכל עוד קיימת סטייה ניכרת מהוראות תוכנית מתאר ג' /5835 סביר להניח שהועדה תדחה כל תשריט חלוקה מוצע וכל בקשה להיתר בניה בכדי שתהיה אפשרות לחלוקת הזכויות בחלקות הנדונות יש צורך שהפולשים ירכשו חלק מחלקה 3 בגוש 17219 שבבעלות מדינת ישראל או לחלופין החלפת שטחים ולאחר מכן הכנת תכנית מפורטת שתשנה מרחקי הקווי בניין לפי המרחקים הקיימים היום"

ובסוף חוות דעתו ציין המומחה בהקשרה של חלקה 13:

"לחלקה 13 צורה נוחה וקיימת אחידות בטופוגרפיה, מצד שני בחלוקת שטח החלקה למגרשים יווצרו מגרשים פנימיים בין בתים עם נוף מוגבל…

  1. כפי שהוזכר לעיל, בכדי שבקרקע נשוא חוות הדעת תאושר תוכנית חלוקה ע"י הועדה המקומית, יש צורך בהכנת תוכנית המסדירה עניין הפלישה בחלק הדרום מערבי של חלקה 13 לתוך חלקה 3 והמסדירה העניין של הסטיה הניכרת מתוכנית ג/5835 בקווי הבניין".
  1. מכאן סבורני, כי חלקו של ע.ש.ניתן כדין ובהתחשב בכל הנתונים אשר היו בפני המומחה ומכאן שמצאתי לדחות כל טענות הנתבעים לפיה החלוקה נעשתה כביכול לטובתו של ע.ש. .
  2. השגה נוספת אותה העלו הנתבעים הינה לגבי חלקה של פ.ש. ; לדבריהם לא ברור מדוע פוצל חלקה של פ.ש.כך שבמגרש 10 ניתן לה מה שבחזקתה ובבעלותה על פי דין ובמגרש 16 ניתן לה  מגרש ששוויו זעום יחסית למגרש 4 המוצע לע.ש. .
  3. עיון בחוות הדעת מעלה כי המומחה התייחס לעניין בציינו:

"מכיוון שלפ.ש.  מגיע מגרש של 411 מ"ר ומ.ש.  ניצל את מלוא זכויותיו בחלקה 13, ולאחרים נשאר שאריות, אני מציע שפ.ש.  תקבל מגרש זה. מגרש 16  ששטחו 500 מ"ר"

ובהמשך ביחס לחלקה 10 נכתב:

"בחלקה 13 הוצע לפ.ש. מגרש מס' 10, בקרבת בית, ששטחו 937 מ"ר, ע"פ זכויותיה בטבלה האחרונה"

  1. זכורה היטב לבית המשפט התעקשות פ.ש.בביקור במקום לקבל רצועת שטח נוספת צמוד לביתה ודרישה זו למעשה מקבלת ביטוי בתשריט המתוקן של המומחה. לפ.ש.  אין עניין כלל ביתר חלקיה במקרקעין. בביקור שנערך במקום ציינה פ.ש. :

"אני אהיה מוכנה לשקול ויתור על זכויותיי  בחלקה 7, אין לי צורך בה. אני רק רוצה את עצי הזית שלי." (ראה עמוד 14 שורות 10-11 לפרוטוקול הביקור במקום  הדיון מיום 28.11.12)

  1. הנה כי כן, בניגוד לדברי ב"כ של פ.ש. , לה עצמה לא יהיה כל קושי לקבל הצעת המומחה.
  2. ועוד יש לזכור, כי בהצעת החלוקה המתוקנת נוספו לפ.ש.תוספת של 6 מטרים מקבילים לגבול שלה (במכפלה של כל רוחב מגרשה וזאת לצורך עיבוד וטיפול במספר עצי זית שמאחורי ביתה בחלקה 13) , כך שבהחלט לא ניתן לומר, כי קופחה אלא קיבלה כל המבוקש על ידה.
  3. ניכר מחוות דעת המומחה, כי נעשה ניסיון של ממש להתחשב בכלל הצדדים ובכלל זה בפ.ש. . יש לציין, כי זכויותיה של פ.ש.במקרקעין הינן מכוח צו ירושה  ולא מתנה ו/או צוואה כפי שניסתה לטעון מלכתחילה ומכאן שאין לה כל עדיפות על פני יורש כזה או אחר ומכאן שהחלוקה לגביה של החלקה הייתה בהחלט ראויה מה גם שבפירוש הייתה התחשבות בעת שניתן לה השטח בביתה ומכאן שאני דוחה גם השגה זו.
  1. השגה נוספת של הנתבעים מתייחסת לטענה לפיההמומחה לא התחשב בהוראת בית המשפט לפיה  יש להתחשב בשווי היחסי של כל חלקה שתיווצר בעקבות ההצעה, בירידת הערך של מי מהחלקות בעקבות ההצעה ובדרכי הגישה לכל חלקה. גם טענה זו מצאתי לדחות מכל וכל.
  2. אפתח בכך, שהנתבעים לא הוכיחו כי יש שוני או פער בשווי המקרקעין בחלקה 13 לעומת חלקה 7. שמאי שנשכר על ידי המומחה קבע, כי היחס בשווי של המקרקעין הוא 1:1 . הטענה של הנתבעים כי ישנם "מגרשים" נחשבים יותר ופחות לא הוכחה ואני דוחה אותה.
  3. בחוות דעתו התייחס המומחה לכלל העקרונות והגורמים אשר עמדו בבסיס חוות הדעת וניתן לראות זאת ביתר פירוט בחוות הדעת עצמה כפי שצוטטה לעיל ועוד קודם לכן בעמוד 12 לחוות הדעת בו ציין המומחה:

"בעריכת חוות הדעת הובאו בחשבון, בין היתר, הגורמים והשיקולים הבאים:

מיקום החלקות ביישוב ….

רמת הפיתוח באזור ובחלקות

שטח החלקות מידותיהן, הטופוגרפיה ושאר מאפיניהן.

המצב התכנוני החל על החלקות כמפורט בפרק המצב התכנוני".

  1. כמו כן נערך סקר שוק ביחס לקרקעות למגורים ביישוב דבוריה הסמוך וזאת על מנת לאמוד את תשלומי האיזון., כך שבוודאי לא ניתן לומר כי המומחה התעלם מנתונים אלו.
  2. ובפרק ממצאים והמלצות בחוות דעתו ציין המומחה:

"חוות דעת זו מתבססת על זכויות הרישום בנסחי הטאבו המעודכנים להיום, למפות גוש ולתב"עות החלות על השטח נכון להיום.

ז"א בחוות דעת זו ובהצעת החלוקה, אני מתייחס לבניינים הקיימים כחלק בלתי נפרד מזכויות הבעלים של המקרקעין הרשומים בנסחי הרישום.

בחלק מהמגרשים בוצע פיתוח, אם זה בניה או חציה או שבילים. בהצעת החלוקה ניסיתי, ככל האפשר, ליצור מגרשים לפי המצב הקיים, כדי לאפשר לבעל המגרש ליהנות מהפיתוח שהוא ביצע בהשקעתו, וכדי לנטרל השקעות אלה מטבלאות האיזון והתשלומים.

הצעת החלוקה אמורה לתת מענה, ככל האפשר, לאחוזי בעלויות לפי נסח הרישום ולפי מצב קיים. ויצירת מצב בו תשלומי האיזון יהיו מינימליים.

הצעת החלוקה אמור לתת מענה, ככל האפשר לדרישות התב"ע החלות על המקום. כגון: שטח מגרש מינימלי לשני בניינים על אותו מגרש, נסיגה מגבולות מגרשאחוזי בניה מגרש"

  1. כמו כן, בעדותו בפניי התייחס המומחה לדרכי הגישה השונות והסביר מה עמד מאחורי חוות דעתו (ראה עמוד 26 שורות 4-16 לפרוטוקול מיום 06.02.13).:

"לעניין זכות המעבר, מגרש 9 שהוא דרומי, של מ.ש. , הם ניגשים היום למגרש שלהם דרך הכביש ואדמת המנהל שהם לא עוברים בזכות המעבר שעשיתי במגרשו של ז.ש. וע.ש.  הם לא השתמשו ולא ישתמשו בעתיד, אבל כדי לעשות סדר בדברים, אני נותן להם זכות גישה, כי במקרה והמנהל לא ינתן להם לעבור מפה, אז תהיה להם גישה. ברגע שכביש 40 נסלל לא צריך את הגישה הזאת.  אני פותר בעיות כדי שלא ניכנס לבעיות עתידיות. בני ש. לא צריכים את הגישה הזאת, אבל במידה ותהיה להם בעיה עם המנהל, יהיה להם דרך לעבור. בהתחלה הורדתי את שבילי המעבר וחילקתי לכולם לפי אחוזים, ובסוף סיפחתי כל זכות מעבר למגרש השכן שלה. היא קיבלה את השטח הזה כחלק מהמגרש שלה, אבל מהתחלה זה חולק בין כל הבעלים. ובסוף סיפחתי אותו אליה כדי שהיא תהנה מזה. אני לא לקחתי ממנה אלא סיפחתי לה. והיא נהתה מזה.

ש.השבילים שנמצאים בסמוך לפ.ש.אמה ממזרח, הם מסופחים לחלקה שלה אבל הם מעברים למר ע.ש. וז.ש..

ת.כן. ברגע שיהיה כביש סלול הם לא יצטרכו את זה.

ש.יש לך מידע לגבי כביש סלילה.

ת.לפי שיחה עם ראש המועצה, זה לא באופק."

  1. ניתן לראות, כי למעשה בחוות דעתו וכפי שכבר ציינתי לעיל, הייתה התייחסות למכלול הרכיבים, כך שהמומחה ניסה למזער ככל הניתן פגיעה בצד כזה או אחר, ובמקרים בהם לא היה מנוס קבע הוא כמתבקש תשלומי איזון.

בשים לב לשווי המקרקעין בשתי החלקות ולחלוקה המוצעת על ידי המומחה, אינדיקציה מעניינת היכולה להמחיש הגינותו של המומחה וצדקת חוות דעתו עם כל הצדדים הינה בין השאר גם השוואת גודל השטחים לפני החלוקה לאחר הצעת החלוקה:

לא.ש. היו בחלקות 7, 13 סה"כ 20% שהם 1557 מ"ר ולאחר חוו"ד– 1,557 מ"ר;

לע.ש.  היו בחלקות 7,13 סה"כ 30% שהם 2,315 מ"ר ולאחר חוו"ד– 2,203 מ"ר ;

לח.ש. היו בחלקות 7, 13 סה"כ 10% שהם 779 מ"ר ולאחר חוו"ד– 778 מ"ר ;

לפ.ש.  היו בחלקות 7, 13 סה"כ 20% שהם 1,558 מ"ר ולאחר חוו"ד– 1,564 מ"ר ;

לז.ש. ונ.ש.  היו ביחד 10% שהם 779 מ"ר ולאחר חוו"ד– 768 מ"ר ;

למ.ש.  היו בחלקות 7, 13 10% שהם 779 מ"ר ולאחר חוו"ד– 800 מ"ר ;

כשלעצמי, הייתי מאשר המלצת המומחה, גם אם גדלי השטחים או המגרשים המתקבלים היו מקפחים במטרים מסוימים בעלי דין כזה או אחר. אלא שהמומחה עמל קשות ליצור חלוקה שוויונית גם מבחינת גודל המגרשים המתקבלים וגם מבחינת מיקומם ועל כך, אין לי אלא לשבחו.

  1. זה המקום לציין לעניין ההשגות ביחס לשווי המקרקעין בעקבות החלוקה שהוצעה, כי עניין השווי הכספי או ההערכה הכספית של המקרקעין רלבנטיים בעיקר לצדדים שבפניי או קרוביהם. מדובר בנכס מקרקעין בו מתגוררים וככל הנראה יגורו רובם של בעלי הדין. מדובר בכפר חמולתי שמשפחות מתגוררות בו בסמיכות זו לזו. לכן סביר לשער בנסיבות, כי מי שיחפוץ ברכישת ומכירת מגרשים יהיו אלה בעיקר בעלי הדין או קרוביהם והדבר מפחית משווי המקרקעין לטעמי. וחרף כך, בחוות דעת השמאי אין הפחתה בשל טעם זה. רוצה לומר, כי מדובר בפן נוסף של חוות הדעת המעיד על מקצועיות ואובייקטיביות.

            התייחסות להסתייגויות של ח.ש.  מחוות הדעת:

  1. ביחס להסתייגויותיו של ח.ש. אציין, כי יש להתחשב בכך שהוא איננו מתגורר שנים רבות במקרקעין וגם אין בכוונתו לשוב להתגורר בהם. בעשורים האחרונים נבנו מבנים בחלקיו של ח.ש. בחלקה 7 שבמקרקעין והם מוחזקים על ידי נשותיו וילדיו. ולכן הדרך הכמעט יחידה להבטיח זכויותיו הינה באמצעות מכירת זכויותיו בחלקה 7 וכן באמצעותתשלומי איזון ראויים בגין הפקעת 140 מ"ר מחלקו, מה גם שלא הוצגה כל תוכנית חלופית אחרת על ידי ח.ש. שהיה בה כדי ליתן מענה הולם למכלול הבעיות הנובעות מחלוקת השימוש.
  2. כמו כן, בתגובתו לחוות הדעת ציין ח.ש. כי לחילופי חילופין, יסכים הוא למכירת זכויותיו בחלקה 7 לבניו בכפוף להפקדת תמורתם בקופת בית במשפט.עוד יש לציין, כי ילדיו של ח.ש. מסרו הסכמתם לחוות הדעת המתוקנת של המומחה.
  3. בכל הנוגע להסתייגויות ח.ש. ממיקום המגרש המגיע לו לפי הצעת המומחה בחלקה 13, אין כל מקום לקבלן. ראינו כי אין זה משנה מבחינת שווי המגרש ובשעה שח.ש. ככל הנראה ימכור הזכויות ו/או לא יבנה בית באותם מקרקעין, אין סיבה לשנות מהמלצת המומחה.
  4. נוכח האמור לעיל לא מצאתי לנכון לקבלטענות הנתבעים בדבר הסתייגותם מחוות הדעת ודרישתם לפסול את חוות דעתו של המומחה.

            מעמד חוות דעת המומחה:

  1. אוסיף את הידוע בהקשר זה, כי נקבע לא אחת, כי פסילת חוות דעת של מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, תעשה רק במקרים נדירים וחריגים, עת נפל בחוות דעתו או בהתנהגותו, פגם היורד לשורשו של ענין, או מקום שתוכן חוות הדעת מעלה חשש ממשי לעיוות דין (ראה רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (4) 673, 678; רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 14/07/96); ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ(פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 21/07/03); ספרו של י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, עמ' 662).
  1. בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 23/04/1990) התייחס בית המשפט העליון למעמדה של חוות דעת מומחה שמינה בית המשפט בקובעו:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

ובע"א 558/96, 1240 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563, עמ' 570 נקבע כי :

"חוות דעת מומחה נהנית ממעמד מיוחד, עד שהיא קובעת ומעצבת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלוונטית ואת המסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה".

  1. בענייננו, מצאתי לאמץ את חוות דעתו של המומחה באשר לדרך פירוק השיתוף על דרך חלוקה בעין לאחר שלא מצאתי כל "סיבה משמעותית ובולטת" שלא לאמצה (ראה ע"א 2099/08 עירית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 28/10/10). לא הוכח בפניי קיומו של פגם היורד לשורשו של עניין, או לשורשה של התנהלות המומחה).
  2. זה המקום לציין, כי עבודתו של המומחה לוותה ופוקחה על ידי בית המשפט לאורך כל הדרך ; לאחר הגשת חוות הדעת הראשונה, ערך בית המשפט ביקור במקום וגם המומחה התלווה לביקור זה ורשם הערות הצדדים ובית המשפט. בתם הביקור במקום, סומנו בתשריט המקורי המוצע של המומחה השינויים שהוסכם עליהם. הוכנה חוות דעת מתוקנת על יסוד הביקור במקום וההסכמות שהועלו. התקיים דיון נוסף בבית המשפט לאחר מכן והמומחה השיב לכל הסתייגויות וטענות ב"כ הנתבעים.
  3. זה המקום להגן על כבודו של המומחה מפני פגיעות שלא כדין ושאינן צודקות מצד הנתבעים ובא כוחם ; מדובר באדם הגון ובמומחה מקצועי ביותר. המומחה עשה ימים כלילות ונהג באובייקטיביות וניטרליות כמתבקש הימנו. הוא בדק כל אחת מהחלופות האפשריות גם במשרדי התכנון והבניה. הוא גילה גמישות מחשבתית והציע חלוקת המקרקעין בשים לב לסכסוך ולצורך למנוע סכסוכים עתידיים. הוא ביקש להבטיח בעלות כמעט זהה במקרקעין מבחינת גודלם לאחר החלוקה (בהתאם לבעלות בנסח הרישום). לא נפל בהתנהלותו, בחוות דעתו רבב. הוא שיתף את בית המשפט ואת הצדדים במהלך המקצועי והמחשבתי שהביאו להציע את חוות הדעת כמות שהיא ואני נותן בו ובהמלצותיו אמון מלא.

           מעמדם של ר.ש. ונ.ש. בבתים אשר בנו והאפשרות להכשיר מגרש עבורם מבחינת דיני תכנון ובניה:

  1. אין כל ספק, כי על פי נסחי הטאבו אין זכויות קנייןלר.ש. ונ.ש. במקרקעין. כמו כן לא הוכח, כי קיבלו הם במתנה השטחים עליהם הקימו את בתיהםעוד בשנות ה-80, כמו כן לא הוצג כל מסמך המלמד על כך ולא ניתן היה לדלות מעדותו של מ.ש.  אביהם של השניים, כל מידע מהימן הנוגע למגרשים הנ"ל, שכן פעם אחר פעם סתר הוא עדותו בעניין ולשם המחשה הצדדים מופנים לעדותו בעמוד 37 שורות 27-31 לפרוטוקול וכן עדותו בעמוד 36 שורה 20). בל נשכח, כי אין בפני התחייבות בכתב ביחס למקרקעין מצד המנוח וכאמור צוואתו בו יש התייחסות למבנים הנ"ל לא קוימה.
  2. חרף האמור לא ניתן להתעלם מן המצב הקיים לפיו בתיהם של ר.ש. ונ.ש. נבנו על המקרקעין עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת וכן כי ישנה הסכמה כי יש להותיר המצב הקיים במובן זה שר.ש. ונ.ש. יוסיפו להתגורר בבתים אותם בנו מכוח היותם ברי רשות אך זאת בשינויים מחוייבי המציאות ואנמק:

א.         ילדי מ.ש.  עומדים על כך שכל אחד יקבל מגרש מינימלי של 450 מ"ר כדי שלאחר רישום בטבו יקבלו אישור ועדה מקומית לתכנון ובניה לבתים שהוקמו. שכן כידוע, נדרש גודל מגרש מינימלי כאמור לכל בניין.

ב.         ילדי מ.ש.  מתעלמים מפלישתם למקרקעי חלקה סמוכה השייכת לרשות מקרקעי ישראל ואינם מוכנים לרכוש חלקים ממקרקעין אלו. הם עומדים על הגדלת מגרשם באמצעות נגיסה ממקרקעי יתר השותפים (קרי קבלת חלקים גדולים יותר מתוך חלקה 13). מדובר בטיעון עז מצח שגובל בחוצפה מצד מי שאינם בעלי זכויות קניין, אלא זכויות שימוש בלבד.

ג.          לאורך כל הדרך, נתבעים אלה היוו אחד המכשולים העיקריים להסדרת חלוקת המקרקעין בהסכמה. ולמרות מעמדם הנחות (מבחינת הבעלות), ראה בית המשפט להציע פתרון בגדרו שני הבתים שלהם יקבלו מגרש גדול (של בית דו משפחתי) והמומחה אישר כי הדבר אפשרי.

ד.         בעדותו בפניי ציין המומחה, כי על מנת שיאושר תשריט החלוקה יש צורך להפוך את המבנים עליהם נמצאים בתיהם של ר.ש. ונ.ש. לבית משותף:

"מבחינת התקנון שני מבנים שקיימים על אותו מגרש צריך מינימום 700 מטר. יש פה אפשרויות לפתרונות אחרים. אם יש שני מבנים שהמגרש הוא פחות, אז יש כמה פתרונות. במקרה של שני המגרשים, הם חייבים לרכוש את האדמות של המנהל ואם זה יסופח למגרש שלהם זה יגיע ל-700 מטר או לאחד את שני המבנים האלה כמבנה אחד. מבחינת החלוקה, אפילו אם ניתן עוד 200 מטר, כי עכשיו יש 493 מטר במגרש 9, זה לא פותר להם את כל הבעיות שיש להם. הם חייבים לרכוש את החלק שפלשו לאדמת המנהל. "(ראה עמוד 23 שורות 16-18 וכן עמוד 24 שורות1-3 לפרוטוקול מיום 06.02.13).

ה          ובהמשך הציע המומחה בעניין זה פיתרון לגיטימי:

"אם שני המבנים יחושבו כיחידה אחת, אז הוועדה תאשר אותם.  השטח של המגרש קטן יחסית לשני מבנים נפרדים. ברגע שהם שווים כמבנה אחד, יצאתי שוב לשטח וגם בעלי החלקה פגשו אותי שם, יצאתי לשם למדוד את אחוזי הבנייה במגרש, מבחינת זה הם עומדים בתקנון של התב"ע, אבל בשטח שנמצא היום הם צריכים לעשות דרך על מנת לחבר אותם כמבנה אחד. והפתרון השני זה לרכוש את אדמת המנהל. והפתרון השלישי זה לרכוש את האדמה מהמגרש התחתון."(ראה עמוד 24 שורות 15-20 לפרוטוקול).

ו.          הנה כי כן, כל שצריכים הנתבעים לעשות הוא לבנות מחסנים או גשר בין הבתים שלהם ולרכוש חלקים קטנים של חלקה גובלת שבבעלות רשות מקרקעי ישראל ואו-אז ניתן יהיה להכשיר בנייתם על מגרש המיועד לבניית בית דו משפחתי לפי הצעת המומחה.

  1. לכאורה יכול היה בית המשפט להתעלם מכל אלה ולקבוע, כי הנתבעים הללו "ישברו את הראש" מול רשויות התכנון והבניה כאשר יידרשו לעמוד מול צווי הריסה כיוון שבנייתם לא תהיה במגרש בעל גודל מינימלי לבניית 2 בניינים. אלא שהמטרה היא לחתור לפתרון יעיל עבור כל הבעלים והדבר כאמור אינו בשמיים.

לאחר עיון בחוות דעת המומחה בעניין והואיל ולא הוצע על ידי צדדים אלו כל פתרון לגיטימי ו/או מידתי הולם בנסיבות, הרי שבאתי לכדי קביעה, כי יש לאמץ חוות הדעת גם בנקודה זו ולהורות על הליך הפיכת המבנים בהם נמצאים בתיהם של נ.ש. ור.ש.  לבית משותף כאשר העלויות הכרוכות בכך יחולו עליהם בלבד. כן יש להבהיר כי חלקם של ר.ש. ונ.ש. מקורו בזכויות אביהם מר מ.ש.  וכי בשלב זה זכויותיהם מוגדרות כברי רשות. המגרש הנ"ל יירשם על שם מ.ש.  והוא ישקול אם להעבירו במתנה או בתמורה לילדיו (הליך שגם אותו ניתן היה למנוע ולייתר לרבות עלויות מיסוי, אילו רק היו מסכימים הנתבעים להצעות המומחה ובית המשפט).

יב.       סיכום ותוצאה:

  1. נוכח האמור לעיל מורה אני כדלקמן:

144.1    אני דוחה כל טענות הנתבעים 1 ו-4 בתביעתם הנגדית.

144.2    אני דוחה כל טענות והסתייגויות הנתבעים מחוות הדעת של המומחה.

144.3    ניתן בזה צו לפירוק השיתוף במקרקעין על ידי חלוקתם בעין, כמפורט בחוות דעת המתוקנת של המומחה.ניתן צו לביצוע תשלומי איזון לפי חוות דעת המומחה.

144.4.   התובעים ידאגו להגיש את התשריט לאישור הועדה לתכנון ובנייה בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק המקרקעין ולסעיף 143 לחוק התכנון והבנייה.

144.5    בהתחשב בהתנהלות הדיונית של הנתבעים, בבזבוז הזמן השיפוטי האדיר, בניסיון לחבל בשכר טרחת המומחה (באמצעות אי תשלום שכרו), וביתר הנסיבות, אני מחייב כל אחד מהנתבעים 1, 2 ו-4 בתמ"ש 32375-12-10 [פורסם בנבו] ומהתובעים 3-4 בתמ"ש 26687-04-12 [פורסם בנבו] לשלם ביחד ו/או לחוד לתובעים בתמ"ש 32375-12-10 הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.

144.6.   אני מחייב בעלי הדין בסעיף 144.5 לעיל לשלם כל אחד סך של 10,000 ₪ לאוצר המדינה בשל בזבוז זמנו השיפוטי של בית המשפט בטענות ובהליכי סרק ועל מנת להמחיש, כי "בתי המשפט אינם מגרשי משחקים, ובעלי דין אינם יכולים ללהטט בהליכים המשפטיים כאוות נפשם" (דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 6762/13 אהרון ללזרי נ' שאול כהן, (18/12/2013, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]).

  1. המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים.

צד המעוניין בפסיקתא הכוללת את התשריט של המומחה כשהוא חתום על ידי ידאג להגישו לחתימתי באמצעות המזכירות.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  י' אדר תשע"ד, 10 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.

 

 

תמש (נצ') 32375-12-10‏ ‏ ע.ש נ' מ.ש

לפרטים נוספים התקשרו עכשיו: 074-7047104 

לנושאים נוספים בענייני מקרקעין ראה:

עורך דין מקרקעין
עורך דין הסכמי מכר מקרקעין
פירוק שותפות במקרקעין 
בתים משותפים 
פינוי בינוי 
תמ"א 38
עסקת מכר מקרקעין- זכרון דברים
רישום בפנקסי המקרקעין

 

זקוק למידע נוסף בנושא פירוק שיתוף במקרקעין?
לייעוץ ראשוני חינם בענייני מקרקעין מעורכי הדין פנה אלינו בטל'. 074-7047174 או צור עמנו קשר ונשמח לעזור. 

עורך דין אזרחי •  עורך דין מקרקעין •  עורך דין פירוק שיתוף במקרקעין • עורך דין מסחרי